"מכירים את זה שחדר אוכל במלון הוא אטרקציה? מוצאת את עצמך תוהה – מה לבחור? מה לקחת קודם? חושבת מחשבות מנוגדות כמו בדיאטה, אבל אני בנופש. ובסופו של דבר מגיע הרגע שצריך לחזור הביתה. אז תחשבו שיש את זה אבל לא חוזרים הביתה. חמישה חודשים".

הטקסט הזה הוא חלק מהסכת (פודקאסט) אותו יוצרת נטע דמיטרוב (25) כחלק משנה שנייה בלימודיה במסלול לימודי רדיו והסכתים במכללת ספיר. ההסכת בעל השם הזמני 'יום בחיי מפונה' מתאר את חייה בחמשת החודשים האחרונים כמפונה באילת, על ההיבטים השונים מחיי היומיום כמו אוכל, כביסות ועוד. דמיטרוב הייתה מפונה  יחד עם בן זוגה משדרות ומשפחתה ממושב מבטחים שבמועצה אזורית אשכול. משפחתה נשארה באילת, אך היא ובן זוגה חזרו להתגורר בשדרות, "זה היה קשה", היא אומרת.

דמיטרוב וסטודנטים אחרים מהמסלול מטפטפים החל מעשר בבוקר לרדיו 'קול הנגב' אותו מפעילה מכללת ספיר. העבודה המעשית ברדיו מתחילה בשנה ב', שעבור הסטודנטים המרואיינים לכתבה נפתחה ב-24 לדצמבר וכללה למידה מרחוק בלבד עקב המצב הביטחוני. כעת עם האישור הביטחוני לחזור לשדרות ניתן לקיים מפגשים פיזיים במכללה. במהלך חופשת הסמסטר הנוכחית הם מגיעים להשלמות של המטלות המעשיות שלהם. 

"המטרה של הרדיו בראש ובראשונה היא חינוכית"

את פני הסטודנטים מקבל מנהל הרדיו עידו אריאל (50) בחיוך גדול, ולאחר שיחת חולין קצרצרה הוא מנסה להבין מה הנקודה בה כל סטודנט עצר. השלמת החומר היא לפי הקצב של כל סטודנט וכוללת עבודה על המטלות המעשיות בקורסים השונים והשלמת שיעורים מעשיים, ומצוות סטודנטים שיעזרו זה לזה. "היום אני מעביר את אותו השיעור בפעם השלישית בסמסטר הזה, אבל ככה זה". 

"המטרה של הרדיו בראש ובראשונה היא חינוכית". מסביר אריאל, שהתגורר בניר עם ובשדרות במשך 22 שנה, אך כיום מתגורר באשדוד. "התפקיד שלנו הוא להכשיר את הסטודנטים להיות אנשי תקשורת. בניגוד לתחנות רדיו מקצועיות בהן השידור הוא המטרה. ברדיו הסטודנטים לומדים לערוך, להפיק, ולראיין".

הרדיו ממוקם בתוך המכללה, בקומת המרתף של בניין הפיס. במרכזו ממוקם סלון, "זה המקום הכי חשוב ברדיו. מכאן נולדים כל הרעיונות הטובים" אומר אריאל. מולו ניצב מטבחון קטן עם מקרר. במסדרונות קצרים היוצאים מהסלון ממוקמים חדרי הלימוד והעריכה בגדלים שונים: חלקם יותר כמו 'תאי' עריכה. אחד החדרים הוא התקליטייה, שם נמצאות ערימות של דיסקים. 

