הדיון הציבורי בגיוס חרדים מחמיץ את העיקר. ההשתמטות החרדית לא מונעת מהפחד  למות מידי אויבי ישראל, אלא מהפחד לחיות עם כלל ישראל. העליהום הכללי תחת סיסמת השוויון בנטל רק משרת את ההתבדלות החרדית ומחריף את הבעיה.

צה"ל כ"צבא העם" הוא כור ההיתוך האולטימטיבי של הישראליות. בדיוק משום כך החרדים, בהכללה, לא מוצאים בו את מקומם. כפייה לא תועיל, ודחיקת החרדים לפינה, שמתחזקת במלחמה הנוכחית עם הצטרפות רבים בציונות הדתית לביקורת הארסית עליהם, תוביל רק לציפוף שורות. אך גם "חיבוק" ממסדי של החרדיות על ידי יצירת מסגרות שירות מותאמות נידון לכישלון.

ההנהגה החרדית הבדלנית חוששת יותר מכל מההשתלבות בישראליות כמו שהיא. נושא הגיוס הוא רק ביטוי אחד שמגלם בתוכו, ואפילו מסווה, את המתחים היסודיים ביחסי החרדים עם המדינה.

כשאין מקום לזהות קבוצתית, אין מקום לפרט

המבוי הסתום מול החרדים הוא מקרה פרטי של אתגר הזהויות בדמוקרטיות ליברליות. ההיגיון הליברלי רואה באדם בראש ובראשונה אינדיבידואל. מהיגיון זה נגזרות זכויות הפרט, "נשמת אפה של הדמוקרטיה".

באופן פורמלי, המדינה הליברלית מכירה בזכותו של הפרט להשתייך לכל קהילה שיחפוץ. אבל מבחינה מהותית, ההיגיון הליברלי מתקשה לתת תוקף לזהויות השונות ולהכיר במשמעותן. בטהרתו, ההיגיון הזה מחייב שערכים ליברליים וצרכי הציבור הכללי יגברו על עולם ערכים מובחן וזהות קבוצתית נבדלת בכל התנגשות.

בטווח הארוך, משמעות הדבר היא חברה הומוגנית, כזו שאין בה מקום ליחידות זהות משמעותיות בין הפרט והציבור. מכאן קצרה הדרך להיבלעות היחיד בתוך הכלל, דווקא כתוצאה מהשקפה שמבקשת לעמוד על האוטונומיה של היחיד.

הפרדוקס הזה המלווה את הליברליזם מראשיתו. "הנאורות", כתב הפילוסוף עמנואל קאנט בשנת 1784, "היא יציאת האדם מחוסר בגרותו […מ]אי יכולתו להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת". החירות בנוסח הליברלי היא שאמורה להבטיח את התנאים לכך שכל אדם יוכל להשתמש בשכלו שלו. האדם שאינו "נאור", שלא מבקש להשתלב בסדר הליברלי, משול לפי גישה זו לילד.

מקאנט משתמעת ציפיה שכולם יתבגרו לבסוף אל הלך החשיבה הנאור, המערבי, הליברלי. אורחות החיים, התרבויות והאמונות המגוונת של העולם הקדם-מודרני דינן להיעלם. אלא שזהותו הייחודית של היחיד מתפתחת בין היתר בהקשר קבוצתי. לכן חברה שאין בה מקום לזהויות קבוצתיות מובחנות ובעלות משמעות היא חברה שאין בה מקום ליחיד – על ערכו, חירותו וזכויות הפרט שלו. הליברליזם ההולך בדרך הזו מביס את עצמו.

מליברליזם שטחי לפלורליזם עמוק

האופי הנוכחי של ההתבדלות החרדית, המותיר את נטל הביטחון לאחרים, יצטרך כנראה להשתנות אחרי 7 באוקטובר. אלא שכדי שזה יקרה נדרש שינוי לא רק בקרב החרדים, אלא בישראליות עצמה.

ליברליזם שטחי ומשטח צריך לפנות מקום לפלורליזם עמוק, כזה הרואה ברכה לא רק בריבוי דעות, אלא בריבוי צורות חיים, לרבות כאלו שאינן מקיימות בתוכן קודים ליברליים. נדרשת תרבות של מפגש בין שונים, הקוראת לכל אחד מהצדדים להשתנות תוך שימור זהותו הנבדלת.

הפוליטיקה הישראלית צריכה להפסיק להתנהל כמשחק סכום אפס ממוגזר. ראוי שסולידריות אמפטית תהיה הערך העליון. הכאב של הזולת, כמו גם חלומותיו, הם שצריכים לסמן את גבולות הגזרה של השיח.

פלורליזם כזה גם יהיה עמיד יותר נגד המבקשים לכונן פה חברה לא ליברלית. בחברה שפתוחה לזהויות ולצורות חיים שונות, יגברו בקרב הציבור החרדי הקולות המבקשים להשתלב. הגיוס לצה"ל יהפוך לאופציה מפתה, המאפשרת לחרדי שאין תורתו אומנותו לבטא ערכים אחרים החשובים לו, בלי לסכן את זהותו ואת אמונותיו. וכן, גם הוא יצטרך להשתנות.

שינויים מהסוג שתואר לעיל דורשים זמן. אבל להתחיל לחתור בכיוון הזה, בהצהרות ובמעשים, אפשר גם באופן מיידי. ממילא, הניסיון מראה שגם סבבים אינסופיים של חקיקה חפוזה ובג"צים נמהרים לא מביאים לשינוי בהתבדלות החרדית או בשיעור המתגייסים החרדים לצה"ל.

גם במלחמת התרבות המתקיימת בין חלקי החברה הישראלית, ברור שרק יחד ננצח. התמודדות מיטיבה עם סוגיית גיוס החרדים עשויה להיות הזדמנות לתמונת ניצחון עבור כל הישראלים.