מרכז משאבים, מארגוני החוסן הגדולים והוותיקים בישראל, מקבל מתושבי הצפון כ-1,300 פניות פרונטליות בחודש וכ-2,100 פניות נוספות בטלפון. מדובר בצמיחה של מאות אחוזים בכמות פניות שכמותה המרכזים טרם הכירו, שיקוף חד למצב ההולך ומחמיר. 42 רכזים התפזרו במוקדי הפינוי בכל הארץ, ובחמשת החודשים מאז פרוץ המלחמה הם נותנים מענה לעשרות אלפים מתושבי הצפון שפונו, לאלה שהמדינה מסרבת לפנות ולאלה שבחרו להישאר בבתים למרות הסכנה. 

חוסר אמון במנהיגות, תחושת נתק הולכת וגוברת מהבית בגלל הפינוי, תחושות של אי מוכנות לחירום ופוסט-טראומה שכ-5% מהתושבים יחוו לפי ההערכות, מקשים את ימיהם של התושבים. על כל הקשיים מנצח חוסר הוודאות, שכן עד עכשיו נמנעה המדינה מכל התייחסות לגבי אפשרות לחזרה או לכל סוגייה הנוגעת לעתיד: איך ייראו החיים, האם יקבלו פיצויים וכיצד מתמודדים עם חיים מחוץ לבית במשך זמן כה רב. 

"כדי לחזק את החוסן אנחנו לא צריכים לדעת מתי תסתיים המלחמה", אומר ל'דבר' יפתח בנבנישתי (41), עובד סוציאלי עם ניסיון ארוך שנים בעבודה עם טראומה, שמשמש כיום מנכ"ל משאבים. "מספיק שהמנהיגות שלנו תחזיק את החששות של התושבים ותראה להם שהיא עוסקת בהם באופן משמעותי, כזה שיעורר אמון בעתיד. לצערי, זה לא המצב כרגע". 

"מרכז חוסן  טוב יודע לתת מענה אמיתי, שמטרתו מניעת פוסט-טראומה"

הצפון במלחמה. עד השבוע האחרון נורו לכיוון יישובי הצפון כ-700 טילים, מתוכם כ-90 טילים מדויקים (נ"ט) ו-20 טילים כבדים (בורקאן). 570 בתים נפגעו ו-לפחות 5 אזרחים ותושבים נהרגו. הריגתו של העובד הזר במרגליות לפני שבוע נרשמה כאירוע קשה שדרש התערבות משמעותית של מרכזי החוסן בליווי הקהילה. כל פגיעה ישירה ביישובים, כמו בכפר בלום, שניר וקריית שמונה  – ששליש מהפניות למרכזים מגיעות ממנה – מעלה את סף החרדה. 

מרכז משאבים, שפועל בצפון עוד מסוף שנות ה-70, עבר את כל מלחמות הצפון מאז, אבל הפעם המצב שונה לחלוטין. "אמרנו למשרדי הממשלה בתחילת המלחמה, הסיפור של הצפון לא דומה לסיפור של הדרום", אומר בנבנישתי, "בדרום יש התגייסות, וחיילים משלמים בחייהם כדי לאפשר לתושבים ביטחון. בצפון, אין כרגע שום דבר שמאפשר לראות ביטחון באופק".   

יפתח בנבנישתי, מנכ"ל עמותת 'משאבים' (צילום: באדיבות המצולם)

הדגש של מרכז משאבים הוא בפעולה משותפת עם הרשויות המקומיות וההנהגה המקומית, שמטרתה להדריך וללוות את התושבים ולאפשר מענה מהיר בעת חירום. בגלל הגאוגרפיה המפוזרת והתנאים המוקדמים הקשים של כל יישובי הצפון, דגש העבודה של משאבים הוא ביצירת מרכזי חוסן מקומיים, התואמים את הצרכים של כל יישוב, וגם יודעים בשעת חירום לתת מענה לעצמם ולשכניהם במטרה אחת: מזעור האפשרות לפוסט-טראומה.

