מרכז הקניות הקטן בכיכר הנשיא בשדרות ריק מאדם, אבל בניין מחלקת הרווחה העירונית שממוקם בסמוך אליו שוקק חיים. מעבר לכל דלת נשמעות שיחות בין העובדים הסוציאליים על הקשיים והאתגרים של תושבי העיר, שהחלו לחזור אליה בחודש האחרון, אחרי חמישה חודשים במלונות ברחבי הארץ. הם משוחחים על משפחות שלא רוצות לחזור; על ילד שפונה עם משפחת האומנה; על נערה שמתקשה לאכול מאז השבעה באוקטובר; על אם חד הורית שמתקשה להתפרנס בגלל המלחמה; על נתמך שמצבו הידרדר; ועל אישה שמאז השהייה במלון סובלת מאלימות.

אבל אלו לא רק התושבים שמתמודדים עם פצעי מתקפת שבעה באוקטובר והפינוי הממושך, אלא גם העובדים הסוציאליים עצמם, שכיום מסייעים לתושבים לחזור לעיר. "אנחנו אולי כבר פה פיזית, אבל אנחנו עדיין חוזרים. נפשית, אנחנו עדיין בתהליך. מספרת נועה טרביס (34), שעובדת בתכנית 'נושמים לרווחה' המסייעת למשפחות בעוני, "יש כל כך הרבה התמודדויות, כל כך הרבה דברים שיעלו ואנחנו עדיין לא יודעים עליהם או איך להתמודד איתם".

טרביס פונתה עם שני ילדיה הקטנים למלון בתל אביב, לאחר שבעלה גויס למילואים כבר באותו הבוקר, ושוחרר רק לפני מספר שבועות. בינתיים, עם שני ילדים קטנים וללא מסגרות, היא עבדה בימים הראשונים של המלחמה מסביב לשעון כדי לתת מענה לתושבי העיר במלונות, תוך כדי שהיא חיה איתם שם. לאחר מכן, הייתה חלק מתפעול שלוחת מערכת הרווחה של שדרות בעיר תל אביב.

"רק כשחזרנו הביתה הבנו כמה להיות במלון זה לא הגיוני", היא מספרת, "אני היום לא מסוגלת לדמיין להיות במלון אפילו לחופשה. צפינו שזה יהיה בגלים. ידענו שלא כולם יחזרו ישר. האמת שהופתענו מהנכונות של התושבים לחזור".

"הבנו שאין ברירה, שאי אפשר להישאר במלון"

בשדרות מתגוררים כ-36 אלף תושבים. בשיא, העיר פינתה 32 אלף מהם ל-115 מלונות ב-38 רשויות מקומיות. רוב התושבים היו מרוכזים בחמישה מוקדים – תל אביב, ירושלים, ים המלח, אילת ונתניה והשרון. בכל מוקד מרכזי הקימה עיריית שדרות 'עירייה קטנה', עם צוותים מאגפי העירייה השונים, בהם גם צוותים מאגף הרווחה. כיום, שבועיים לאחר שחזרו מסגרות החינוך לפעול, 3,500 איש בחרו להישאר במלונות. יש עוד מספר לא ידוע של תושבים שנמצאים אצל קרובי משפחה או ששכרו דירות במקומות אחרים.

ההיערכות של עובדי אגף הרווחה לחזרת התושבים החלה כבר במלונות, בעודם מטפלים במצוקות התושבים שפונו. "התחלנו להיערך חודשיים לפני", מספר מנהל האגף, עידו ז'ולטי (47), "חשבנו גם איזה מערכים ושירותים צריך לתגבר, ואיך להכין את התושבים".

"חשבנו על זה הרבה", מספר רועי כהן גדול (41), מנהל מרכז 'אורי' למניעת אלימות במשפחה וטיפול בגברים שנהגו באלימות. "כבר בתוך מוקדי הפינוי, התכנסנו כמה פעמים כדי לחשוב על החזרה. קראנו לזה 'הכשרת הלבבות'. היו פגישות משותפות שלנו יחד עם תושבים בהן דיברנו על החזרה והתחלנו להתארגן. הבנו בעיקר שאין ברירה. במלון אי אפשר להישאר, צריך לעשות את המיטב חזרה בבית". הוא ומשפחתו, שכוללת את ששת ילדיו, צפויים לחזור לעיר בשבוע הבא.

