כביש 899 מתפתל בין רכסי הנוף הגלילי המהפנט. חורף 2024, הירוק ירוק מאוד והאפור אפור מאוד. עם פסקול מתאים אפשר לדמיין סוף שבוע בצימר מפנק או קפיצה לאחד מיקבי הבוטיק בנתיב היין לאורך הגבול הצפוני. את הפסטורליה הירוקה שוברים הדי ירי כבד, כמו טורחים לנפץ את אשליית הרוגע. בין לבין – שקט. זה לא שקט שמעיד על שלווה, זהו קולה הרועם של הנטישה.

הנסיעה מזרחה על כביש 89 מטרידה. הכביש ריק לגמרי, נטוש כמו היישובים לאורכו. במטעי האבוקדו משני עבריו, שאמורים להיות בשיא הקטיף, אין נפש חיה. החקלאים במושבים ליד הגדר משמשים בחודשים האחרונים חגורת המגן של ישראל. החקלאים שיוצאים לאסוף ביצים בלולי ההטלה לאורך הגבול הם חוד החנית. רק השבוע נורה טיל נ"ט ללול במושב אביבים וגרם לנזק כבד.

"אני סומך על הצבא, אבל לא על הממשלה"

הכניסה למושב אבן מנחם מבוצרת. "אני מרגיש שאני עקור בבית שלי", אומר ברוך לגזיאל, יו"ר הוועד של המושב. "אני יוצא לבקר את הילדים ואת אישתי בנהרייה ומהר מאוד רוצה לחזור למושב".

לגזיאל ומשפחתו שכרו דירה בנהרייה. בעל הבית דרש שיחתום על חוזה לשנה מראש. "דירה חדשה, חלון לים, יפהפייה. אבל אני מרגיש לא שייך לעיר. לא יכול להיות שם, חייב לחזור". מהר מאוד התברר לו שזאת ההרגשה של כולם. "אני מדבר עם אנשים מהמושב וכולם מרגישים תלושים. מה שאוכל את האנשים זאת הידיעה שהם בארץ, במדינה שלהם, אבל לא יכולים לחזור הביתה. אנוסים. לא משנה איזה מלון יתנו לך – יותר מיומיים-שלושה זה לא כיף. בטח כשזה נכפה עליך".

הוא מחלק את זמנו בין המשפחה בנהרייה והמושב, ומנסה לעבוד ולטפל בענייני המושב והחקלאים באזור. "מתחילת המלחמה אנחנו עובדים בלגור פה, שומרים על המושב כשכולם מפונים. החבר'ה הצעירים אוספים ביצים בלולים של החקלאים המבוגרים. עוזרים איפה שצריך. חייבים, זה בשביל הנפש".

ברוך לגזיאל, יו"ר הוועד של מושב אבן מנחם. "אין לקהילה איך לשמור על קשר. השהייה במלונות הורסת אותנו" (צילום: דוד טברסקי)

חקלאים אחדים נשארו במושב כי לא רצו להתפנות. חלקם התפנו ועולים מדי יום-יומיים לטפל בלולים. יש גם חקלאים שסגרו את הלול לצמיתות ולא מגיעים יותר. מתחילת המלחמה מגיעים גם מתנדבים לעזרה באיסוף הביצים. "כל בוקר באים יותר מעשרה מתנדבים, כך שכמעט כל יום יש מענה לכל הלולים", הוא מספר בגאווה, "רובם מבוגרים מאוד, בני 80-70".

הצימרים המטופחים, שבשגרה מפרנסים היטב רבים מחברי המושב, עומדים ריקים. המדינה, כך נראה, עוד לא עשתה צ'ק-אין לאירוע. "משרד התיירות עוד לא בזה. אני מניח שיפצו אותנו, אבל איך יחשבו את זה? יבדקו הכנסות מ-2022-2021. ב-2021 הייתה קורונה, אז הייתה נפילה בהכנסות. מזה יפחיתו הוצאות נחסכות, ובסוף ייצא שאנחנו נשלם להם פיצוי".

ההזנחה בשטחים הציבוריים במושב מטרידה אותו. "התשתיות נדפקות. כל הגינון גמור, ונצטרך לשקם הכול מחדש. מבני הציבור נראים כמו חורבות. המושב נטוש כבר ארבעה חודשים".

