לא צריך להיות מומחה גדול לארצות הברית כדי לזהות את הרוח הקרה הנושבת מוושינגטון לכיוון ירושלים. ג'ו ביידן לא הפך את עורו והפנה את גבו לישראל, והסנאטור צ'אק שומר לא "הסיר את המסכה" והתגלה כאויב הציונות. אבל שני המנהיגים האלו – שעומדים במשך עשורים לצד המדינה היהודית – מדברים באופן גלוי על סיום התקופה שבה ישראל קיבלה גיבוי מלא-מלא, כמעט בלי שאלות. אינאף איז אינאף.

הסנונית הראשונה הגיעה מסגנית הנשיא קמאלה האריס. בפתח נאומה בסלמה שבאלבמה, באירוע לציון 59 שנים ל-"יום ראשון העקוב מדם" (bloody Sunday) שבו הוכו פעילי זכויות אזרח, היא התייחסה ללחימה ולמשבר ההומניטרי בעזה. היא אמרה כי "הפסקת אש זמנית ומיידית בתמורה לשחרור חטופים" היא הדבר ההכרחי והמתבקש, וזכתה למחיאות כפיים סוערות.

מבחינת מדיניות, האריס לא סטתה בסנטימטר מקווי היסוד של הממשל. מבחינת סגנון, היא נכנסה לתפקיד "השוטרת הרעה". יש מי שיסבירו את הנאום כ"איתגור" של ביידן, ניסיון לאגף אותו משמאל.

אבל לא סביר שביידן, שיודע דבר או שניים על לאגף משמאל את הנשיא תחתיו הוא משרת (ב-2012, בשיאה של מערכת בחירות להוטה, ביידן הודיע כי הוא תומך בנישואים חד-מיניים ובכך כפה על אובמה לנקוט עמדה בנושא), היה מחוץ לתמונה. להיפך.

סגנית הנשיא האריס נואמת ביום השנה ל'יום ראשון העקוב מדם' בסלמה, אלבמה. נכנסה לתפקיד "השוטרת הרעה", ולא סביר שביידן היה מחוץ לתמונה ( REUTERS/Megan Varner)

זרימת הנשק לישראל כבר לא מובטחת

האריס אמנם דיברה בחריפות, אך את המהלומה הנחית מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר מניו יורק. שומר, בדומה לביידן, הוא דמוקרט "של פעם" בכל הקשור בישראל – הוא עדיין זוכר את המדינה היהודית כקטנה ומוקפת אויבים. כיהודי שספג אנטישמיות בעצמו הוא נשא נאום מופתי בסנאט בשבועות הראשונים למלחמה, על כך שטראומת הרדיפה, האלימות והרצח טבועה בדי.אן.איי. היהודי לדורותיו. הוא גם לא שייך לשמאל העמוק, ולמעשה, במהלך ממשל אובמה-ביידן הוא פעל (יחד עם אחד, בנימין נתניהו) כדי לסכל את הסכם הגרעין עם איראן.

רוב הפרשנויות שהתייחסו לנאום של שומר, שבו טען שראש ממשלת ישראל וחבריה הם מכשול לשלום באותה נשימה כמו חמאס, התמקדו בקריאתו לערוך בחירות בישראל. האמירה הזו נתפסה – ולא בלי צדק – כהתערבות בפוליטיקה הפנים-ישראלית. בפועל, האמירה המסוכנת באמת של שומר לא התייחסה לבוחר הישראלי, אלא לכוח הכלכלי והדיפלומטי האמריקאי.

שומר אמר שאם יהיה צורך, וושינגטון תפעיל את מנופי הלחץ שלה על ירושלים, "אם המדיניות של סמוטריץ' ובן גביר תימשך". במילים אחרות: מי שחושב שהזרימה הרציפה של מיירטי כיפת ברזל, אמצעי חימוש מתקדמים וחלקי חילוף מובטחת, ושעדיין אפשר לבנות על וטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו"ם, כדאי שיחשוב שוב.

לא רק פוליטיקה: יש פער אידיאולוגי אמיתי

קל להסביר את הנפת החרב הזו (ובל נטעה, החרב מונפת) כמבטאת שיקולים אלקטורליים. ביידן, האריס, שומר, כולם צריכים להראות לבייס הדמוקרטי שהם "קשוחים עם ישראל" ו-"לא נותנים לה צ'ק פתוח". זה חלק מהעניין, בוודאי לאור המשך מחאת המצביעים ה"לא מחויבים" (uncommitted) שמדירה שינה מעיני הצוות של הנשיא, אבל זה לא ההסבר המלא. יש פער אידיאולוגי אמיתי בין הצדדים.

עיקרו של הפער לא נוגע לעזה, שם בסך הכול יש תמימות דעים בדבר יעדי המלחמה (הכרעת חמאס והשבת החטופים), אלא ליהודה ושומרון. מבחינתם, ללחימה בעזה יש הצדקה, אך לפשיעה לאומנית ביו"ש – אין. לא סתם הממשל הרחיב את הסנקציות על מתנחלים אלימים בשבוע האחרון.

