"התרגלנו לספור את הנרצחים ופחות מתייחסים לאדוות, למעגלים ולמשפחות", אומרת ראויה חנדקלו, ראש מטה החירום למאבק באלימות בוועד ראשי הרשויות הערביות, על מצב הפשיעה בחברה הערבית. "גם בתקשורת רק סופרים את הנרצחים. אין באמת מענה למשפחות מעבר לביקור בסוכת האבלים וההזדהות, אבל זה קורה בייחוד אם זה לא רצח כתוצאה מסכסוך כנופיות הפשיעה. בסופו של הדבר יש משפחה שנהרסת".  

"בן דוד שלי, בן 22, נרצח בספטמבר האחרון", היא מגלה. "זו הנגיעה האישית שלי. בדרך כלל כולם מחצינים את החוזק. אני חושבת שזה מטלטל נפשית וחברתית".  

ראויה חנדקלו. "הילדים יודעים שהעבריינים משיגים את מה שהם רוצים" (צילום: Lime production)

מספר הפענוחים הנמוך, היא אומרת, מעיב על תהליך השיקום של המשפחות. "כאשר לא מפענחים תיקי רצח, זה משאיר סימן שאלה או סימן קריאה, מה קורה שם? חברתית זה מאתגר, למה דווקא הוא? זה שאתה חי עם העובדה שמישהו לא ידוע רצח, זו תחושת היעדר ביטחון כפולה. אולי זה מישהו לידך, מישהו שאתה מכיר. נוצרים מעגלי חשדנות".  

לדברי חנדקלו, גם שירותי הרווחה המקומיים לא מצליחים לתת מענה הולם. "הרשויות המקומיות לא מתורגלות בנתינת מענה לכך. בשנה שעברה היו 228 מקרי רצח. החברה הערבית עדיין בהלם ממה שקורה. זה לא מספיק שהמנהיגות מחליטה שזה מצב חירום, זה צריך להיות בתודעה של כל אזרח ערבי בפרט, וכל אזרח בכלל. לפני 7 באוקטובר החברה הערבית נמצאה במצב חירום, אך לא תפקדנו כאילו אנחנו בחירום. אני לא חושבת שיש מענים מגובשים".

גל האלימות החל כבר ב-2019, כיצד ייתכן שעדיין אין מענים?
"יש הרגשת חוסר אונים בחברה הערבית. עם זאת, ההבנה של ראשי הרשויות שצריך לתת מענים, הביאה להקמת המטה. יש הבנה שצריך לאגם את הכוחות כדי להשיג תוצאות ברמת המענים והלחץ הממשלתי.

"דוגמה למענה היא מיצוי זכויות של משפחות שכולות. אני לא חושבת שיודעים מה הן הזכויות של המשפחות. כשיש משפחה שכולה מתייחסים לאבא ולאמא בדרך כלל, אבל מה עם האח, האחות, הדודים?".  

"ילדים חשופים לירי, מכירים את שמות העבריינים"

חנדקלו, 36, ילידת ג'ת ותושבת חיפה, ובוגרת תוכנית הצוערים בתואר שני במדיניות ציבורית, מונתה לאחרונה למנהלת מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות בחברה הערבית של הוועד הארצי לראשי הרשויות הערביות. לפני כן שימשה כרכזת הפעילות של הוועד בחדר החירום לחברה הערבית, שהוקם עם המשרד לשוויון חברתי. בנוסף, הייתה רכזת החברה הערבית בפרויקט "אשת חיל" של עמותת "בעצמי", ויועצת כלכלית לוועד ראשי הרשויות הערביות.

בשיחה עמה היא מצביעה גם על הכשל של מערכת החינוך במתן מענה למצב. "מה עם הילדים שנרצח מישהו בסביבתם? מה קורה עם הילדים בכיתה? יועצת בית הספר ועובדת סוציאלית נכנסות לכיתה ליום אחד. אבל מה עושים? יש דברים שצריכים לקרות. כולנו חיים בצל הפשיעה – הילדים חשופים לירי, מכירים את שמות העבריינים, הם מודל, דמות שיש לה כוח וכסף. הילדים יודעים שהעבריינים משיגים את מה שהם רוצים. גם לעבריינים הללו יש ילדים בבתי ספר.