גם הקהילה מראה סימני שחיקה. בניגוד ליישובי הדרום שפונו כמקשה אחת, מושב אבן מנחם פוצל בין שישה מלונות: בירושלים, בזיכרון יעקב, בנצרת ובשלושה מלונות בטבריה. "אין לקהילה איך לשמור על קשר. השהייה במלונות הורסת אותנו", הוא אומר בייאוש, "יהיו פה משפחות שיתפרקו. יהיו גירושים. כבר עכשיו יש מריבות אצל הזוגות הצעירים. היא עם שלושה-ארבעה ילדים קטנים במלון, מנסה שהכול יתפקד, מטפלת בהם בתנאים שונים לגמרי מהבית, והוא בכיתת כוננות, רחוק מהמשפחה שלו, מבת הזוג. זה מעורר הרבה מאוד מתחים".

גם במקרה הזה, מסתבר, מדובר בצרת רבים. "כולם באותם ויכוחים ומתחים. זה ככה גם אצל הקיבוצניקים. כולם באותה צרה וכולם לא סומכים על המדינה. חלק כועסים בטעות על הצבא, אבל הצבא רק עושה מה שהפוליטיקאים אומרים לו".

גם לו יש כעס על הממשלה. "הרבה אנשים אצלנו מרגישים שהממשלה לא באירוע, ולא מבינה את גודלו. שלא מבינים את הפירוד שנגרם לקהילה. גם אם הקהילה לא הייתה 100% לפני המלחמה, עכשיו היא אפילו לא 40%".

"אף אחד מקובעי המדיניות לא חושב על היום שאחרי, בטח שלא על הקהילות: מי יחזור? מי לא יחזור? לא מעמידים חלופות או עתודות לצעירים כדי שנוכל להביא אותם לפה. לא סופרים אותנו"

מבחינתו, האתגר של היום שאחרי יהיה להחזיר את כולם הביתה מכל המלונות ולאחד את הקהילה. "זה יהיה קשה מאוד. הכול מתפרק. הילדים מפונים ולומדים חצי שבוע, חלק לא לומדים בכלל, חלק בזום. הם הפסידו כבר שנה בקורונה, ועכשיו מפסידים עוד שנה. בחקלאות ממשיכים לקדם את הרפורמה בענף ההטלה. הלולים האלה הם מקור פרנסה, אנשים לא מצליחים להתקדם בשום תוכנית כדי לעמוד בלוחות הזמנים שהוקצו, כי הוועדות לא עובדות כמו שצריך והמתכננים לא עובדים. אומרים שמקלים עלינו, אבל זה לא מה שקורה. על זה צריך לדבר. זה מה שאנשים לא מכירים ולא מבינים. אף אחד מקובעי המדיניות לא חושב על היום שאחרי, בטח שלא על הקהילות: מי יחזור? מי לא יחזור? לא מעמידים חלופות או עתודות לצעירים כדי שנוכל להביא אותם לפה. לא סופרים אותנו".

החשש הגדול שלו הוא שלא יחזרו. "היו כמה שחזרו למושב לכמה ימים ואז חזרו למלון כי אין מה לעשות פה. כשייפסק המימון, מי שלא יהיה לו משאבים משל עצמו יחזור גם אם עוד לא ייפתר המצב הביטחוני". להערכתו, כ-20% מחברי המושב לא יחזרו. "לי ברור שאני חוזר, אבל אישתי רוצה להישאר בעיר. היא כבר מכינה אותי נפשית שהיא הולכת להמשיך לגור בנהרייה ולבוא לבקר במושב".

האויב השקט, לדברי לגזיאל, הוא ההרגל. "התרגלנו שהם כל כך קרובים אלינו. שמדי כמה שנים יש מלחמה. זה גרוע מאוד. ההשלכות עלינו רחבות הרבה יותר. המצב הזה של 'מסוכן, אבל מתרגלים', והיופי המשכר והמשקר של האזור הוא בעיה. אנחנו חיים בהדחקה. חייבים מנגנון של הדחקה שמגן עלינו ואומר שיהיה בסדר. אני סומך על הצבא, אבל על הממשלה אני לא סומך".

"כואב לי על הברית של החברה הישראלית"

גדעון שפיצר בן ה-81 עובר במהירות בין כלובי המטילות, אוסף במיומנות את הביצים אל תבנית הקרטון, מקפיד שאף ביצה לא תיסדק. רעש קרקורי התרנגולות ממלא את הלול, אבל שפיצר כבר לא מבחין בו. זה הלול השני שהוא ובן דודו שאול עובדים בו היום, ועוד שניים מצפים להם.

