שנה אחורה, מארס 2023. נבחרת הנוער של ילידי 2004, עם שחקן מחליף בשם ענאן חלאילי, כושלת מלהעפיל ליורו 2023, שנה אחרי שקודמתה, זו של ילידי 2003 בכיכובו של אוסקר גלוך, מגיעה לגמר אליפות אירופה. היא כושלת לאחר שהיא מסיימת בתיקו מביך במחזור האחרון של שלב העילית מול לטביה, במשחק סוער (רוחות) במגרש נידח בקרקוב.
הכדורגל הישראלי נראה באותו רגע חד פעמי, לא יותר. גחמה של פעם בדור.
ואז בא מאי, ואותו חלאילי, שכבש מול הלטבים, היה אחד הגורמים לסנסציה של נבחרת הנוער שסיימה במקום השלישי במונדיאליטו, לאחר שניצחה שתי אלופות יבשת (ברזיל ואוזבקיסטן) וסיימה עם השלישית (סנגל) בתיקו דרמטי.
חודש וחצי לאחר מכן הגיעה הנבחרת הצעירה לחצי גמר יורו הצעירות ואגב, כך הבטיחה את השתתפותה במשחקים האולימפיים בצרפת, לראשונה מאז 1976.
ולקינוח, שתי קבוצות ישראליות מעפילות יחד לשמינית גמר מפעל אירופי – ונעזוב רגע את התבוסה המחפירה של מכבי ת"א ביום חמישי – וקובעות שיא ניקוד עונתי ובכלל לקבוצות הישראליות בכל הזמנים.
מישהי חסרה כאן כדי להשלים פאזל מושלם – נוער, צעירה, קבוצות – של ענף די חבוט במישור הייצוגי? נכון, נבחרת ישראל הבוגרת.
זה מדהים איך כל רנסנס בכדורגל הישראלי – ופה מדובר ממש במגמה – מדלג מעל נבחרת ישראל, ופוגש אותה בסיום השנה המופלאה הזו, שני צעדים לפני השתתפות היסטורית ביורו.
חצי גמר פלייאוף ליגת האומות מול איסלנד ביום חמישי הבא, פרס ניחומים עבור הזכייה בבית בליגת האומות דרג ב', שהתאפשר הרבה בזכות ההשעיה של רוסיה ממפעלים בינלאומיים, הושג גם הוא בשנה וחצי האחרונות, ויכול להצטרף לחבילת ההצלחות הלא מוסברת של הכדורגל הישראלי.
ועדיין, הסיכויים לחלוף על פני איסלנד במשחק בית במגרש נייטלי, ואחרי חמישה ימים לנצח את המנצחת בין אוקראינה לבוסניה – בחוץ, נמוכים מאוד. לא בטוח שהיינו אומרים את זה על מייצגת אחרת של ישראל, קבוצה, נבחרת צעירה או נבחרת נוער. על כישלון הנבחרת אנחנו חותמים מראש.
זה מדעי: נבחרת ישראל לא ניצחה נבחרת עדיפה ממנה במשחק חוץ מזה 30 שנה (צרפת בפארק דה פראנס) ולא ניצחה נבחרת עדיפה ממנה במשחק חוץ מכריע מזה 48 שנה (דרום קוריאה על כרטיס לאולימפיאדת 1976). וגם אם נחפש בקדחתנות, נמצא עוד ניצחון אחד מפתיע – אי שם ב-1960 – על יוגוסלביה במוקדמות אולימפיאדת רומא. זהו. 3 ניצחונות חוץ משמעותיים ב-90 שנות פעילות.
פה צריכה הנבחרת שני ניצחונות בחמישה ימים. אפשר גם בבעיטות הכרעה (מה שאומר שהמשחקים יסתיימו בתיקו), אבל מה ההסתברות שזה יקרה בקמפיין הזה ובטווח זמנים כל כך קצר?
