תחת הכותרת "תקווה היא בת", גדשו בתחילת השבוע כ-1,000 נשים מארגון נעמת את האודיטוריום החדש בספרייה הלאומית בירושלים, לערב הפתיחה של יום האישה הבינלאומי 2024.
"רבות דובר על הזכות, ואולי גם על החובה, דווקא בימים אלה להמשיך לנוע, להשמיע קול", אמרה בתחילת הערב העיתונאית והסופרת תמר מור סלע, שערכה והנחתה את האירוע. "להסכים ללב להרגיש רגשות נעימים ללא אשמה, ואפילו לשמוח מתוך דבקות במתנת החיים. כל עוד אנחנו כאן, התקווה יכולה לפעום.
"בתור נשים, בוראות עולמות גם אם אינם מתגשמים בלידת ילדים, המהות העמוקה שלנו – היא חיים. מעולם לא פרצה מלחמת עולם בגלל אישה. אף אישה לא באמת רוצה להקריב את ילדיה על מזבח אדמה. זוהי מורשת זרה. זרה לתאי הגוף שלנו. זרה לדי.אנ.איי של עומק הנשמה שלנו. זרה לאימהוֹת שאנחנו, לבנות שאנחנו, לנשים שאנחנו. אנחנו מביאות לעולם חיים, יצירות, כמיהות, מזונות, סיפורים, מלאכות, איכויות עגולות שהמוות זר להן.
"הערב מוקדש לתקווה. זאת האמונה שיקרה דבר מה שאנחנו רוצות בו. אבל להותיר את התקווה רק כאמונה, ככוח עליון שאפשר לשאת אליו תפילה ולחכות בשקט, מחטיא משהו עמוק: שאפשר לקחת את תקוות חוט השני ולאחוז באותו חוט נסתר, אל עבר משמעות נוספת. כלומר תקווה היא גם יכולת נפשית. היכולת להאמין בעתיד חיובי ולהיות בעלת השקפה אופטימית. והשקפה אופטימית משפיעה על המעשים. היכולת הזאת קיימת בנו, המין האנושי. ואולי במיוחד בנו, המין הנשי".
יו"ר נעמת חגית פאר: "השנה אנחנו מציינות את יום האישה. מציינות, ולא חוגגות, כי לכולנו עדיין קשה מאוד לחגוג. אנו עדיין בעיצומה של מלחמה, הקשה בתולדותינו, והמחירים ששילמנו ועודנו משלמות קשים, קשים מנשוא.
"ב-7 באוקטובר חיינו התפרקו, ואת השברים נצטרך לאסוף עוד זמן רב. העתיד כרגע מעורפל. החטופות והחטופים עדיין נמקים במנהרות עזה, תושבי הדרום והצפון עדיין עקורים מבתיהם ואין כל צפי לסיום חלום הבלהות הזה. ובתוך כל העצב, החרדה, הכעס והייאוש אני מבקשת למצוא נחמה. מבקשת ומתעקשת למצוא תקווה.
"בימים שבהם שרשראות הטנקים וכפות ה-D9 מסיטות הצידה את כל מה שאינו יורה, חשוב שאנחנו, הנשים, נחזיר אל מרכז הבמה את הנשמה היתרה. זו שעושה אותנו מי שאנחנו – עם הספר, הסטארט-אפ ניישן, מדעניות ומדענים פורצי דרך, ציירות ורקדניות ומוזיקאיות, נשות ואנשי רוח, סופרות ומשוררות. את כל אלה לא ייקחו מאיתנו. בזכות אלה אנו מי שאנחנו. ובזכות אלה נחזור להפיץ אור בעולם".
העיתונאית והסופרת ענת לב אדלר סיפרה על זיכרונותיה מסבתא רבתה שלה, ננה ג'ולייט, ששרדה בגיל 14 את פרעות הפרהוד בעיראק, נאלצה לצאת ולפרנס את עצמה עד שעלתה לישראל, הקימה משפחה, אך לא למדה כל חייה לקרוא ולכתוב.
הסופרת גלילה רון פדר עמית סיפרה על ספר חדש למבוגרים שעומד לצאת, ובו תספר על דמויות שהודרו מהקאנון הציוני, בהן נשים רבות. הסופרת ושדרנית הרדיו מרסל מוסרי סיפרה על ניתוח נשי קשה שעברה בתקופה האחרונה ועל ההתמודדות שלה עם התגובות לניתוח.
המשוררת עדי קיסר קראה משיריה, בהם "אלוהים שותה קפה", והשחקנית רותם כרמלי הופיעה בקטע ממחזה יחיד שעיבדה על פי ״בגוף אני מבינה״ של דויד גרוסמן.