"מדברים כל הזמן על זה שהחברה שלנו בפוסט-טראומה, זה לא נכון", אומר בנבנישתי "פוסט-טראומה היא מחלה קשה שפוגעת בחלק מהאוכלוסייה, הרבה אנשים יודעים להתמודד עם טראומות. מרכז חוסן  טוב יודע לתת מענה אמיתי, מהיר וממוקד שמטרתו העיקרית מניעת פוסט-טראומה לאלו שחוו אותה טראומה".

לפי ההערכות, עד 5% מהמפונים, כ-15 אלף איש ואישה, יישאו בהשלכות נפשיות ארוכות טווח בגלל הפינוי הממושך. "העיקרון של עבודה עם אדם במשבר היא וודאות שדרכה נוצר אמון – וכיום אין כתובת ברורה לוודאות הזו" אומר בנבנישתי.

"מקבלי ההחלטות צריכים להגיד מה זה אומר שיעזבו מסות של אנשים את קו העימות הצפוני"

בנבנישתי מצביע על מספר סקרים שנערכו בחודשים האחרונים, בהם עולה כי 40% מהתושבים שפונו ישקלו לא לחזור. "אחרי מלחמת לבנון השנייה, 10% מתושבי קריית שמונה לא שבו אליה, אבל אחר כך התחיל תהליך צמיחה בהובלת ראשי המועצות והיישובים. עכשיו התחושה היא שאנחנו הולכים שנות אור אחורה. מקבלי ההחלטות צריכים להגיד מה זה אומר שיעזבו מסות של אנשים את קו העימות הצפוני". 

האמון שנוצר עד כה בין מרכזי החוסן למדינה, לדברי בנבנישתי, הוא פרי עבודה מאומצת של שנים רבות, שלפני מספר שנים הגיעה לשיאה עם הכרה ותקציבים מצד המדינה, לאחר ששר הביטחון דאז, בני גנץ והשר במשרד הביטחון מיכאל ביטון, החליטו לקחת אחריות על מרכזי החוסן ולהגיד שהם חלק אינטגרלי ממערך החירום ביישובי קו העימות. 

בחודשיים האחרונים התקיימו מספר דיונים בכנסת בדרישה להקמת מנהלת ליישובי הצפון, מעין מקבילה של מנהלת תקומה, כדי לייצר גורם מתכלל אחד לכל הבעיות שפוקדות את תושבי הצפון, החיים בתוך תנאי מלחמה הולכים ומחמירים. בנבנישתי נכח בכל הוועדות ולדבריו, כל יום שמנהלת לא קמה מקשה על חזרה לשגרה טובה ביום שאחרי המלחמה. "התושבים אוהבים את המנהיגות המקומית שלהם", אומר בנבינשתי, "אבל אנחנו נמצאים בסיטואציה כל כך גדולה ומסובכת, שהיא פשוט לא מספיקה".

לדברי בנבישתי, מרכזי החוסן ממשיכים לפעול פרטנית מול היישובים, המועצות ומול השותפים הרבים במשרדי המדינה והממשלה, אבל ככל שזמן הפינויים מתארך נוצרים קשיים מהותיים ביכולת להעניק שירות טוב לתושבים. בהיעדר כתובת שתדע לתכלל את הבעיות ולהעביר כסף בצורה חכמה, גמישה, דרך הסרת מכשולים בירוקרטיים, בדומה למטרות שהציבה לעצמה מנהלת תקומה, הפערים בין היישובים החזקים לחלשים יתרחבו ואלו שיוכלו לעזוב יעשו זאת. "יש אנשים טובים מאוד במשרדים, אבל אי אפשר להמשיך לעבוד ככה", אומר בנבנישתי. "מערכת מתכללת אולי לא תפתור את כל הבעיות של התושבים אבל בוודאות תצמצם עזיבה ופוסט טראומה".