אתמול, 1 במרץ, המדינה שלי נפרדה מהגיבור שלה. אני מרשה לעצמי לכתוב כך, כי בתור העצום שנשרך מחוץ לבית הקברות "בוריס" שבפאתי העיר – תור שנדמה שלא היה לו סוף, עמדו לא רק מוסקבאים, אלא גם אנשים מערים שונות שהגיעו מכל רחבי רוסיה העצומה. הם הגיעו לתור ישר מהמטוסים, רכבות, אוטובוסים בין־עירוניים, ומכוניות משפחתיות.

האנשים האלה עשו מסלול שנמשך מאות ולעיתים גם אלפי ק"מ, בשביל לפרוע, ולו מעט, מהחוב של כולנו לאלכסיי. אנחנו חייבים לו כל כך הרבה, למשפחתו, לכל המטה שלו. אלכסיי עשה עבורנו יותר ממה שהוא היה יכול, ואנחנו לא תמכנו בו מספיק. 

צעדה לכיוון בית הקברות (צילום: אלבום פרטי)

בסופו של דבר, לא הצלחנו להציל אותו ואת עצמנו איתו. ועל כן החוב הזה שלנו כלפיו ילווה אותנו לנצח. הוא ייפרע רק כאשר נגשים את החלום של אלכסיי נבלניי לרוסיה נהדרת, שבה הוא האמין יותר מכולנו. 

נאסר להשכיר אולמות לפרידה מנבלני

בשביל לתאר את האופן בו עברה הלוויה ביום שישי האחרון, אני אפתח בלספר את מה שלא היה, ואחרי זה – איך עבר הכל.

לאורך כל הלוויה לא היה טקס פרידה דתי ("פניחידה"), המקובל בלוויה של נוצרים אורתודכסים, ובמיוחד כאשר יש קהל גדול שמבקש להיפרד מהנפטר.

הקולגות של אלכסיי ניסו לשווא לדפוק על דלתותיהם של עשרות מוסדות דתיים שמספקים שירות כזה, או לחלופין בעלי אולמות פרטיים שיכולים להכיל כמות גדולה של אורחים. בכל מוסקבה הגדולה על כולם נאסר להשכיר אולמות לפרידה מנבלני. אף נפש אמיצה אחת לא קמה כנגד הביזיון הזה. 

את אלכסיי קברו שבועיים לאחר מותו – כל אותו הזמן הרשויות סירבו למסור לאמו את גופתו ולא איפשרו לקולגות לארגן לוויה. הם הרסו כל מסורת וחוק קדוש. התעללו במשפחות והקרובים ולעגו למליוני תומכיו. 

הגעתי למוסקבה מסנט פטרבורג ביום הלוויה ומשם ישר לכנסייה בפאתי העיר, בה התגורר אלכסיי ושם היה אמור להתקיים טקס ההלוויה. בכל תחנות המטרו הקרובות היו הרבה שוטרים ולוחמי המשמר הלאומי הרוסי, שהיו מצוידים בציוד מיוחד – קסדות, אפודים כבדים ואלות. מסביב לכנסייה היו שורות שלמות של שוטרים, מספר–רב של גדרות ואוטובוסי משטרה מיוחדים, שלתוכם בדרך כלל תוחבים את העצורים בזמן פיזור הפגנות. 

השוטרים כרזו בכל מקום שהבאים ל"אירוע" צריכים לעקוף את הכנסייה ולהצטרף לסוף התור שהוביל לכניסה לבית הקברות. 

אנדרטה בפטרבורג לזכר קורבנות הדיכוי הפוליטי (צילום: אלבום פרטי)

הגענו שעתיים לפני תחילת האירוע ותור הכניסה לכנסייה כבר עמד על 1.5 ק"מ לפחות. כך עמדנו מספר שעות בתור. המשטרה הקימה משבש קליטה כך שאי אפשר היה לקלוט אינטרנט. זה היה מבאס מאוד, מכיוון שזה לא איפשר לנו לעקוב בשידור חי מטקס האשכבה שהתקיים בתוך הכנסייה. 