כבר יותר מארבעה חודשים הוא מגיע מכפר ויתקין בשרון למושב אבן מנחם בגבול לבנון, כדי לאסוף ביצים בלולים בהתנדבות. שלוש פעמים בשבוע הוא מצפין ומתמיד. רקע בעבודה בלול אין לו, אבל נפש חפצה יש, ולדבריו, זה מספיק. "אחרי ששותים קפה, מתחילים לאסוף את הביצים לפי סידור שהחקלאים נותנים לנו".

גדעון שפיצר, מתנדב בלולים באבן מנחם. "אני הכי רוצה שנוכל להפסיק להגיע, כי השקט יחזור והמושב יחזור הביתה" (צילום: דוד טברסקי)

העבודה קשה, אבל שפיצר לא מתלונן. "אנחנו מספיקים בערך שלושה-ארבעה לולים ביום. בלול הראשון אני עובד בלי בעיה. בלול השני הגב מתחיל לכאוב. בשלישי כבר כואב מאוד, ואחרי הרביעי אני צריך לשבת חמש דקות ולהימתח קצת".

מבחינתו, ההתנדבות במושב הצפוני מייצגת את המורכבות והדואליות שהוא חש לחברה הישראלית בשנתיים האחרונות. "אני מה שמכנים 'אשכנזי, אנרכיסט, שמאלן'. כל המתנדבים פה כאלה. יש כאלה שקוראים לנו בוגדים. אני מודאג מאוד מהמצב וחושש שהסיפור הזה של המדינה נגמר. כואב לי על הברית של החברה הישראלית".

"גדלתי בקיבוץ כפר החורש ובמושב כפר ויתקין. ככה גדלתי ועל זה התחנכתי. אני לא יכול ללחום בעזה, אז זאת הדרך שלי לתרום את חלקי"

למה בכל זאת הוא מקפיד לשבור את הגב בהתנדבות, תוך סיכון חיים, בצד השני של המדינה, בלול של אדם שאינו מכיר? את זה הוא מתקשה להסביר גם לעצמו. "אני יודע שיש פה אנשים שהדעה הפוליטית שלהם הפוכה משלי לגמרי. חברים שאלו אותי למה אני בכלל טורח להגיע הנה לעזור. אני עונה שאני לא יכול לא לעזור".

את התשובה הוא מזהה בשורשיו בהתיישבות העובדת. "גדלתי בקיבוץ כפר החורש ובמושב כפר ויתקין. ככה גדלתי ועל זה התחנכתי. אני לא יכול ללחום בעזה, אז זאת הדרך שלי לתרום את חלקי. חבר שלי ואני ייצרנו 2,000 מנעולים לממ"דים. לקחנו את זה לנהרייה ולשלומי, שיחלקו לתושבים. בזמן כזה אני לא יכול לא להיות מעורב, ואני לא שואל מי אתה ומה אתה. אני הכי רוצה שנוכל להפסיק להגיע, כי השקט יחזור והמושב יחזור הביתה".

"עם כל הפחד, חקלאות זה בדם שלי"

בלול של ניסים זעפרני, בן 74, כמעט הסתיימה העבודה. זעפרני ואישתו מגיעים כמעט כל יום מנהרייה לטפל בלול. לפעמים, אם רגוע, ישנים לילה במושב.

"אני מפחד, אבל מה אני אעשה? יש פתרון אחר? גם לחסל את הלול לא שווה לי", אומר זעפרני. חוץ מזה, אני נהנה מזה". את הפחד מכריע הצורך בשגרה ובמשמעות: "עם כל הפחד שיש לי, אני אוהב לעבוד בחקלאות, זה הכיף שלי, זה בדם שלי. יש לי משהו להתעסק איתו. משהו לקום אליו בבוקר. זה התרפיה שלי. חוץ מזה, פה אני מרוויח עוד 2,000 שקל בחודש, אז זה שווה לי. לפעמים אומרים לנו לא להגיע כי יש מטחים. אם יש אזעקה כשאני כאן, אני רץ למיגונית שעל הכביש".

ניסים זעפרני מאבן מנחם. "העניין הביטחוני מאוד מדאיג אותי, אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום בגלל הטילים" (צילום: דוד טברסקי)

כמה זמן יחזיקו מעמד ככה? כמה שצריך. "אני ימני בדעותיי מאז ומתמיד. בביטחון אני סומך על הממשלה שלנו. מה שהם יחליטו שטוב לנו, אני זורם איתם. העניין הביטחוני מאוד מדאיג אותי, אבל אני לא מוכן לעזוב את המקום בגלל הטילים. אם הבן שלי יחליט לעזוב את המושב, זה עניין שלו. הוא ילד גדול ומחליט על המשפחה שלו, אבל בלב אני יודע שאני צריך אותם לידי".