"אפילו בבתי הספר הטובים יש ילדים של הורים שהם חלק מהתארגנות פשיעה. מי יעז להגיד להם לא? אך עם זאת, בית הספר לא מתכונן בהתאם, זו סוגיה לא מדוברת, הצוות החינוכי לא יודע איך מדברים על זה. יש לזה השלכות על בית הספר, על הילדים.

"לפעמים ילדים לא מגיעים לבית הספר כי יש סכסוך, משפחה מאוימת. זה לא מזוהה על ידי קצין ביקור סדיר כי זו לא היעדרות סדרתית, ולכן גם מערכת החינוך היום לא מתמודדת, וזה רק יעמיק את הבעיה. המדיניות של משרד החינוך כאילו תלושה מהמציאות, מתייחסת לחברה הערבית כמו לפני 15 שנה. הכuל השתנה, וגם הילדים השתנו".

ממה נובע חוסר האונים?
"היום זה לא משפחות, זה כנופיות וארגונים. זה בכל הרחוב של החברה הערבית, וזה רק מתגבר ומתרחב. הפשיעה היא לא רק אקדחים וכלי נשק. היא מתגלמת בעניבה וחליפה. אין אכיפה, אין הרתעה ואין נענשים.

זירת הרצח של סאמי סעדי בלוד (צילום: דוברות המשטרה)

"התוכניות הממשלתיות לא מתייחסות לתחושת חוסר הביטחון בחברה הערבית. חוסר ההיכרות עם מה שקורה, ואיך אזרח ערבי חי, הם לב העניין. הרופא שלך מגיע לנתניה מטייבה. הוא מחייך ואתה לא יודע מה יש לו בבית, אם מישהו נרצח או אולי הוא לא ישן כי היה ירי בשכונה שלו. מבחינתך הוא הרופא החייכן שממלא את תפקידו.  

"זה כך גם במשרדי הממשלה. יודעים שיש פשיעה ואלימות כי יש נתונים, אבל מישהו יודע איך החברה הערבית חיה, מישהו מדבר על העתיד? דמיין את הילדים שחיים בסביבה של כסף קל, ששומעים ירי, זה הדור הבא". 

"אין מי שאוכף ואין מי שירתיע"

לשאלה מה הביא לשינוי בחברה הערבית, היא משיבה: "אלה לא נורמות, אבל משהו במערכת השתנה. כשאני גדלתי, כל זה לא היה. היו שתי משפחות מסוכסכות מוכרות, והשמות המככבים היו דווקא רוזנשטיין, אברג'יל ועוד. אני לא זוכרת שזה היה בשיח, נשק, סמים ועבריינים. לא היה לעבריינים מקום וכבוד. לא הייתה להם השליטה.
"היום המערכת אחרת. אין הרתעה. כשאין הרתעה הרבה אנשים ייקחו את הביטחון האישי לידיים שלהם. הרבה ישליטו את הכוח שלהם על אחרים, כי אין שלטון החוק, אין מי שאוכף ואין מי שירתיע. השפה והשיח שונים מאשר בדור שלי. אולי גם סט הערכים.

"אנחנו חברה במעבר. יש גלובליזציה, יש רשתות החברתיות – ארגוני הפשיעה נמצאים שם. אפילו השפה השתנתה, ושפת עולם הפשע היא השפה הנפוצה היום. הילדים קולטים את המונחים, והיא הופכת להיות השפה החדשה. על זה אני מדברת. זה מפחיד ומדאיג, והרצח הוא רק קצה הקרחון.  

"אתייחס לעוד נקודה – הנשים. אנו לא נראות. בשגרה אנו סובלות מאפליה כפולה, הן כמיעוט במדינה והן מהחברה הפטריארכלית, אך גם בחירום,בצל הפשיעה. בפשיעה אנו משלמות מחיר כפול".

עם זאת, הנשים בולטות במאבק באלימות.
"עדיין יש נשים שכולות שלא רואים אותן. יש נערות בסיכון. החיבור בין עולם העבריינות לנערות בסיכון הוא תשתית פוריה. נשים ללא תמיכה, ללא אוריינות פיננסית. אפילו אם הן מנסות לפתוח עסקים, הן פוטנציאל לניצול עבור ארגון פשיעה. יש נשים שפותחות עסקים, והפרוטקשן דופק בדלת, או שמציעים הלוואות ומשתמשים בהן כצינור להלבנת הון.  