זהו, שבלי לומר את המילה המפורשת ("אין סיכוי"), אנחנו קטני אמונה. למה זה קורה? למה הנבחרת הלאומית היא שק החבטות של הכדורגל הישראלי, גם בתוצאות וגם בהסתכלות עליה?
***
נדמה שההתייחסות לנבחרת הלאומית עברה שינוי רדיקלי ב-30 השנים האחרונות, מאז נכנסו הקבוצות הישראליות לשחק באופן קבוע בגביעי אירופה. אין כמעט מועדון סביר בליגת העל שלא חווה את אירופה, אין כמעט אוהד שרוף שלא טס עם הקבוצה שלו למשחקים. הקבוצות הישראליות שולחות כמעט מדי שנה נציגות לשלבי הבתים, החיכוך עם כדורגל בינלאומי הוא תמידי, האוהד הישראלי מצא אהדה ייצוגית: הקבוצות. הנבחרת נשארה מאחור.
האוהד הישראלי אוהד עוד יותר את הקבוצה שלו ועוד פחות מזה את הנבחרת. יש לזה מגוון סיבות, עגומות בפני עצמן. ראשית, בנבחרת משחקים שחקנים שלא האוהד בחר, ובוודאי כאלה מקבוצות שהוא לא אוהד או מחבב או אפילו אדיש אליהן. הם מגיעים מקבוצות שהוא שונא. ויש גם שחקנים ערבים, שלא שרים את ההמנון רחמנא ליצלן, אז מבחינת האוהד – כל הנבחרת פסולה.
מקרים כמו זריקת סרט הקפטן של ערן זהבי – שהגיעה אחרי נאצות שלא קשורות למעמד, מצד אוהדי קבוצה יריבה, במשחק נבחרת – או הפוסט של מואנס דאבור במבצע 'שומר החומות' שגרר שריקות בוז צורמות אחרי כל נגיעה בכדור של דאבור במדי הנבחרת, הם מקרים שלא היו קיימים בעבר. מרגע ששחקן לבש את מדי הנבחרת, הוא היה קדוש. זה לא קורה יותר. להיפך, הנבחרת היא המקום לחבוט בשחקנים כאלה מילולית וללא הגנה.
היריבות – הספורטיבית ואפילו הפוליטית – מחלחלת גם לשחקנים. באפריל 1989 העפילה הנבחרת לפלייאוף העלייה למונדיאל 1990, אחרי תיקו 1:1 בסידני עם השער המטורף של אלי אוחנה. לכל שחקן ששיחק בקמפיין הובטחו טרם הנסיעה 50 אלף דולר על זכייה בראשות הבית או 25 אלף דולר לכאלה שלא שיחקו, אבל היו עם הנבחרת.
בתוך זמן הפציעות, ביקש המאמן המנוח יעקב גרונדמן לבצע חילוף על מנת לבזבז זמן וקרא אליו את אלי דריקס. חלוץ מכבי ת"א, עצר את גרונדמן ואמר לו: "ניר לוין לא שיחק אפילו דקה בקמפיין, תכניס אותו". וזה בדיוק מה שעשה גרונדמן. לוין לא הספיק לרוץ מעמדת החילופים לעיגול האמצע והשופט שרק לסיום. בכך הוא הרוויח 25 אלף דולר נוספים בזכות דריקס. ספק אם מקרה כזה יכול היה לקרות היום. גם הנבחרת כבר לא מגובשת כפעם.
בימים ההם התאמנה הנבחרת 3 פעמים בשבוע. כל יום שני היו מגיעים השחקנים למכון וינגייט או לבית ההארחה בשפיים, באים עם ציוד לשלושה ימים, משחקים מול קבוצה מליגה נמוכה, וחוזרים הביתה ביום רביעי. לקבוצות לא היה סיי. היום אין לזה היתכנות.