"אני מפחד, אבל מה אני אעשה? יש פתרון אחר? גם לחסל את הלול לא שווה לי. חוץ מזה, אני נהנה מזה"

מבחינתו, האזור יהיה בטוח כשחיזבאללה יתרחק מעבר לליטאני בהתאם להחלטה 1701. מה שמטריד אותו הן המנהרות. "אם הם נכנסים לישראל בהמוניהם, הלך עלינו. יכול להיות שיש כאלה שעוד לא גילו".

אבל הוא סומך על הצבא. "עד גיל 45 עשיתי מילואים, אני חושב שמגיע לי ביטחון. אני מקווה שיש משמעות לעובדה שבגבול שלנו יש להם מדינה, ושהם יודעים שאם הם ילחמו בנו תיהרס להם המדינה. אולי זה יכניס גם בהם קצת פחד".

"ימות העולם, אני לא מחזיר את המושב לכאן עד שאני לא יודע שבטוח פה"

במחסום בהמשך הכביש מסמנים להאט ומאחלים דרך צלחה. רעמי טילים ופגזים שנורים בתגובה מרעידים את שמשות תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ אילון. "אנחנו כבר רגילים", אומרת הקופאית. "עוד משהו, או רק המים?"

ממש ליד הכביש, עקבות טיל בורקן שנפל לפני כמה שבועות: מכתש, עץ מרוסק ותחנת אוטובוס שהתנפצה כולה. עד שתירגע הגזרה היא לא תשופץ, מחשש לפגיעה חוזרת.

תחנת אוטובוס הרוסה ליד נטועה (צילום: דוד טברסקי)

עץ שנפגע מטיל ליד נטועה. "אנחנו כבר רגילים לרעש" (צילום: דוד טברסקי)

"בחודשים האחרונים אני מרגיש כאילו חזרתי לסדיר", אומר יואב כהן, בן 47 ממושב נטועה. בסדיר שירת בגולני. "כמו שאנחנו, עם השיערות הלבנות, אנחנו יוצאים שבת אחת לארבעה-חמישה שבועות, ופעם בשבוע יוצאים לבקר את המשפחה".

הוא דור שביעי בארץ. לפני עשור חזר למושב שהקימו הוריו על גבול לבנון. בשנים האחרונות הוא יו"ר ועד המושב, שהוא חי בו עם אישתו ו-11 ילדיו. כעת הם מפונים. אחרי חודשיים וחצי במלון באילת שכרו בית במושב עין יעקב, דרומית למעלות. "חודשיים וחצי במלון זה קשה מאוד, במיוחד עם 11 ילדים. בשבילי זה נהיה בלתי אפשרי לבקר אותם כשהם בקצה השני של המדינה. קשה לי מאוד להיות רחוק מהם. זה השפיע גם עליהם מאוד".

המושב כולו פונה לנתניה. חלק גדול מהמשפחות לא עמדו בקושי, יצאו מהמלון ושכרו בתים. "שגרה של בית ספר וחוגים בבית מלון זה קשה מאוד. אישתי היתה בקומה אחת עם הקטנים, הבנים היותר גדולים היו בקומה אחרת, הבנות בקומה נפרדת. אי אפשר לנהל חיים ככה. יש משפחות שהבנים שלהם בשירות סדיר, לוחמים בעזה, והאבא בכיתת הכוננות פה במושב".

הדור המבוגר, מקימי היישוב שכבר אין להם ילדים בבית, נשארו במלון. "להם זה יותר מתאים. משעמם להם, אבל יש להם את השגרה שלהם. מעין דיור מוגן.

"הקהילתיות מאוד נפגעה. כל אחד שכר דירה איפה שמצא. משפחה אחת בדימונה ואחרת באזור מעלות. המושב פרוש על כל המדינה. קהילתיות לא יכולה להתקיים ככה. המבוגרים שנשארו במלון עוד מצליחים להיפגש. הם מארגנים ערבי גיבוש וארוחות ערב משותפות, יוצרים אינטימיות כלשהי לקהילה. אבל מבחינת המושב – הכול די הלך לאיבוד".