אולפן "רדיו הנגב" המכללת ספיר (צילום: ניצן צבי כהן)

הרדיו לא פעל בימים הראשונים למלחמה. "בנוסף להכל היו הפסקות חשמל. השתגעתי אחרי שבוע בבית עם כל השמות שעולים, אז עליתי על האוטו ובאתי לכאן". מספר אריאל. "אני קורא לתקופה הזאת 'דמעות בשידור'. שחר, אחד הבוגרים שלנו, שבמלחמה הוציאו אותו לחל"ת מרדיו 99FM, הגיע לשדר איתי בהתחלה מוזיקה ואחר כך התקשרנו לסטודנטים שלנו לקשקש איתם". סטודנטים נוספים ציינו כי המרצים יצרו איתם קשר במהלך המלחמה. 

שידורי הרדיו עוד לא חזרו לימי שגרה, בהם הרדיו משדר משמונה בבוקר עד חצות. "כל יום אנחנו מחליטים מתי וכמה נשדר", אומר אריאל. "כל סטודנט יודע מתי התוכנית שלו". אריאל מספר על הסכת שהוקלט בשנה שעברה על אילן פיורנטינו, רבש"צ נחל עוז, וקיבל תפנית עצובה כשהרבש"צ נרצח ב-7 באוקטובר. את כלל ההסכתים ניתן למצוא באפליקציית Spotify.  

"במשפחה צוחקים עלי שאני אהיה בסוף כתבת עם קסדה על הראש. הלוואי שלא נצטרך כתבים כאלו"

"אני תופסת את מעשה התיעוד כשליחות", אומרת דמיטרוב, שכותבת פרק אותו עתידה להקליט, על היום בו פרצה המלחמה. "התפקיד שלי הוא להביא לקדמת הבמה את סיפורו של העוטף כולו, בדגש על מושבים שסיפורם לא סופר מספיק ב-7 באוקטובר. המושב שלי לא נחרב כמו חלק מהקיבוצים, אבל כל כיתת הכוננות של המושב נרצחה וחברים שלי שהגיעו לשער המושב מהמסיבה בנובה נרצחו גם הם". מלבד סיפורו של מושב מבטחים, "אני אקליט לפרק חברה שלי שאח שלה נרצח, ואיך התכתבנו כל היום". 

דמיטרוב עסקה בחיים בעוטף עוד לפני אירועי ה-7 באוקטובר. "מבצע 'מגן וחץ' היה נקודת מפנה בחיי. פעם ראשונה שהייתי לבד במבצע". היא מספרת. "אחרי זה התחלתי להקליט הסכת המתאר איך זה לגדול בעוטף. אני מקווה שאני אחזור אליו בהמשך כי עכשיו אני לא יכולה".  

נטע דמיטרוב באולפן ברדיו הנגב (צילום: מיכל מרנץ)

לנושא הנוכחי של ההסכת לקח לה זמן להגיע. "ניסיתי להקליט בהתחלה על החברים שלי שנרצחו וזה היה קשה מידי. המרצה שלי הציעה לי ללכת לכיוונים אחרים ולחזור לזה בהמשך. שמתי לב שבתקשורת מדברים בעיקר על ילדים ומשפחות מפונות ולא על הצעירים. אז חשבתי לתעד את חיי כמפונה".  

הראיון עם דמיטרוב מתקיים תוך כדי עבודת העריכה על ההסכת, חלק עם אריאל וחלק לבדה. "יש הקלטות שאני בוכה תוך כדי שאני עורכת אותן. אני שומעת את ההקלטות ופתאום תופסת מה עברנו". 

בין שלל המדבקות על דלת הכניסה לרדיו בולטת מדבקה של דור נחום ז"ל  שנרצח במסיבה בנובה. "הדבקתי בכל הרדיו מדבקות". אומרת דמיטרוב. "הגישה שלי היא לתעל את הפחד והחשש ליצירה. להקיא את זה החוצה. במשפחה שלי תמיד צוחקים עלי שאני אהיה בסוף כתבת עם קסדה על הראש כמו אלמוג בוקר. הוא באמת המודל שלי אבל הלוואי שלא נצטרך כתבים כאלו בעתיד". 