הפגנת ה"בלתי מחוייבים" למען עזה מול הפריימריז הדמוקרטיים במישיגן. חלק מהעניין, אבל לא ההסבר המלא (צילום: REUTERS/Rebecca Cook)

בוושינגטון מרגישים שהם תומכים במלחמה שמנהלים אותה אנשים שאין להם דבר וחצי דבר במשותף עם הנהגת המפלגה הדמוקרטית, שלא לדבר על הציבור המצביע לה. ביידן ואנשיו חוששים שממשלת ישראל מנווטת בעלת ברית חשובה אל חזון הרסני, שמשמעותו מלחמה נצחית בעזה ודיכוי נצחי בגדה. לתחושתם אסטרטגיית "חיבוק הדוב", שבמסגרתה תומכים בישראל כדי לנסות לרסן אותה, מיצתה את עצמה. עכשיו הזמן של הדוב לשאוג.

החדשות הטובות הן שהתמיכה הבסיסית במדינת ישראל נשמרת. לראייה, ההבחנה שעושים ביידן, האריס ושומר בין הצורך להעביר סיוע לישראל לבין הדרישה לשינוי מדיניות. אם לצטט את האריס, יש "להבחין בין ממשלת ישראל לציבור הישראלי". הבעיה היא שאבחנה כזו מתייחסת לרוב למדינות כמו איראן ורוסיה, בהן לשליטים באמת אין לגיטימציה ציבורית. בישראל, גם אם בוושינגטון לא אוהבים זאת, ממשלת נתניהו נבחרה והורכבה לפי הכללים.

המתחרים פורשים, הפשרנים נדחקים

הפריימריז לנשיאות הושלמו באופן לא-רשמי עם פרישתם של כל המועמדים שאינם הנשיאים (המכהן וקודמו). השגרירה באו"ם לשעבר היילי הודיעה שהיא עוזבת את המירוץ במפלגה הרפובליקאית, וכך גם חבר הקונגרס דין פיליפס (מינסוטה) במפלגה הדמוקרטית. זאת, לאחר ששרפו יותר מדי קשרים וגשרים כשאיתגרו את מועמדי המפלגה שלהם (אם כי ובהחלט אפשרי שינסו להתמודד מחדש ב-2028).

בכך, הם הצטרפו לשורה ארוכה של מנהיגים, משני עברי המתרס, שבחרו לעזוב את הפוליטיקה האמריקאית.

בצד הליברלי: הסמן השמרן של הדמוקרטים, הסנאטור ג'ו מנצ'ין (מערב וירג'יניה) הודיע שלא יתמודד מחדש; הסנאטורית העצמאית קירסטין סינמה (אריזונה) שהבינה שלא תוכל לנצח במירוץ תלת-ראשי, פרשה גם היא; ומנהיג ועדת יחסי החוץ בסנאט לשעבר בוב מננדז (ניו ג'רזי) צפוי לפרוש גם הוא לאחר שנחשפו פרשיות השחיתות שלו, ואם לא יפרוש, כנראה שיאתגרו אותו בפריימריז.

אצל השמרנים, הסנאטור מיט רומני (יוטה) הודיע שלא ימשיך בחיים הפוליטיים, ומנהיג המיעוט מיץ' מק'קונל (קנטקי) הכריז כי יוותר על עמדת ההנהגה.

מה משותף לכולם, מעבר לכך שהם לא צפויים להמשיך בחיים הפוליטיים (לפחות בעתיד הנראה לעין)? הם כולם מגיעים מהאזורים המרכזיים יותר של הפוליטיקה האמריקאית. חשוב להדגיש: הכוונה ב-"מרכז" היא לא תמיד לעמדה מתונה (מיץ' מק'קונל, לדוגמא, היה השותף המוביל של טראמפ במינוי שלושה שופטים שמרנים לעליון), אלא להכרה בצורך לפעול עם שני צידי המתרס.

הסנאטור מיטש מק'קונל מקנטאקי. נקט קו המנוגד לעמדה שהתפשטה במפלגתו, ופורש מההנהגה (צילום: AP/Alex Brandon)

כך למשל, סינמה מהמפלגה הדמוקרטית הייתה מהסנאטוריות המובילות שקידמו את חקיקת התשתיות של הנשיא ביידן יחד עם הסנאטור הרפובליקני רוב פורטמן (אוהיו), שפרש גם הוא לפני שנתיים. מק'קונל ורומני נקטו קו פרו-אוקראיני מאוד, יחד עם הממשל, ובניגוד לעמדה שהלכה והתפשטה במפלגתם. מננדז היה מהדמוקרטים שהובילו את ההתנגדות להסכם הגרעין עם איראן, בטענה שהוא אינו נוקשה מספיק, תוך שיתוף פעולה עם נבחרים מהמפלגה הרפובליקנית.

רצף הפרישות הללו לא מעיד רק על התחזקות הכוחות האידיאולוגיים יותר – יש שיאמרו הקיצוניים יותר – בשתי המפלגות, אלא בעיקר על עומק הקיטוב הרגשי באמריקה. פשרות, הסכמות ושותפויות עם הצד היריב נתפסות יותר כביטוי לחולשה מאשר כדרך להישגים פוליטיים. לא בטוח שזו הגישה הבריאה במדינה שבה השלטון מחליף ידיים אחת לכמה שנים.