בינתיים, המושב נטוש והחקלאים המפונים מטפסים על הקירות. "זוג בני 80 נשארו במושב עם דיר עזים וכמה תאילנדים כדי לחלוב אותן. כל היתר עזבו בתחילת המלחמה. מעטים עולים כל יום לטפל בלולים. החבר'ה שנשארו לשמור במושב אוספים ביצים בחלק מהלולים. יש משקים שסגרו את הלול והפסיקו לגדל. להפעיל לול בשלט רחוק זה לא עובד. זה משק חי, זה בעל חיים, אי אפשר לחפף. מספיק שנופל החשמל או שיש תקלה, אם אתה לא קרוב ללול אתה לא יודע מזה. זה עלול לעלות בחיים של הרבה עופות. אז נכון, אנחנו פה כדי לטפל בדברים ולהזעיק מגדלים אם צריך, אבל זאת לא שיטה. חוץ מזה החקלאות נטושה לגמרי".

במטעי הנשירים של המושב מגדלים תפוחים, אפרסקים, דובדבן וקיווי. חלק מהקיווי הספיקו לקטוף לפני המלחמה. בתחילת דצמבר נהרג החקלאי אייל אוזן, בן המושב, מטיל נ"ט ששוגר לעבר המטעים. השטח אסור לכניסה והמטעים מושבתים לגמרי. "מרבית השטחים החקלאיים חשוף לכפר הלבנוני רמיש, כך שלא ניתן להגיע אליהם", אומר כהן. ממילא, נראה שהדרכים והגדרות נרמסו מזחלי הטנקים, וצינורות ההשקיה שהונחו בחלקות נמעכו תחת כובד הכלים.

בתושבי נטועה מכרסמים חוסר הוודאות והחשש מחדירות מחבלים. "אין על מי לסמוך. מאז קום מדינת ישראל לא היה מצב כזה של אי-ודאות כמו היום. עברנו פה מלחמות: שלום הגליל, מבצעים, לבנון השנייה, אבל הייתה וודאות שהיישובים מוגנים בזכות רצועת הביטחון. הרחיקו אותם כדי שהקטיושות לא יגיעו לארץ. אבל גם השהייה בלבנון גבתה מחיר. לפחות ידענו שביניהם לבינינו יש את הצבא. היום זה רק אנחנו". עכשיו, טוענים תושבי נטועה, חסרה אמירה ברורה של המדינה מה מתכוונים לעשות. "אם עכשיו מדינת ישראל לא תחליט שהיא גומרת עם זה, אז או שאנחנו נהיה או שהמדינה לא תהיה.

"בעוטף עזה רואים שהמדינה פועלת בעזה. הם רואים את הפעילות הממשית של צה"ל. פה אנחנו לא רואים הרבה. יש תקיפות מהאוויר שמדווחים עליהן לציבור. נראה שאם חיזבאללה לא יכפה את המלחמה, אז ישראל לא תיזום פעילות בתוך לבנון. אני האחרון שרוצה מלחמות, אבל מרגיש שמשאירים אותנו להיכתש ולא אומרים מה הכיוון. אנחנו מרגישים שיש הרבה שלא מספרים לציבור על מה שקורה פה".

נטועה. "אנחנו מרגישים שיש הרבה שלא מספרים לציבור על מה שקורה פה" (צילום: דוד טברסקי)

בקצה המושב נמצא השטח האסור. אזור הוואדי חשוף לירי של חיזבאללה והוכרז סגור הרמטית. לפני חודשיים נהרג חייל ונפגעו שלושה מירי נ"ט. אמל"ח של חיזבאללה שנמצא בשטח מעיד על חדירה שבוצעה ככל הנראה לפני חודשיים. "מפחדים מאוד אצלנו שיהיו חדירות. על מה אנחנו מתרעמים? על זה שאנחנו בשר התותחים. מטריד אותנו מאוד איך הם עברו לשטח ישראל, כי אולי יש להם יכולת להיכנס למושב. אנחנו חוששים מאוד שיש מנהרות. כבר מצאו באזור הזה מנהרות, כך שזה לא מופרך. זה מטריד את האנשים במושב יותר מהטילים. כוח רדואן זה לא נוח'בה, הם הרבה יותר מאומנים. אלה חבר'ה שעברו עשר שנים של לחימה בסוריה, הם ברמה מטורפת. אנחנו רואים את הסרטונים שמתפרסמים. יש להם חילות ברמה גבוהה. ברגע שהם ייכנסו לפה זה יהיה סיפור אחר. הרי ברור שיחסלו אותנו. אנחנו יכולים להתמודד עם כוח כזה? עלינו אפשר לוותר?"