יגאל לוי (62), סגן מנהל האגף, מספר שהסיוע לתושבים בחזרה מגוון מאוד. "אנחנו עוזרים לאנשים גם ברמה הפרקטית – לנסוע הביתה, לנקות, לסדר, לשפץ, לפנות למס רכוש אם צריך, לעשות חשיבה מחדש. ההתפנות קרתה בבהלה ויצרה המון קשיים ומשברים, ניסינו כמה שאפשר שהחזרה תהיה פחות כזו".

"הכול יגיע אלינו"

לאגף מגיעות פניות רבות מתושבים, אך ז'ולטי מעריך שזה רק קצה הקרחון. "אחרי החזרה, ציפינו שלפניות בהיקף של 300% ביחס לזמן שגרה, אבל זה עוד לא שם. עד עכשיו כבר באו יותר מה-100% שלנו, אבל זה עוד לא כמו שחשבנו."

לדבריו, התהליכים לוקחים זמן, ושבסופו של דבר המצוקות יגיעו לצוות המחלקה. "כמו שאדם קם משבעה, יש עוד תהליך ארוך של עיבוד של האירוע, של הבנת ההשלכות. עוד יגיע אלינו כל מה שראינו במלונות. לנועה יגיעו אלה שנכנסו למצב כלכלי קשה בעקבות סגירת העסקים ואבטלה ואובדן ימי עבודה וכניסה למצוקה; לרועי יגיעו וכבר מגיעים מקרי האלימות; ולמירב (עו"ס במחלקה שאחראית על משפחות בעוני – ה"י) יגיעו המשפחות שנכנסו למצוקה בעקבות האירועים והשהייה הארוכה במלונות. יגיע אלינו הכול".

7 באוקטובר: "העיר היתה מלאה בגופות. זה יישאר איתי כל החיים"

לוי, נשוי ואב לארבעה, סיים בשנה האחרונה לבנות את ביתו החדש בשכונה החדשה בעיר. בית עם הרבה חלונות וחצר, כמו שתמיד חלם. הוא הספיק לגור בו רק ארבעה חודשים. עד השבעה באוקטובר. "יצאנו החוצה למרפסת וראינו ושמענו את היריות", הוא מספר, "בקרבת הבית שלי נמצאת הספרייה, ששם היה טבח נוראי. זה שכנים, חברים, זה ליד הבית. הבן שלי, שרצה ללכת לבית הכנסת ואני לא נתתי לו לצאת, יכל בקלות למות", הוא נזכר בדמעות.

תחנת המשטרה בשדרות הרוסה לאחר שהתבצרו בה מחבלי חמאס. לוי: "הבן שלי יכל בקלות למות" (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

עוד באותו ערב יצא לוי לזהות את גופות שכניו, והתנדב לתת את הבשורה המרה למשפחות שאיבדו את יקיריהם, כשהמחבלים עוד מסתובבים בעיר. "העיר הייתה מלאה בגופות. זה מחזה שיישאר איתי כל החיים".

הפינוי: "אף אחד לא דמיין סיטואציה של לפנות עיר"

כשהם חווים בעצמם את האירועים, הם נדרשו להיות שם עבור התושבים, ולהוביל את המענה הרווחתי בפינוי הגדול ביותר בתולדות העיר. "בכל המבצעים הקודמים, העיר פינתה בין 4,000 ל-5,000 איש", מספר ז'ולטי, שעובד כמנהל אגף הרווחה של שדרות רק 3.5 שנים, אך במהלכן תפעל את האגף כבר בארבעה מבצעים צבאיים, "הפינויים היו יותר באופי של 'ריענון'- פעילות פנאי, הפגה. הפינויים היו קצרים- שבוע, שבועיים. בגדול, עד השבעה באוקטובר, כך עבד תיק החירום שלנו". "כמו שלא דמיינו את מה שקרה בגבול, אף אחד לא דמיין סיטואציה של לפנות עיר".

ב-10 באוקטובר כבר החלו הפינויים. בהתחלה פונו 700 גמלאים, תחת אש, לים המל ח. בבוקר למחרת אנשים עם מוגבלות. בוקר אחר כך, כבר את כולם. "אני זוכר שקיבלתי דף A4 עם פקודת הפינוי של העיר. היה כתוב עליו מילה אחת – פינוי", הוא מספר.