"יש פה חומר אנושי חזק שלא נשבר בקלות"

הסטודנטים המגיעים להשלמות נפגשים זה עם זו לאחר שלא נפגשו זמן רב ומשלימים פערים. בסלון יושבים אביחי ישראל (26) ואברהם (33) שניהם לומדים בשנה ב' ומתגוררים בשדרות. ישראל לא היה בדירתו ב-7 באוקטובר. "הייתי עם אשתי אצל ההורים שלה במרכז ומאז טיילנו בארץ בין דירות. בין לבין הגענו לדירה שלנו בשדרות לקחת דברים ולנקות את הזכוכיות שהתנפצו בעקבות טיל שנפל ליד הבית".  

סטודנטיות עובדות באולפן רדיו הנגב שבמכללת ספיר (צילום: מיכל מרנץ)

במקביל ללימודיו, ישראל הוא כתב באתר "כיפה" ולכן בניגוד לחלק מהסטודנטים האחרים הוא לא הפסיק לעבוד בזמן המלחמה. "חצי מהאתר שלנו גויס למילואים". הוא מספר. "אז הלחץ היה גדול במיוחד". יחד עם זאת ישראל מתאר קשיים בעבודתו. "אמרתי לעורכת שלי שאני לא מסוגל לראיין מפונים. אני מוכן לכתוב כל דיווח יבש שיש אבל בחודש הראשון לא הייתי מסוגל לראות את עצמי מחוץ לחוויה". הציפייה הגיעה גם מכיוון שהוא משדרות. "ברור שאני יותר קשור מאיש תקשורת תל אביבי. אבל בסופו של דבר אני מתגורר בשדרות שנה ולא הייתי בשדרות ביום ההוא. אני מרגיש שאני מנכס לעצמי את ה'שדרותיות' שלא לצורך".  

אברהם, שהיה בביתו בשדרות עם פרוץ המלחמה, לא שש לעסוק בחומרים הקשורים ל-7 באוקטובר. "אני משתדל לא להיחשף לסרטונים וכתבות שקשורים לשבעה באוקטובר. כרגע זה עושה לי טריגר לדברים קשים. אולי בהמשך אחרי טיפול". אברהם שגדל בבני ברק כחרדי  ועזב בגיל 16 מגיע למסלול ממקום שונה משאר החברים. "לא שמעתי רדיו וטלוויזיה בילדותי ולכן תרבותית אני מרגיש אני צריך הרבה להשלים". 

אחרי כמה חודשים ישראל מצא את הדרך לסקר את ה-7 באוקטובר. "נקודת המבט שלי היא התרבות", הוא מסביר. "לדוגמא כתבתי על יהודה בכר, אחד מהנרצחים במסיבה, חרדי לשעבר שהקליט סרטון עידוד לאחד מחבריו עם ניגון הידוע בציבור הדתי". 

אביחי ישראל (צילום: דוד אטלן)

ישראל, דמיטרוב ואברהם חזרו לגור בשדרות אך בתחושות שונות לגבי המהלך. "עבור הרבה סטודנטים זה אחרת כי הם לא גדלו פה". אומרת דמיטרוב. "אני חיה את הפחד הזה תמיד. עופרת יצוקה, צוק איתן וכו'. כשחזרנו לפה היה צבע אדום ופתאום כל התמונות של הטנדרים חזרו. עכשיו הפחד שלי הוא לא מהטילים אלא ממה שקורה בזמן שיש טילים". 

"שדרות תשתקם", מכריז אברהם. "רואים את הניצוץ בעיניים של האנשים שחזרו. נדרשים הרבה משאבים אבל יש פה חומר אנושי חזק שלא נשבר בקלות". ישראל לא שותף לנחרצות של אברהם. "אשתי גם סטודנטית בספיר והחלטנו לחזור כי אם לא היינו חוזרים עכשיו לא היינו חוזרים כבר. אני שמח שחזרנו אבל זה טסט מבחינתי".