הפחד הגדול של כהן הוא מנרמול המצב. "מה יהיה כשיגידו להחזיר את התושבים בחזרה? בסדר להחזיר, אבל לאן? ימות העולם, אני לא מחזיר את המושב לכאן עד שאני לא יודע שבטוח פה. אצלנו לא משחקים משחקים. אני לא אפקיר את החיים של החבר'ה שלי. אם אני לא מרגיש שיש הגנה מספיקה על היישוב, אני סוגר את השערים, אין יוצא ואין בא. אני סומך על הצבא, אבל הם לא אלה שמחליטים. זה ברמה גבוהה הרבה יותר. אנחנו מרגישים שלא מספרים לנו את האמת. הממשלה לא אומרת לנו מה באמת קורה. כל הזמן יש דיבורים על מנהרות שמצאו פה באזור. אף אחד לא מדבר על זה. איך אנחנו יכולים להחזיר לפה את הילדים?"

האיום הבטחוני שלוב, כמובן, באיום הקיומי הכלכלי-קהילתי. "יש פה זוג צעיר שרק סיים לבנות. בסוכות עשה חנוכת בית, ועוד עומדים אצלם במרפסת דברים מסוכות. הם אפילו לא חושבים להתקרב לבית. מסכן, השקיע מיליונים ובנה בית גדול עם שני צימרים מאחורה כדי שיוכל להתפרנס מתיירות. זה ענף שעובד כאן יפה. אז פרצה המלחמה ועכשיו אין מבקרים, אבל הוא צריך להחזיר את ההלוואות".

כהן יודע שהתהליך שבו המדינה נוטשת את הצפון התחיל הרבה לפני המלחמה. "מראש היה פה קשה. יש מעט צעירים בשנות ה-20. עוד פחות מזה בגילי העשרה. הרבה שנים הפיתוח של המושב היה תקוע. האזור הזה מוזנח כל כך מבחינת תשתיות. כשרצינו לבנות הרחבה, פתאום גילו שאין תשתית ביוב מתאימה להתרחבות. עשינו מלחמת עולם כדי להתקדם".

"למשרד הביטחון אין כסף לתת לנו, כי 95% מכספי האגף להתיישבות הולכים ליהודה ושומרון, ואנחנו מקבלים בקושי 5%. אלה החלטות שמגיעות מלמעלה. יש להם את השרה להתיישבות, שר האוצר, יש להם שרים שדופקים על השולחן, הם ידעו להסתדר"

רק לאחרונה משהו התחיל לזוז. "הצלחנו לדחוף את המושב להתפתח, לקדם את ההרחבות. הגיעו משפחות, ושוב יש ילדים על השבילים. עכשיו לא רק שתהיה לנו בעיה להביא אנשים חדשים, אלא שחבר'ה שיש להם כבר היתרי בנייה מתחילים לחפש במקום אחר. אלה אנשים שכבר לקחו משכנתה, ועכשיו יילכו מפה. יש פה משפחות צעירות שכבר היו במושב ולא רוצות לחזור. מחפשות במקומות אחרים. משפחות שמתפרנסות בכבוד מתיירות ולול לא בטוחות שימשיכו לחיות פה.

"האזור הזה נהיה לא אטרקטיבי, פחות ופחות כספים מופנים לפה. יש לנו כבישים שלא נגעו בהם שנים. למשרד הביטחון אין כסף לתת לנו, כי 95% מכספי האגף להתיישבות הולכים ליהודה ושומרון, ואנחנו מקבלים בקושי 5%. אלה החלטות שמגיעות מלמעלה. יש להם את השרה להתיישבות, שר האוצר, יש להם שרים שדופקים על השולחן, הם ידעו להסתדר. לנו אין, ואנחנו פרושים לכל אורך הגבול ממטולה ועד ראש הנקרה. כולם מלאים בכוונות טובות, אבל אין מי שידאג שיממשו אותן. למה זה צריך להיות ככה? העין שלי לא צרה, אבל לפחות שחלוקת המשאבים תהיה יותר שוויונית. אין פה היגיון ואין פה הוגנות. אנחנו כבר שנים משלמים מחיר על זה שאין לנו לובי".