כבר ביום למחרת, העובדים והעובדות הסוציאליים התייצבו באגף. "היינו בכוח עבודה של למעלה מ-90%", מספר ז'ולטי. "אנשים פונו, גויסו, נפגעו, נשארו עם ילדים בבית, יש לנו פה עובדת שאיבדה אחות, אבל אנשים התייצבו למשימות שלהם, ועד היום לא נגמר להם האוויר. אני מאוד גאה באגף, ומאוד גאה בעובדים".

מפונים ומטפלים: "אתה פוגש את מי שדיברת איתו אתמול על המצב בבית בתור לחביתה"

העובדים, שפונו בעצמם, מצאו את עצמם מתפעלים את אגף הרווחה עבור התושבים במקומות אליהם פונו. לוי התפנה עם משפחתו למלון בים המלח, שם תפעל מערך רווחה לתושבי העיר המפונים. ההתמודדות במלון, הוא מספר, לא הייתה קלה. "ים המלח זו לא עיר, והאפשרויות מאוד מצומצמות. אין כל כך אפשרויות להפוגה וליציאה, או אפשרויות תעסוקתיות, בתי ספר, תעסוקה לילדים ולנוער. אם היינו צריכים לפנות מישהו לטיפול, או לבדיקה, זה עניין של שעה וחצי לסורוקה. הפעלנו מהר מערך מאוד גדול של היסעים. היה לנו חשוב שאנשים ירגישו שהם מקבלים את כל מה שהם צריכים, אבל עדיין היה קשה לספק הכול".

משחקייה לילדים מפוני שדרות במלון הרודס בים המלח. כהן גדול: "היינו גם מפונים בעצמנו, וגם הייתי צריך לעבוד. בסוף, מה שהחזיק אותי הייתה המשמעות (צילום: הדס יום טוב)

בנוסף, הוא אומר, הטיפול בתוך בתי המלון היווה אתגר. "אתה הולך עם הפונים לארוחת בוקר, פוגש את מי שדיברת איתו אתמול על המצב בבית בתור לחביתה. אי אפשר לעשות את הנפרדות הזו שכל כך צריך ביום יום". מצד שני, יש גם יתרונות. "אתה רואה את כולם יום יום, אתה רואה את ההידרדרויות או השיפורים. קשה יותר להסתיר. היה מטופל שממש עשיתי עליו תצפית כל יום – איך הוא עם הילדים, איך הם לבושים, אם המשפחה מתנהלת בסדר".

כהן גדול פונה עם משפחתו למלון במושב הושעיה בעמק יזרעאל, נתן מענה לתושבים שם ותוך כדי היה צריך להחזיק גם את המטופלים שלוט בשגרה. "המצב של המלחמה הוסיף המון מתחים אישיים, משפחתיים. לחץ וחרדה הם תמיד כר פורה לחיכוכים והתפרצויות, והיו המון מקרים חדשים בתוך המלחמה ובתוך המלונות. יחד עם זה היה צריך לדאוג בתוך המלונות, היינו גם מפונים בעצמנו, וגם הייתי צריך לעבוד. זה היה אתגר מאוד גדול. בסוף, מה שהחזיק אותי הייתה המשמעות בעבודה. הרגשתי שאני פועל, שזה המילואים שלי. וזה עדיין לא נגמר".

"כשלנער שכבר היה בסיכון אין חדר ומסגרת, ההידרדרות היתה מהירה"

מירב חדד (38), עו"ס בתכנית "מפגש" העובדת עם משפחות בסיכון גבוה, פונתה בהתחלה לירושלים כשבעלה מגויס למילואים עם שבעת ילדיהם. אחרי שבוע עברה לרמות שפירא, ובהמשך שכרה המשפחה דירה בירושלים. לחדד היה תפקיד ייחודי: ריכוז הסיוע לתושבים שלא פונו למלונות המרכזיים אליהם פונו תושבי העיר. "היום הראשון היה הלם. התעסקנו בעיקר בלהצליח לצאת, בהמשך זה היה גם הרבה מהתפקיד שלי מול המשפחות. מהיום השני זה היה עבודה ללא הפסקה, שהלכה והתאזנה".