"ארגון פשיעה זו תשתית שלמה של מערכות טכנולוגיות, זיהוי פוטנציאל בשטח והלבנת הון. זה עולם ומלואו, ומתוחכם יותר ממה שאנשים חושבים. יש ארגוני פשיעה עם חברות בפינטק (היי-טק המכוון לעולם הפיננסים – י"ש). 

"יש עסקים בני חמש שנים, יפים, מפוארים, ואף אחד לא נכנס אליהם. זה ידוע שבישראל אם אין לקוחות העסק לא שורד שנתיים. אין הרבה הסברים, כנראה זה הלבנת הון".

"יש לנו הון אנושי, אבל אנחנו לא מאורגנים"

בדברייך את מתארת מציאות שלכאורה ידועה לכל. מדוע הידע לא מצליח לעבור?
"כולנו מבינים את המצב. אולי בחברה היהודית לא מבינים, אבל צריך להבין שבחברה הערבית מפחדים להזכיר שמות של עבריינים, אפילו בשיחה משפחתית, כי לא מרגישים בטוח. אני זוכרת מקרה שבשיחת נשים בסלון שיער מישהי קיללה את אחד העבריינים. למחרת בן זוגה קיבל טלפון ובו דרישה לשלם. הם אמרו: 'הפעם נסלח, אבל צריך לשלם 60 אלף שקלים במזומן עד סוף השבוע'. אלה דמי כבוד. אנשים מפחדים לדבר על זה". 

איך אווירת החשדנות והפחד משפיעה על החברה?
"החברה הערבית התפרקה, במובן שהיו חמולות והיום התא המשפחתי מצומצם. אלה תהליכי מודרניזציה. פעם מבוגר היה אומר, והיו מצייתים. היום זה לא קיים. אין למישהו סמכות על האחר, זה חלק מהמודרניזציה והאינדיבידואליזציה. בצל הפשיעה זה הפך לתחושת הישרדות, שהמשפחה שלי תהיה בטוב.

"זה יצר מעמדות – החזקים בתוך עצמם. זה לא יוצר קהילה. הפשיעה מכרסמת בכל רבדי החברה הערבית, אפילו בהתארגנות החברתית. זו החולשה שלנו. יש לנו הון אנושי, אבל אנחנו לא מאורגנים. יש אנשים שהצליחו וסללו דרך. עם זאת, אלה הצלחות של בודדים. אלה הצלחות לא מאורגנות ולא קולקטיביות". 

האם למעמד הבינוני יש תודעת תפקיד, שליחות?
"גם בתוך מעמד הביניים יש סקאלה. לרוב יש תודעה ויש הבנה, ויש נסיונות לעשות. ארגוני החברה האזרחית זה מעמד בינוני שיש לו צורך לשנות ואחריות לשנות, אבל אין תשתית אזרחית מאורגנת כמו בחברה היהודית – תנועות נוער, צבא, התארגנויות אזרחיות, קיבוצים. בחברה הערבית יש בודדים. פעם היו ארגוני נוער של המפלגות הפוליטיות שבנו את החברה האזרחית. אבל כשהמפלגות בנסיגה גם הם בנסיגה ואין דור המשך". 

האם הרשויות המקומיות הן כר לצמיחה של התארגנויות כאלה?
"עוד לא הצלחנו. זו המשימה. כולם יודעים שזאת המשימה שעל הפרק, לא רק בגלל הפשיעה. במלחמה הנוכחית קיבלנו מכה חזקה שמחייבת להתבונן פנימה. אנו צריכים לעשות התארגנות פנימית שלנו. פעם הייתה לנו, והיא התפרקה. צריך לחזור ולבנות תשתיות, אחרת החוסן שלנו יישאר חלש ופגיע.

"יש נתינה בחברה הערבית, יש עזרה לזולת. אם סטודנט צריך עזרה לשלם על לימודיו, תוך שעה הוא יקבל תגובות לפוסט בפייסבוק. אבל יש הבדל בין נתינה לבין משהו מסודר. הקבוצה היחידה המאורגנת היא התנועה האיסלאמית. יש לה תשתית שיש ללמוד ממנה. אבל זה לא חל על כל החברה. זו החולייה החלשה שלנו, להתמודד עם כל אירוע. 