להבטחות של ראש הממשלה להשקיע 3.5 מיליארד שקלים בצפון הארץ הוא לא מאמין. "איך אפשר להאמין לזה? אומרים שהצפון הוא אינטרס לאומי, אבל המציאות הפוכה. זה עצוב. למפלגות האלה אין מספיק מצביעים כאן. אין מנדטים אז הם לא משקיעים. יש באזור הזה הרבה מצביעי ליכוד, אבל התכונה הכי מכוערת בליכוד היא שהם לא סופרים את הבוחרים שלהם. הם יבחרו בהם בכל מקרה. זאת המציאות".

"ההסתה הפרועה של פורר וליברמן נגד החקלאים שברה רבים"

מושב נטועה הוקם בשנת 1966 כחלק מיוזמה להקמת יישובים שיחליפו פלוגות של חיילים ששמרו על הגבול. "מבצע סו"ס" קראו למהלך ההתיישבותי הזה, "מבצע סוף-סוף". התפיסה שהובילה את המדינה, הסוכנות היהודית ומערכת הביטחון, הייתה שיישובי הספר ישמרו על קו הגבול. תחת הסיסמה "יותר תושבים – פחות חיילים" עודדו אזרחים לעשות מעשה ציוני ולגור על הגדר. כך נוצר משולש המושבים הקדמי: נטועה, זרעית ושתולה.

התושבים החלוצים נאחזו במקום. הם לא עזבו בתקופת המתיחות הביטחונית על הגבול בתחילת שנות ה-80 של המאה הקודמת. גם הקטיושות ששוגרו לעברם בשנות ה-90 לא הזיזו אותם. אפילו במלחמת לבנון השנייה רובם נשארו. ההנחה היתה שבית לא עוזבים כשקשה.

נראה שתפיסת ההגנה הזו לא עודכנה לאחר נסיגת צה"ל מלבנון. בהיבט האזרחי, נראה שנסיגת המדינה הייתה עמוקה בהרבה. חשיבותם האסטרטגית של יישובי הגבול הייתה טובה לנאומים, אבל קיבלה פחות ביטוי במציאות.

נטועה. "מה יש לי לעבור לקראווילה כשיש לי בית פה?" (צילום: דוד טברסקי)

ממשלות ישראל נטשו בעשורים האחרונים את רצועת המגן החקלאית בצפון, ולא הותירו לתושבים הרבה ברירות. עם הזמן, התחילו גם פעולות אקטיביות: "ההסתה הפרועה שהייתה נגד החקלאים בתקופת פורר וליברמן, בשביל עוד כמה מנדטים, שברה רבים", אומר כהן. "הם ניסו 'לקנות' את התל אביבים עם הבטחות לטפל ביוקר המחיה. אחלה תל אביב, אבל בלוק בתל אביב זה כמו עשרה מושבים מבחינת מספר בוחרים. אז פורר לקח את משרד החקלאות, מכר את נשמתו לשטן, עשה תצוגות אופנה גרנדיוזיות, הביא עלינו שנאה לשמה ובסוף לא הוריד בכלל את המחירים.

כהן היה ממובילי מחאת חקלאי הצפון בשנים האחרונות. "מה שקורה לחקלאות הוא בכייה לדורות", הוא אומר. "זה לא רק מפורר את הייצור העצמי של מזון במדינה, זה מפורר יישובים שלמים".

המימון לשהייתם של מפוני המושב במלונות ובדירות שכורות ימשיך עד יולי. לאחר מכן, יש כוונה לבנות שכונות קראווילות בעין יעקב ובפקיעין, בתור משכן זמני עד החזרה הבטוחה למושב. "מה יש לי לעבור לקראווילה כשיש לי בית פה?", מתרעם כהן, "ככה יבטלו את מענק האכלוס, כאילו יחזירו אותנו הביתה, יחזירו את מסגרות החינוך לפעולה. איך בדיוק הילדים יגיעו לבתי הספר כשהכבישים לא בטוחים?"

לדעת כהן, מהלך כזה ישבור את המושבים סופית. "אם יבנו קראווילות וייבשו את המשפחות כלכלית, יכריחו את התושבים לחזור לאזור מסוכן. ההחלטה האסטרטגית של המדינה לייצר רצועת ביטחון בתוך ישראל פשוט לא תעלה על הדעת. אותנו ירחיקו עוד 10 ק"מ דרומה ונהיה קצת בטוחים. זה כמו להיות קצת בהיריון. אם כוח רדואן ירצה לפרוץ לפה, אנחנו כביכול נהיה רחוקים יותר, אבל קו המגע פשוט יירד דרומה. אם ייבשו אותנו לא יהיה פה ריק, תמיד ייכנס משהו אחר. אם אנחנו לא נהיה כאן, יהיה הרבה יותר קל לחדור לכאן. אף אחד לא רוצה לחשוב מה יהיה פה. לכוח רדואן יהיה הרבה יותר נוח".