יחד עם זאת, חדד הייתה צריכה להחזיק את כל הקשרים עם המשפחות, ליצור קשרים עם הגורמים המקומיים בהם הם נמצאו, והם היו מפוזרים בכל הארץ – מעפולה עד אילת. בתוך זה צריך להמשיך את תכנית הטיפול הקריטית למשפחות עם אגפי הרווחה השונים. "לא רק שאלה משפחות שבמילא בסיכון, עכשיו הן גם מפונות, והילדים גרים בחדר עם ההורים, נער בסיכון שהיה נער בסיכון עוד לפני המלחמה, עכשיו גם אין לו בית, אין לו חדר, אין לו מסגרת ואין לו איפה להסתובב בים המלח. ההידרדרות הייתה מאוד מהירה ומאוד מורגשת".

בכל הזמן הזה, ז'ולטי נשאר בעיר עם צוות עובדים קטן, עבור כ-3,000 התושבים שנשארו בעיר, רבים מהם אזרחים ותיקים שלא רצו לעזוב את ביתם. " הפחד הכי גדול שלנו היה שקשישים שלא רצו להתפנות, והמטפלים שלהם פונו או חזרו לארצות מוצאם, יהיו לבד. פחדנו מאוד שהם ימותו בבית", הוא מספר. "בכל החודשיים הראשונים היו פה רק ביטחון ורווחה. פתחנו פה מרכז לוגיסטי ממש. קניות, תרופות, אוכל לבעלי חיים, זה אירוע מאוד מורכב".

החזרה לעיר: "מי שעם חרדות, לא חזר גם בשביל הכסף"

בתחילת פברואר, עם הפרסום על מתן מענקי עידוד לתושבים שיחזרו, התחילה החזרה לשדרות. בסוף פברואר, המדינה כבר הודיעה לתושבים שכולם צריכים לחזור בשבועות הקרובים. "כשאמרו שחייבים לחזור היה מאוד קשה במלונות", מספר לוי. "כולם ראו חדשות, ראו שעדיין יש ירי, היו כאלה שהגיעו לעיר לקחת דברים והרגישו לא בטוחים. התחושה הייתה שהביטחון לא חזר. בימים האלה התחילו גם לרוץ בקבוצות המון הודעות כוזבות- שמצאו עוד מחבלים בעיר, שפגעו בבתים. היה המון פחד, עד עכשיו יש".

חזרה ללימודים בבית הספר היסודי מעוז שקמים בשדרות. "גם אלה שלא חשבו לחזור לשדרות מצאו את עצמם חוזרים" (צילום: סוניה גרשפט)

חדד מוסיפה שהתושבים הביעו גם הרבה חוסר אמון. "אמרו שיהיו מענקי שיבה, והם לא חזרו. מי שעם חרדות, בסוף לא חזר גם בשביל הכסף. יש לי מטופלים שלא חזרו כי רמת החרדה הייתה מאוד גדולה. אני חושבת שזה היה בונוס, אבל זה לא מה שהניע". לדבריה, ברגע שסגרו את המסגרות בבתי המלון – כבר לא הייתה ברירה. "גם אלה שלא חשבו לחזור לשדרות מצאו את עצמם חוזרים. מקומות העבודה גם התחילו להגיד לאנשים לחזור, זה הפך להיות פשוט מצב נתון".

אולם, לדעתו של כהן גדול, אנשים גם רצו לחזור הביתה. "השהיה הארוכה בבית מלון לא הייתה בריאה. הפרטיות נפגעה, הקהילתיות נפגעה, המשפחה נפגעה. הפתרון הזמני היה טוב, אבל אחרי חמישה חודשים השהייה במלונות פגעה מאוד בתא המשפחתי, סדקה אותו. גם אצלנו התא המשפחתי התערער. הסמכות ההורית, הגבולות, זמן השינה, זמן המסך. הכול התערער. בסוף משפחה צריכה להיות בבית. זה מעכב את הילדים, את הנוער, היו לנו סיפורים אפילו של ילדים שלא התחילו לזחול".

"אנחנו עושים ונעשה את חלקנו, הממשלה צריכה לעשות את חלקה"

מאז חזרת התושבים היו בשדרות ארבע אזעקות. רק לפני כמה ימים פורסם על חדירת מחבלי דרך הים. "אנשים בחרו לחזור, ממש לא בגלל שהם חלשים", אומר כהן גדול. "בתקופה האחרונה, יש בעיר תחושה מאוד חזקה שזה צו השעה. יש פה גבורה של תושבים. זה הבית, וכך זה צריך להיות. הם עושים את זה למרות הקרע באמון מול המדינה, והאמון במערכת חייב לחזור. חובת ההוכחה עליהם, ובתוך זה גם עלינו כנציגי המדינה".