הבטתי על הפרצופים שעמדו איתי בתור. היו שם תלמידי תיכון ופנסיונרים, מערים שונות, מרקע סוציאלי שונה, ולכל אחד מהם היו את התובנות והאמונות שלו לגבי כל מה שקרה. 

הייתה שם תחושה התייחדות. אנשים דיברו אחד עם השני, שיתפו בדעות ונתנו לעצמם לבטא את כאבם בכל מיני דרכים. היו כאלו שבכו, שקיללו את השלטונות, אחרים העדיפו להיצמד להומור שחור. בשלב מסוים אנשים החלו לצעוק את שם המשפחה של נבלני או רק את שמו: אלכסיי. אחרי זה נשמעו עוד סלוגנים מחאתיים. 

הטקס בכנסייה הסתיים מהר מאוד, השלטונות לא איפשרו לאנשים להיפרד מאלכסיי בדרך המסורתית שמקובלת ברוסיה – בטקס אזרחי או בכנסייה. רק כ-100 איש הורשו להיכנס לכנסייה ועשרות אלפים עמדו בתור. 

ברגע שארון הקבורה יצא מתחום הכנסייה לכיוון בית הקברות, אנשים החלו למחוא כפיים משני צידי הכביש. רבים הגיעו צמוד לגדר כדי לזרוק א הפרחים על הרכב שנשא את הארון, וכשזה יצא מהאזור, הצועדים החלו ללכת בשקט לבית הקברות. 

המשטרה ארגנה את התהלוכה באופן מסודר ומקצועי מאוד. להפתעת רבים, לראשונה אפשר היה לראות שהם מבצעים את עבודתם נאמנה. לא נתקלתי ביחס גס או מזלזל, או שבירת נורמות. צריך להבין שהמשטרה תמיד מבצעת את הפקודות שניתנות מלמעלה. לכן רק ניתן להניח שהיחס הסביר שקיבלנו היה גם הוא הוראה מלמעלה. 

פרחים, נרות, ותמונות של אלכסיי

הדרך לבית הקברות ארכה כשעתיים. בזמנים רגילים ניתן היה לעבור את המרחק הזה תוך חצי שעה לכל היותר. בשלב מסוים התור עצר מול בית הקברות והפסיק לנוע. ההלוויה החלה, אך מעטים בלבד יכלו להשתתף בה. אלכסיי נקבר ללחן של השיר "My Way" וצלילים מתוך הסצינה האחרונה של הסרט "שליחות קטלנית 2" – הסרט האהוב עליו. 

נעמדנו בתור לבית הקברות עוד כמה שעות, אבל בשלב מסוים הבנו שלא נספיק למטוס חזרה לפטרבורג. יצאנו ב-20:00 והזוג שעמד לפנינו אמר שהצליח להגיע לתוך בית הקברות רק ב-22:00. הרשויות סגרו את בית הקברות ב-22:30 ועם פתיחתו למחרת תורי ענק של מעריצים ביקשו להגיע לקבר ולחלוק כבוד אחרון.  

את הפרחים שלנו שמנו על אחת מעשרות האנדרטאות המאולתרות שהחלו לקום לאורך כל מסלול הלוויה ומסביב לבית הקברות. 

בסנט פטרבורג ובעוד ערים ברחבי רוסיה, מזה שבועיים אנשים מביאים פרחים, נרות, ותמונות של אלכסיי לאנדרטאות לזכר קורבנות הרדיפות הפוליטיות בימי ברית המועצות. גם אני הגעתי לכזו אנדרטה בפטרבורג ביום הרצח, ובשבוע שלאחריו. אין לי ספק שאנשים ימשיכו להגיע לאנדרטאות ובאופן הזה לשמור על גחלת הזיכרון של אלכסיי, כמו שזה קורה כבר תשע שנים במקום בו נרצח הפוליטיקאי בוריס נמצוב. 

החלומות והאידיאלים שלהם יחיו בתוך אנשים לנצח, בעוד אחרי מותם של רוצחיהם לא יישאר דבר חוץ מבוז וקלס.