החוקה האמריקאית מחייבת את נשיא ארצות הברית לתת דין וחשבון עיתי לקונגרס האמריקה על "מצב האומה", וברבות השנים החובה החוקתית הזו הפכה למסורת של ממש – בתחילת כל שנה מתייצב נשיא ארצות הברית בפני נבחרי ונבחרות הציבור האמריקאי, סוקר את הישגיו ומתאר את הבטחותיו. מדי שנת בחירות, באופן טבעי, הנאום הזה הופך לאירוע אלקטורלי לכל דבר ועניין.

ג'ו ביידן הגיע לנאום מצב האומה הנוכחי, שנערך באופן חריג בחודש מרס, עם רף נמוך מאוד לעמוד בו – הסקרים לא לטובתו, רוב הציבור האמריקאי (כולל 55% מהדמוקרטים, לפי סקר NBC) מודאג מגילו, ושורת משברים, מהגבול הדרומי ועד המלחמה בעזה, מזנבים בו. הוא גם נעדר את היכולות הרטוריות של ברק אובמה או הכריזמה העממית של דונלד טראמפ, ונטייתו ארוכת-השנים לבלוע מילים ולהתבלבל רק החמירה עם הגיל. אפשר להניח שרמת הלחץ בצוות היועצים והדוברים שלו הייתה גבוהה.

למרות זאת, ואולי דווקא בזכות זאת, ביידן נתן הופעה: הוא דיבר מהר, בקול רם וברציפות, עקץ את יריביו הרפובליקניים על שסיכלו את החקיקה שתקשיח את המדיניות בגבול, התבדח על גילו ("זה לא נראה, אבל אני פה זמן מה") והחמיא לסגניתו קמאלה האריס על ההובלה שלה בנושאי תפוצת נשק והפלות. גם מבנה הנאום היה חריג: הוא פתח בסוגיית האיום על הדמוקרטיה: בעולם הוא התייחס למלחמה באוקראינה, ופנה ישירות לנשיא רוסיה פוטין ואמר שארה"ב לא תיכנע לאיומיו, ומבית, בהתייחסו לאירועי ה-6 בינואר ולפסק הדין שביטל את הלכת רו, המעגנת את זכות האישה על גופה. הבחירה להתייחס לנושאים נפיצים כל כך ומפלגים כל כך כבר בדקות הראשונות הצליחה להעלות את רמות הקשב של הקהל ולייצר לו רציפות להמשך.

חלק הארי של נאומו הוקדש לסוגיות כלכליות, שכן כמאמר הקלישאה על הפוליטיקה האמריקאית – It's the economy, stupid, ושם גם נמצאת נקודת התורפה של הנשיא. ביידן, המצהיר על עצמו כקפיטליסט ואף התגאה בכך שצמצם את הגירעון האמריקני, הציג בנאומו משנה חברתית-כלכלית המבכרת תפקיד משמעותי לממשלה במשק. אג'נדה זו נעה מהעלאת מיסוי על עשירים ("לא יכול להיות שמיליארדר ישלם פחות מס מאחות, ממורה או מעובד ניקיון) ועד בהשקעות עתק בחדשנות במטרה לייצר מקומות תעסוקה, לרבות בסקטור התעשייתי הדועך באמריקה, שמצביעיו המאוכזבים נתנו את קולם – ואת הניצחון – לטראמפ ב-2016. גם בכל הקשור במדינת הרווחה ביידן מתח קווים אדומים לרפובליקנים והבהיר שלא יאפשר לקצץ את תוכניות ביטוח הבריאות (Medicare ו-Medicaid) או להעלות את גיל הפרישה – באופן שדומה מאוד להבטחות של נבחרים רפובליקנים, כולל דונאלד טראמפ, שנסמכים על משרות הצווארון הכחול ועל מעמד הפועלים.

גם לבחירת הדוגמאות של ביידן יש משמעות בכל הנוגע בכלכלה הפוליטית של ארה"ב: הנשיא הביע מחויבות לאיגודי עובדים ("וול סטריט הם לא אנשים רעים, אבל לא הם בנו את אמריקה – מעמד הביניים בנה את אמריקה, והאיגודים בנו את מעמד הביניים") ואף בירך את נשיא איגוד עובדי הרכב שהוזמן לשבת ביציע. תעשיית הרכב היא מרכזית לא רק באתוס האמריקאי אלא גם בכלכלה הפוליטית של מדינות "חגורת החלודה" במערב התיכון, ההכרחיות לניצחון בבחירות, ובפרט במישיגן, שם ספג הנשיא מפלה לפני כשבועיים כשקצת יותר ממאה אלף בוחרים דמוקרטיים הצביעו 'בלתי מחויבים' (uncommitted) בפריימריז, מצהירים שהקול שלהם לא מובטח לנשיא ה-46 אם ימשיך במדיניותו התומכת בישראל.

ישראל הוזכרה בקצרה יחסית, וביידן השתדל למצוא את האיזון העדין ביחס לסוגיה: מצד אחד, הוא גינה בחריפות את ה-7 באוקטובר ואת ארגון החמאס, קרא להכרעתו והתחייב בפני משפחות החטופים שישבו בקהל, בהן החטופה המשוחררת מיה שם, שלא יעצור עד שישיב את כולם, תוך שהוא מבהיר כי "אין בחדר הזה אחד שיותר תומך בישראל ממני". מצד שני, הוא הבהיר כי הוא פועל להשגת הפסקת אש זמנית, להגביר את הכנסת הסיוע ההומניטרי ואף הורה להפעיל מזח זמני לחופי עזה כדי להכניס סיוע לרצועה. המסר שלו לישראל היה מפורש: את צריכה לעשות יותר.

ביידן הוא נציג של דור אחר. לא רק בגילו אלא גם באופיו ובסגנונו, ולמרות שבחלק מעמדותיו הוא דומה יותר לצעירים פרוגרסיבים מאשר לבני גילו, בכל הקשור בישראל הוא "דמוקרט של פעם": הוא מסתכל על ישראל ורואה אותה כמדינה מוקפת אויבים הזקוקה להגנה. רוב חבריו למפלגה הדמוקרטית, בהם אוהדי ישראל רבים, כבר לא מחזיקים בדימוי הזה ביחס למדינה היהודית, ונכונים להתעקש מולה יותר בכל הנוגע בסיוע הומניטארי ובהפסקת אש. ככל שזזים שמאלה במפלגה ומתקדמים בשנת הלידה, הסיכוי לראות גילויי תמיכה בישראל יורד – ובשעה שביידן מסרב לנטוש את ישראל, הוא מסתכן גם באובדן קולות בבית.

100 אלף הקולות שהצביעו uncommitted במישיגן עשויים להטות את הכף לרעתו, במדינה שבה ניצח את דונאלד טראמפ בהפרש של 150,000 קולות ב-2020 ושטראמפ ניצח את הילארי קלינטון ב-11,000 קולות בלבד ב-2016. אם הוא לא יצליח לבלום את המגמה, ישראל עשויה להפוך לנטל על צווארו.

רותם אורג הוא חוקר ומרצה בנושא פוליטיקה ומדיניות חוץ אמריקנית, עורך הבלוג וושינגטון אקספרס והמייסד והמנהל של העמותה הברית הישראלית-דמוקרטית