10 נקודות – שתיים מהן השבוע – הופחתו כבר העונה בבית הדין המשמעתי לחמש קבוצות שונות בגלל התנהגות קהלים, מחציתן לפחות בגלל שימוש לא מבוקר באבוקות. מדובר באירוע חסר תקדים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

רק לסבר את האוזן: בחצי הגמר של עונת 1973/4 – לפני 50 שנה בדיוק – פרצו אוהדי בית"ר ירושלים במהלך המשחק שהתקיים באצטדיון האורווה בפתח תקווה, מוטטו את הגדר שהפרידה בין היציע למגרש, נטלו צינורות השקיה שהוצבו במסלול הריצה סביב המשטח, היכו באמצעותם כמה משחקני הפועל פ"ת, לכדו שחקן של הפועל פ"ת ברשת של אחד השערים והיכו בו נמרצות והאגדה מספרת שאחרי שחקנה של הפועל פ"ת, בוריס נורמן, רדף חייל מצויד בעוזי ואף ירה לעברו.

עיתון 'דבר' בתאריך 5 ביוני 1974 (צילום: מתוך אתר "עיתונות יהודית היסטורית" הספרייה הלאומית ואונ' ת"א)

כמה נקודות הופחתו לבית"ר ירושלים בעקבות המקרה? כלום. הפחתת נקודות לא הייתה בסולם העונשים של בית הדין המשמעתי בעת ההיא. עונשי רדיוס ללא קהל – לעיתים גם של חצי שנה – היו גם היו.

***

השינוי בא בעקבות תלונות של בעלי קבוצות על עונשי הרדיוס והעונשים הביתיים ללא קהל. חשוב להבין: ב-1974 לא הייתה מודעות צרכנית כמו היום, עורכי דין ממולחים לא שידלו לקוחות להגיש תביעות ייצוגיות כנגד חברות ביטוח, תאגידים או רגולטורים. בעל קבוצה חש בחשיפה, הבין שהמבנה של ההתאחדות לכדורגל יוצר מצב כאוטי שבו העבריינים האמיתיים לא נענשים, אלא הקבוצות עליהן מוטלת האחריות השילוחית. וכדי להפסיק עם העונשים הקולקטיביים נגד קהל – ולמען האמת, למנוע בסוף תביעת ענק נגד ההתאחדות לכדורגל ובעלי הקבוצות – הוחלט להחמיר לכאורה בענישה ולקבוע עונש שיפגע גם בעבריינים דרך פגיעה טבלאית בקבוצה.

הרעיון היה שבכל מקרה של פיצוץ משחק, פגיעה של קהל בשחקן או בבעל תפקיד או זריקת אבוקות בין יציעי אוהדים, תוגדר העבירה כ"התפרעות אוהדים בנסיבות מחמירות" שעונשה הוא אחד (בהיעדר אלטרנטיבה): הפחתת נקודות. על תנאי או בפועל.

הדבר יצר חוסר מידתיות, מה גם שפרשנות בית הדין הייתה מוגזמת. השלכת אבוקה לדשא והפסקת משחק לכמה דקות, הביאה את הדיינים להפעלת העונשים על תנאי והמרתם לעונשים בפועל. צריך להבין, על עבירה כזו, בהנחה שנתפס האוהד על ידי המשטרה ומובא בפני שופט, ייפסק כנגדו לכל היותר צו הרחקה מהמגרש.

במישור הפלילי, השלכת לפיד עשן – שאפשר לקנות בכל חנות לציוד ימאים – שלא גרמה לנזק בגוף, היא ספק עבירה, אלא לכל היותר הפרת סדר. בבית הדין המשמעתי – שהוא על תקן בית דין משמעתי ולא בית משפט שפועל על פי חוק העונשין – עבירה שכזו יכולה לגזור הפחתת נקודות על הקבוצה אותה אוהד "העבריין".

***

כל עוד הפחתת נקודות על התפרעות שחקנים – כמו במקרה של המשחק בעונה שעברה בין מכבי חיפה להפועל ב"ש – אינה פוגעת בטוהר הספורטיבי, אותן 10 נקודות שהופחתו בעונה שעברה, לא מטלטלות את הכדורגל הישראלי כמו עכשיו. פתאום: הכרעת האליפות במרוץ הצמוד בין מכבי חיפה למכבי ת"א, יכולה להיקבע בבית הדין, וכך גם הכרעת היורדות, שכן לבית"ר ירושלים כבר הופחתו 5 נקודות, מה שמעמיד אותה צמוד לשתי היורדות בפוטנציה ואלמלא הופחתו, היא הייתה קרובה יותר לפלייאוף העליון, יחי ההבדל הגדול.