חלק מהשחקנים משחקים בחו"ל, חלקם משחקים בקבוצות ייצוגיות שלוח הזמנים שלהן מטורף, ואף אחד לא ישחרר אפילו שחקן זניח לאימון שלא במסגרת הרשמית של הנבחרת. וכך יוצא, שפעם בכמה חודשים, מתכנסת הנבחרת, לפעמים עם שחקנים שמעולם לא היו יחד, או לא מכירים את המסגרת, את השיטה, את תוכנית המשחק, ובכל פעם הכל נבנה מחדש. זה כמו לבנות קבוצה חדשה מדי חלון נבחרות.
יתרה מכך, שחקנים שנמצאים בכזו אינטנסיביות, נפצעים. חלק מהשחקנים נושר מהנבחרת בגלל הפציעות. ב-1977 זומן מוצי ליאון לנבחרת עם גבס ביד, ב-1999 הוכשר חיים רביבו למשחק עם נקע חמור בכף הרגל שהתרחש יומיים לפני המשחק. זה לא היה קורה היום. שחקנים נותנים עדיפות למסגרת הקבוצתית הקבועה שלהם, וכמות הנשירות גדולה.
שחקן פצוע יעדיף לא לשחק בנבחרת מאשר לסכן את הקריירה שלו בקבוצה. כדי לחדד את זה יש צוותים מקצועיים – כמו הצוות הנוכחי – שלא מבליג על תקריות עם רקע משמעתי, ופשוט לא מזמנים שחקנים, גם אם הם בכושר שמבטיח להם זימון, כמו במקרה של החלון הנוכחי – שון וייסמן שמשחק בסלרנטינה מהסריה A או דיא סבע שכבש השבוע באמירויות. אפילו ערן זהבי חזר לנבחרת רק לאחר שביקש לחזור ללא תנאי.
***
השחקן הישראלי לא רואה כבר בנבחרת פלטפורמה להתקדמות מקצועית, וגם לא מקבל ממנה תמורה כלכלית. יש כאלה שרואים בנבחרת מעמסה פיזית ומנטלית וכבר היו מקרים של שחקנים שהעדיפו לפרוש ולא לשהות באמצע פגרת הקיץ בחדר משותף עם שחקן אחר במשך ימים ארוכים, ולפעמים מבלי לשחק. הימים שאלי בן רימוז' יצא לחודשיים עם הנבחרת, ירד 8 קילו בגלל היעדר אוכל כשר, וחזר מבלי לשחק אפילו דקה – הימים האלה חלפו.
יוצא מכך שלא כל השחקנים הכי טובים נמצאים בנבחרת. כדי לשחק בנבחרת לא צריך רק לשחק טוב, אלא לשמור על אמות מידה ייצוגיות, ואלה דברים שפחות התעסקו בהם בעבר. נבחרת שבה לא משחקים דאבור, וייסמן, רפאלוב, סולומון, שועה, וסבע מסיבות כאלה ואחרות, היא נבחרת מוחלשת.
פועל יוצא מכך הוא שבסגל הנוכחי, שזומן לקראת המשחק מול איסלנד וזה שאחריו – גמר הפלייאוף או משחק ידידות – אין כמעט שחקני הגנה טבעיים, יש מחסור במגינים, אין שחקן כנף שמאל טבעי ואין כמעט מחליף לחלוץ. ככה לא עולים ליורו.
הסיכוי שנבחרת ישראל תצא מהבור אליו נקלעה – ופירטנו פה את מגוון הסיבות לכך – דווקא בשבוע הבא, בחלון שהוא סופר קריטי אבל לא מהדהד כזה עניין, ועוד באמצע מלחמה וללא יתרון ביתיות, קטן להחריד. אנשים מוצאים לעצמם סיבות טובות יותר להתפלל בימים האלה מאשר להצלחה של נבחרת ישראל.
וסליחה על הפסימיות.
זה לא אנחנו – זאת הנבחרת.