"מה שקורה לחקלאות הוא בכייה לדורות. זה לא רק מפורר את הייצור העצמי של מזון במדינה, זה מפורר יישובים שלמים"

ומה ביום שאחרי? המחשבות איך לאסוף את השברים ולבנות מחדש את המושב מעסיקות אותו מאוד. "אחרי שיהיה שקט ונוכל להחזיר את המושב הביתה, נצטרך לשקם את המושב ולהעמיד אותו על הרגליים. אנחנו כבר מתחילים לעבוד על היום שאחרי. יש לנו מחויבות לילדים שלנו, כדי שיהיה להם מה לעשות פה. אין לילדים חינוך בלתי פורמלי, הילדים כמו זומבים. אין מה לעשות אחר הצהריים, אין חוגים, אין כלום. אין מכולת, אין מרפאה, קניות אנחנו עושים בנהרייה או בשלומי".

הוא יודע בוודאות שהחזרה למושב תהיה קשה. "אנשים היו בפינוי במלון בנתניה וחשבו שהגיעו לחוץ לארץ. פתאום הכול נגיש: סופר, מרפאה, בית קפה. חלק לא רוצים לחזור לשממה הזאת. אבל מי יקנה את הבתים שלנו? יש לול ומכסת ביצים, שלא ברור מתי ואיך הממשלה תוריד אותה. מכסה שהייתה שווה מיליון שקלים, כיום כבר לא שווה חצי מיליון. מי יקנה את זה? גם אם מישהו יצליח למכור את הבית, ואפילו במיליון שקל, הוא יגיד תודה רבה. אבל מה יוכל לקנות במקום אחר בסכום כזה?"

לא פחות מכך מטרידה אותו השאלה מי יבחר להצטרף למושב. רגע לפני המלחמה עמד המושב לפני הגשה של תב"ע ל-100 יחידות דיור. עכשיו הכול נעצר. "אני לא מדבר על אנשים חדשים, את הילדים שלנו קשה לנו לשכנע לחזור. עם זה אנחנו מתמודדים. אני חייב לייצר להם משהו שיגרום להם לרצות לגור כאן. משהו שיהיה מספיק מפתה. אנחנו חייבים לבנות עוגנים כלכליים שיגרמו לאנשי המושב לחזור לגור פה ולאנשים נוספים לבחור להצטרף. חייבים אוכלוסייה חזקה חדשה, אבל בשביל זה אנשים צריכים פרנסה יציבה. משהו בתחום התיירות או בתחום משק החי. עד שהתיירות תחזור לפה זה יכול לקחת שנים. צריך משהו שייצר הכנסה חודשית. היישובים שהכי יסבלו הם צמודי הגדר וסמוכי הגדר, ולכן צריך התערבות מיידית של הממשלה.

"תראו מה עושים במנהלת תקומה. זה בזכות, לא בחסד. אבל זה רק כי הממשלה אמרה שעל זה שמים כסף. כשיש כסף אפשר לעשות. אני לא מדבר על לוקסוס, אני מדבר על מערכת ניקוז נורמלית ברחוב כדי שלא ייכנסו מים לבתים כשיורד גשם. אנחנו חיים עם מערכת ניקוז מ-1966. הבעיה היא שאנחנו במלכוד, כי עד שלא נגדל, לא יספרו אותנו, אבל לא נצליח לגדול בלי שיספרו אותנו.

"אנחנו לא הולכים לוותר על המקום הזה בלי מלחמה. הכניסו אותנו למלחמה בתוך מלחמה. אנחנו נלחמים על קיומנו מול חיזבאללה מבחוץ ומול המדינה מבפנים. אנחנו נלחמים על פרנסה, על תשתיות, על הקיום שלנו מול ממשלת ישראל. זה מה שעצוב. שבגלל שאנחנו לא איזה כוח אלקטורלי חזק, מדינת ישראל מתעלמת מהחשיבות הביטחונית שלנו. אנחנו הולכים להילחם על המושב שלנו, ואנחנו ננצח, כי המלחמה שלנו היא אמיתית וצודקת".

נטועה. "אנחנו הולכים להילחם על המושב שלנו, ואנחנו ננצח, כי המלחמה שלנו היא אמיתית וצודקת" (צילום: דוד טברסקי)