בעונת 2011/12 הופחתו למכבי פ"ת 3 נקודות בעקבות פגיעה של איש צוות בשחקן יריב והכאתו של השחקן על ידי סדרן שלא היה רשום בטופס המשחק והוגדר כאוהד. אותן 3 נקודות – שהוחזרו על ידי בית הדין העליון ושוב הופחתו בדיון חוזר – גזרו את דינה של מכבי פ"ת להיפרד מליגת העל אחרי 21 שנה, והעליהום הציבורי עליה – שהשפיע גם על העונש – נבע בעיקר מכך שיו"ר ההתאחדות היה אז אבי לוזון, האיש הכל יכול במכבי פ"ת. 3 נקודות על הכאת שחקן ו-2 נקודות על אבוקות שמושלכות לדשא, זה חוסר מידתיות וכבר הזכרתי קודם את "ליל הצינורות" מ-1974.

אוהדים יטענו בצדק שמדובר בקומץ קטן ואלים, שאינו מסתכל על התוצאה של מעשיו ברמה המשמעית אלא בתוצאה של מעשיו כנגד ביצועי הקהל מנגד, בבחינת "מי יותר מאגניב". הם יטענו, בצדק, שהם לא צריכים להיענש קולקטיבית על מעשי אחרים, והקבוצה לא צריכה להיענש, בפרט כשהיא נוקטת בצעדים כלפי אותם אוהדים.

אבוקות נזרקות למגרש בדרבי של תל אביב (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

הקבוצות יטענו כי מלאכת ההלשנה והענישה שמוטלת עליהם כהתניה להמתקת עונש, היא מלאכה בזויה. גם כיוון שקבוצת כדורגל אינה משטרה, ולא בית משפט, וידיה כבולות במסגרת החוק. למנוע מאוהד להיכנס לאירוע תרבותי, יכול להוות בסיס לתביעת ייצוגית – בין אם אתה האשם או הקורבן.

כולם יטענו, שלמעשה הפחתת הנקודות וקביעת אלופה או יורדות באמצעותה יכולה לשמש כבסיס לפעולות מכוונות מצד אוהדי קבוצות יריבות – הסתננות ליציע היריבה והשלכת אבוקות למגרש – והתובע/בית הדין כבר הסכימו בעבר עם משה דמאיו, שטען בבית הדין כי אוהדי קבוצתו מתפרעים בכוונה כדי להביא כנגדו להטלת קנסות כבדים וכתוצאה מכך, להתייאשותו ועזיבתו.

הבעיה היא שאת רעיון העונשים קבעה פיפ"א – ההתאחדות הבינלאומית – וההתאחדויות המסונפות אליה, כבולות במסגרת מצומצמת של מערכת ענישה. הרעיון של ענישה קולקטיבית נובע מכך שמעשית, ההתאחדות לכדורגל ובית הדין שפועל מטעמה, יכול להעניש רק מי שרשום במסגרת ההתאחדות – שחקן, מאמן, בעל תפקיד – ולא יכול להעניש אוהד אלא רק דרך האחריות השילוחית. מי שמאשר בסוף את תקנון המשמעת הם נציגי הקבוצות, שכן מדובר באיגוד של קבוצות, שפועלות תחת חוק רשם העמותות.

בקיצור, כרגע מנסה ההתאחדות לשנות את רוע הגזירה שתכל'ס היא הייתה אחראית לו. יו"ר ההתאחדות שינו זוארץ הנחה עם כניסתו לתפקיד כי לא יוטלו יותר עונשים של משחקי רדיוס ומשחקים ללא קהל, ועכשיו מנחה להצטרף לערעור הקבוצות על הפחתת נקודות, שכן "זו לא הייתה מטרת המרת העונשים".

***

מי שאשם באמת – האוהדים הסוררים, המשטרה נטולת האחריות הציבורית וכמוה חברות האבטחה – ישקיפו מהצד בעניין. אוהדים ימשיכו להסליק מאות אבוקות מדי משחק, יפתיעו כל פעם מחדש, והקבוצות ישלמו מחיר, שאולי יעלה להן בתואר אליפות או בירידת ליגה.

הדרך היחידה לשנות את המצב היא תביעות נזיקין כבדות משקל – בגובה של מאות אלפי שקלים – כנגד העבריינים (בהנחה שייתפסו) וסגירת יציעים (שזה העונש הקולקטיבי הקטן ביותר). בתי המשפט יצטרכו להרחיק אוהדים לכל ימי חייהם ממגרשי הכדורגל – כולל התייצבות שבועית בתחנות משטרה בזמני משחק – ולהטיל עליהם קנסות כבדים. בכלל, הדרך היחידה למנוע עבירות מהסוג הזה הוא לגרום לעבריינים להפסיד. כשאין להם מה להפסיד – והקבוצות חוטפות במקומם – הם ימשיכו להשליך אבוקות כדי להפסיק משחק, גם בשבוע הבא.