בפורים שנת 1996 היה בני הבכור בן שנתיים וחצי. ילדים בגיל הזה לא מבינים עד תום את שמחת החג והתחפושות, לעתים הם מסרבים להתחפש כי התחפושת לא נוחה להם, או אולי זרה ומפחידה. בגיל הזה התחפשות היא יותר צורך של ההורים בשמחה מאשר של הילדים עצמם.
בתענית אסתר 1996 התרחש אחד הפיגועים הגדולים בישראל. מחבל חמוש פוצץ עצמו באוטובוס, רצח 13 איש ופצע 125, כל זאת יום לפני חגיגות פורים במערכת החינוך, בה תלמידים ותלמידות צועדים גאים ושמחים בתחפושותיהם לבתי הספר והגנים.
כמו כל הורה, הכנו אז מראש תחפושת חיפושית יפה לילד, והתרגשנו מאוד לקראת החג, אבל החג "בוטל".
פורים באותה השנה היה עצוב עד מאוד. הרחובות התרוקנו מילדים והורים, דלתות הבתים הוגפו וכולם הסתגרו, אם באבל ואם בפחד.
בערב החג החלטתי לחפש את הילד בכל זאת ולצאת לרחוב. הרגשתי מעין התקוממות לנוכח הפחד, כאילו שהבחירה להישאר בבתים היא כניעה לטרור שאיני מוכנה לקבל, אך יותר מזאת חשבתי כי הבחירה לגדל את הילדים בישראל אין פירושה גזילת ילדותם. עלינו להמשיך כמה שאפשר בתוך כל האתגרים שעוד צפויים לנו, לנסות לשמור על שגרת ילדוּת בריאה.
באותו פורים היינו לבד ברחוב.
בטלו את מסיבות הגדולים, אל תגעו בקטנים
רבים וטובים כתבו על הבחירה ברגעי תופת, על כך שאפשר לגזול מאיתנו הכל, אך לא את רוחנו החופשית. ויקטור פרנקל היטיב לתאר את הבחירה האישית שלו לשמור על רוחו משבירה בתוך התופת של אושוויץ. לוחמי המחתרות בגטאות בחרו כך.
אף פעם לא האמנתי בעקידת יצחק ובהקרבת ילדינו וילדותינו על מזבח המלחמות והטרור. את ההחלטות לצאת למלחמה עושים הורים, אך הם שולחים בעיקר את הילדים לשם.
אני חושבת שאם כל העולם יחליט שרק הורים נלחמים ולא ילדים, ייגמרו כל המלחמות בעולם.
ספר דברים פרק כ' הביא את החוקים האלה ליציאה למלחמת רשות:
"ו' וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ-יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. ז' וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה"
חג פורים 2024 יהיה עצוב. החג מתקרב אלינו למרות שבשביל רובנו הזמן עצר בשמחת תורה ואנחנו לא יכולים להבין איך השוחט שחט, אך השמש ממשיכה לזרוח כל בוקר.
טרם סיימנו לבכות על הרוגינו, טרם אספנו את כל השברים מהיישובים, וטרם החזרנו את כל החטופים. למעלה מ-100 אלף אזרחיות ואזרחים עדיין מפונים מבתיהם, ואלה הנדרשים לשוב לדרום מתקשים בכך מאוד.
אני קוראת ברשתות קריאות לביטול חגיגות החג, אין ראש למסיבות ותחפושות עכשיו, העצב כבד. לבי נוהה אחר קריאות אלה, אך משהו בתוכי מתקומם נגדן.
מהילדים בישראל נגזלת הילדות פעם אחר פעם: פיגועים מחרידים, ירי רקטות, איום בחדירות מחבלים, אובדן אנשים קרובים, וכאילו לא די בצרות שלנו, גם העולם לא חסך מהם בשנים האחרונות את הקורונה.
למרות כל העצב, עלינו לחגוג לילדים פורים. אחת המטרות של המחתרות היהודיות בגטאות הייתה להמשיך את שגרת הילדים והילדות: לקיים למידה, לחגוג חגים, להעלות מחזות.
הרוח הזו ממשיכה להתקיים גם היום בתנועות הנוער, שחניכיהן הם תמיד הראשונים להתייצב בכל סבב מלחמה, להקים מסגרות חינוך ביישובים הפגועים, להוציא את הילדים והילדות להפוגות בערים אחרות ושקטות. גם במלחמה הזו הם היו הראשונים שהתייצבו במלונות המפונים, וכל מי שהגיע לשם בימים הראשונים ראה אותם בחולצות הכחולות כבר מאורגנים ועסוקים בעשייה החינוכית.
חובה עלינו להשיב לילדינו וילדותינו את ילדותם ככל האפשר. הם לא בחרו במציאות הזו שהכתיבו להם המבוגרים, ולכן האחריות עלינו לשמור עליהם היא לא רק פיזית – עלינו לספק להם רגעים של שמחה, השתוללות, התפרקות. להיות ילדים.
התחפשות בפורים היא לא רק עניין של חגיגה, היא גם מסר לילדים שהעולם ממשיך להתקיים, שאנחנו מסוגלים לחגוג למרות האסונות – היא חוסן. חזרה לשגרה היא הדרך הנכונה ביותר להתגבר על אסונות ולמנוע פוסט-טראומה, להפקיע את המציאות הקשה שמחוצה לנו ולהחזיר לנו את השליטה על חיינו.
לגדל ילדים וילדות חסינים זה לשמור על ילדותם, ללמד אותם להתקומם מול הרוע, לקום כל פעם מחדש והתחיל מבראשית. בטלו את מסיבות הגדולים, אל תגעו בקטנים.