"יש לנו אנשי חינוך, אנשי מקצוע, אנשי רוח, רופאים ועוד, ויש המון כוונות טובות, אז אין סיבה שלא נתארגן".

"הרשויות המקומיות נמצאות כל הזמן בכיבוי שריפות"

לאחר הבחירות המקומיות היו חילופי גברי, האם יש סיכוי לשינוי? 
"היה שינוי ב-42 רשויות מקומיות. בדרך כלל יש חילופי שלטון כל חמש שנים בחברה הערבית. בשגרה יש חילופי שלטון ברשויות המקומיות. מעט ראשי רשויות שורדים שתי קדנציות ברצף. יש מקומות שהחמולה והמשפחה מובילה את הבחירות, יש מקומות שזה עניין עדתי, ויש מקומות שיש שינוי שהצעירים מובילים. 

"הרשויות המקומיות כארגון, נמצאות כל הזמן בכיבוי שריפות. בשביל לבנות חזון ואסטרטגיה צריך שהראש יהיה מעל המים ולא בכיבוי שריפות. המוסדות שלך דומים לחוסן שלך. החברה היא מוחלשת, ענייה והרשות המקומית משקפת את זה. הדאגה של רשות חלשה היא לשרוד.

"עם זאת, יש ראשי רשויות שהצליחו לעשות מעבר. ראשי הרשויות זועקים: אנו רוצים יותר אבל אין לנו משאבים וכלים. הממשלה חוסמת ומקצצת, וראשי רשויות נאבקים על כל שקל בדיוק כמו שנאבקים על תחושת הביטחון האישית שלהם כראשי רשויות ותחושת הביטחון של תושביהם.

"בקדנציה האחרונה הייתה קורונה, מהומות מאי 21', תחלופת ממשלות ומלחמה, דבר שגרם להאטה בעשייה. לכן הרבה ראשי רשויות 'נענשו' ולא חזרו. אני חושבת שההצטברות של המצב הכללי במדינה, האפליה, מעמדה של החברה הערבית במדינה, הפשיעה ואיבוד השליטה – הכול פוגע בתחושת המסוגלות הקולקטיבית.  

"בסוף השבוע האחרון, 9-8 במרץ, נרצחו חמישה גברים ערבים בפחות מ-24 שעות, ונרצחה אישה יהודייה. למה לא היו מעצרים בחמישה מקרים, ובמקרה של האישה היו מעצרים וכיווני חקירה? גם הנתונים מראים שרק עשרה אחוז מהתיקים מפוענחים. מה המסר? שהדם שלך לא מעניין אף אחד. אם המדינה לא מצליחה להיאבק בפשיעה, איך אני הבודד אשרוד ואיאבק?". 

"שארגוני פשיעה יבינו שהם נרדפים ונענשים"

מה צריך להיות עכשיו הדגש במאבק בפשיעה?
"הגישה של בן גביר ברורה. הוא משתמש בפשיעה ככפתור כדי ללחוץ על החברה הערבית וכדי לשלוט בה, כי בינתיים רק שומעים ממנו דברי הסתה והפשיעה רק גוברת.
הדבר שצריך לקרות עכשיו הוא לחימה כלכלית. ארגוני פשיעה הם ארגונים כלכליים, שהמנוע שלהם הוא כסף. זה לא סותר טיפול במחוללי העומק – פערים, צעירים.

"הדבר הראשון שצריך לקרות זה מאבק כלכלי בכל הכוח. שם אתה פוגע בבטן הרכה שלהם. צריך שארגוני פשיעה יבינו שהם נרדפים ונענשים. אתה מייבש את הביצה. זה לא אומר שלא צריך לטפל בעומק. החברה הערבית נושאת צלקות מהדבר הזה. האלימות לא תיעלם ביום אחד, היא תמשיך לאחר מיגור ארגוני הפשע. יישארו הצלקות ותופעות הלוואי. יש קורבנות, יש סגנון של שיח, הרגשה שלא שומרים עליך, ועוד דברים שצריך לטפל בהם.  

"כמו כן, יש את עניין האמון בין החברה הערבית לממסד. הממשלה צריכה לקחת החלטה רצינית שהיא מטפלת בפשיעה. אנו מבינים שזה תהליך. זה לא יקרה ברגע, אבל צריך לקבל החלטה. אם זה לא קורה, נמשיך להסתובב סביב עצמנו. נמשיך לדרוש ולהתחנן.