"אנחנו נגור פה, נחיה פה, נפרח פה, ניתן פה טיפול ומענה. אנחנו עושים נעשה את חלקנו, הממשלה צריכה לעשות את חלקה. יש אחריות של מי שיושב למעלה ששדרות תהיה עיר ואם בישראל, ככל עיר אחרת. את זה נראה לאורך זמן. אנחנו רוצים שקט, ועל שקט אמיתי צריך לעמול, ואת זה אנחנו דורשים. הם צריכים לקחת אחריות. אני לא רואה שחורות, יש אחריות שנלקחה. קיבלנו תקציבים, מענקים, קיבלנו מענים. אבל בסוף, הדבר הבסיסי זה שאדם יפתח את החלון ולא יקבל כדור בראש, לא ייפול עליו קסאם ולא תהיה חדירת מחבלים".

הכניסה לעיר שדרות. טרביס: "אני אישית לא מרגישה פה בטוחה עדיין, אני לא מרגישה שאני יכולה לנשום ולשחרר. זה ייקח זמן" (צילום: דוד טברסקי)

טרביס מוסיפה שהדריכות עוד קיימת, והיא גם תישאר בתקופה הקרובה. "אני אישית לא מרגישה פה בטוחה עדיין, אני לא מרגישה שאני יכולה לנשום ולשחרר. זה ייקח זמן. אני לא יודעת כמה, אבל בסוף זה חייב להיות".

"בעבר ידענו שיש מבצע, הוא לוקח שבוע עד להפסקת אש, בין לבין אפשר לחיות", אומר לוי. "היום כל יום אתה קם בחשש שזה יקרה שוב. אתה לא יכול להבטיח לתושבים שקט, אתה לא יכול להבטיח שלא תהיה חדירה. אבל למרות החשש, ולמרות שזה לא קל, אנחנו פה. אנחנו חזרנו. ואנחנו צופים קדימה. אנחנו חזקים, לא נלך מפה, לא יעזור לאף אחד כלום, גם לא לסינוואר".

אבל לצד כוח העמידה של התושבים, לוי פוגש גם את התחושות הקשות. "מרגישים את הכעס מאנשים. יש עוד שאלות – איך זה קרה, ולמה. ויש את אלה שלא יחזרו, ואת החטופים, וזה נעלם שנמצא ונוכח. הרבה מהם אנשים שאנחנו מכירים, שהם פה מהאזור. ואין תשובות לאף אחד".

"אנחנו צריכים עוד אנשים"

ועכשיו, אומר ז'ולטי, מתחילה העבודה. וצריכים עוד עובדים. "גייסנו במלחמה הרבה עובדים, הרבה מהם היו זמניים, שעבדו במלונות והם עו"סים מאילת, מנתניה, מירושלים, מתל אביב. אנחנו צריכים עכשיו הרבה עובדים, יש לנו תקנים, קיבלנו תקנים ותוספות מהמשרד, ממנהלת תקומה, מהעירייה. אבל לא פשוט לאייש אותם. אנחנו מחפשים עובדים, להרבה תפקידים. אנחנו צריכים עוד אנשים".

למרות הקשיים, בחודשים האחרונים, לז'ולטי יש גם מילים טובות. "בפן האזרחי, עם כל הכאוס הבטחוני שהיה, ראינו את החברה האזרחית במלוא הדרה", אומר ז'ולטי. "היו המון ארגונים, עמותות, מתנדבים, אנשים תרמו ממיטב כספם לתושבים, אנשים ישנו פה במעון ועשו לילות כימים כדי שלתושבי שדרות יהיה מה שהם צריכים. גם משרדי ממשלה שנוהגים לא להחמיא להם, התייצבו. גם מבחינה תקציבית, לא היו לנו מעצורים באירוע הזה. היה כסף לכל מה שצריך".

"הייתי המום כמה עובדים סוציאליים באו והתגייסו לעזרתנו, מכל הארץ, ואני אסיר תודה", מוסיף כהן-גדול. "במלחמה הזו הבנתי כמה המקצוע הזה מלא באנשים טובים, אחראיים, ערכיים, בלי מסכות, אנשים שהם הפרונט של החברה הישראלית ורואים בעצמם אנשי שירות ובעבודה שלהם שליחות. לעובדים הסוציאליים יש חלק חשוב בהחזקת החברה. כמו מילואים, כמו שוטרים, כמו חיילים. זה ראוי להערכה והוקרה".