מה דעתך על כך שהממשלה מעודדת את הציבור לשאת נשק?
"הנשק שמסתובב ומחולק לציבור הוא בעיה משמעותית. יש האומרים, אם היו מחלקים לכיתות כוננות נשק אז לא היה קורה הטבח ב-7 באוקטובר. באוטומט נשמע שזה הפתרון, זה הביטחון האישי של החברה היהודית. אבל צריך להסתכל אסטרטגית. נשק מחולק בלי לבדוק מי מקבל נשק, מה מידת העמידות והיכולת הנפשית שלו.

"אני מסתובבת ברחוב ורואה המון אנשים על אזרחי עם נשק. אני מרוכזת במה אני אומרת ומה התנועות שלי. זה מלחיץ מפחיד. היד קלה על ההדק כלפי החברה הערבית. במקרה ירי, הגרסה של היהודי על איום מתקבלת. ומצד שני הנשק יותר זמין לארגוני הפשיעה. הרי לא מצליחים לעצור זליגת נשק מהצבא, ובסוף זה יגיע גם לפגיעה בנשים, בכל הנשים, לא רק הערביות. צריך לראות מעבר לנקודה היום. תמיד אומרים לנו: תביאו נתונים, אבל אנחנו בתוך זה. מקבלי ההחלטות לא רואים את ההשלכות בחברה הערבית". 

"שכל ילדה וילד ערבים ירגישו גאווה במי שהם"

האם לחברה היהודית יש מקום במאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית?
"אני חושבת שהיא שחקן. אני מסתכלת על תגובות על כתבות על רצח ופשיעה. אני לא כועסת, אני מתפלאת. תגובות שמאשימות את החברה הערבית, תגובות גזעניות. זה מתקשר לגזענות, לבורות ולחוסר ההיכרות שיש בחברה היהודית בכלל. החברה היהודית היא שחקן מרכזי, כי יש לה השפעה בממשלה. ברגע שהיא תבין מה קורה, היא תבין שעוד רגע זה אצלכם. המלחמה תאיץ את הזליגה. לפעמים מספיקה תחושת ההזדהות".  

"לפעמים זו גזענות ולפעמים זו בורות. החברה היהודית היא גם השוטרים ומקבלי ההחלטות בממשלה. אם הם לא יודעים מה קורה בחברה הערבית, לא תהיה לחימה בפשיעה. תחושת ההזדהות ברחוב היהודי לא קיימת, למעט כאלה שקצת מכירים. יש צורך להבהיר מה קורה בחברה הערבית. לפעמים זה היישוב הסמוך. החברה היהודית היא שחקן והיא נפגעת. הרבה עסקים סובלים מפרוטקשן אבל לא מדברים. לא מבינים את ההשלכות הכלכליות של התחזקות ארגוני הפשיעה, שמתנהלת כלכלה מקבילה וכולנו משלמים את המחיר".

מה תפקידו של מטה החירום למאבק בפשיעה?
"המטה יפעל כגוף מתכלל ויוזם למדיניות ופעולות לצמצום האלימות והפשיעה בחברה הערבית בשיתוף פעולה עם כלל הגורמים הרלוונטיים, ובכלל זה ממשלה, שלטון מקומי וחברה אזרחית. הוא גם יהווה כתובת לפיתוח מודלים וגיבוש מענים לרשויות המקומיות בתחום. לצד המדיניות, הוא יפעל לתת מענה לבניית תשתית אזרחית למען הנעת פעולה מהשטח. אנו גם פועלים בזירה של התקשורת, במטרה לגייס אותה ולשים את סוגיית הפשיעה בחברה הערבית כסוגיה של כלל אזרחי המדינה".

מהי תמונת העתיד שלך?
"תמונת העתיד שלי היא חברה שמרגישה בטוחה, מאורגנת, שכל המגזרים מאגמים כוחות ומתרגמים את היכולת הזו ליכולת קבוצתית וקולקטיבית. במיוחד הרשויות המקומיות, שהן כתובת לא רק לשירותים, אלא גם סמל חזק לדמוקרטיה. אני רוצה שכל ילדה וילד ערבים ירגישו גאווה במי שהם, וירגישו שייכות ומסוגלות".