משרדי הבריאות והאוצר מקדמים לראשונה מהלך שנוי במחלוקת של גביית השתתפות עצמית בטיפולי בריאות הנפש הציבוריים, דווקא בזמן בו רבים בישראל מתמודדים עם ההשלכות הנפשיות הקשות של אירועי 7 באוקטובר.

לכאורה מדובר בסכום קטן: 35 שקלים לטיפול (עם פטור לילדים ולמקבלי קצבאות). אלא שהמשמעות בפועל, למשל עבור משפחה שבה שני מבוגרים יזדקקו לטיפול, היא הוצאה של כמה מאות שקלים בחודש – סכום גדול עבור מי שגם כך נאבקים לגמור את החודש.

וכך, למרבה האבסורד והעוול, דווקא בזמן שאנשי משרד הבריאות מסבירים כמה חשובה בריאות הנפש לחוסן הלאומי, הם מתכוונים להטיל גזרה חסרת כל ביסוס מקצועי או מחקרי על הציבור, שתמנע מהפגיעים ביותר גישה לטיפולים נפשיים.

ההצדקה הקבועה של משרד האוצר ומשרד הבריאות להשתתפויות עצמיות היא שהן נחוצות למניעת צריכת יתר של שירותי בריאות. האמת היא שאמירה זו של המשרדים אינה מגובה בעבודת מטה או בהצדקות מחקריות ממשיות.

עוד בשנת 2008 קבע דו"ח של מבקר המדינה, שההשתתפות העצמית היא למעשה מס נוסף המוטל על חולים בלבד, פוגעת בשוויון, שהוא מיסודות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וגורמת לשכבות מסוימות באוכלוסייה לוותר על תרופות ושירותי בריאות.

המבקר המליץ שמשרדי הבריאות והאוצר יערכו "עבודת מטה מקיפה" בנושא, בשיתוף הציבור, ובהמשך לכך הוקמה ב-2009 ועדה בנושא השתתפויות עצמיות שחבריה היו אנשים ממשרדי הבריאות והאוצר. אולם הוועדה מעולם לא הגישה דו"ח, כיוון שחברי הצוות לא הצליחו להגיע להסכמות.

כך נותר הציבור הישראלי עם ההשתתפויות העצמיות, אך ללא העבודה המקצועית הדרושה כדי לוודא שהן אכן נחוצות ומועילות, ואינן מזיקות. למעשה, חוסר האחריות ואף האטימות של משרדי האוצר והבריאות בסוגיה חמורים אף יותר, כי לאורך השנים הצטבר ידע מחקרי המעיד שההשתתפויות העצמיות הן חסם משמעותי לקבלת שירותי בריאות.

עוד בשנת 2013 נערך דיון בנושא בכנס ים המלח ה-14 של המכון הלאומי לחקר שירותי הבריאות ומדיניות הבריאות. בחלק בספר של הכנס שהוקדש לנושא, והתבסס על הדיון, נאמר בין היתר כי ההשתתפויות העצמיות הן רגרסיביות ותורמות לאי שוויון בבריאות.

ואכן, לפי סקר מכון ברוקדייל האחרון (לשנים 2021-2022), 12% מהאוכלוסייה הכללית ויתרו על שירותי בריאות בשל התשלום, ובחמישון התחתון מדובר ב-19% שוויתרו על השירותים – כמעט חמישית. זה אינו נתון בודד, אלא כזה שחוזר על עצמו כבר שנים בסקרי ברוקדייל, בשינויים קטנים.

קושי מוסרי במניעת שירותי בריאות הכלולים בסל

מעבר להשלכות החברתיות ולקושי המוסרי במניעת שירותי בריאות הכלולים בסל ממי שאינם יכולים לשלם, גם ההיגיון הכלכלי כאן רעוע מאוד, שכן ויתור על שירותי בריאות עלול לגרור החמרה וסיבוכים שיובילו לאשפוזים ולטיפולים יקרים יותר, וכן לפגיעה בתפקוד שגם לה יש עלות כלכלית.

כעת החליטו משרדי הבריאות והאוצר להוסיף חטא על פשע: במקום לערוך עבודת מטה ולקבוע מדיניות סדורה ואחראית בתחום ההשתתפויות העצמיות כולו, הם מבצעים מחטף בחסות המלחמה כדי להוסיף השתתפות עצמית בשירותי בריאות הנפש. בפועל, מדובר במס נוסף שיוטל אך ורק על אוכלוסייה פגיעה במיוחד, מבלי שהמשרדים טורחים אפילו לבחון לעומק את ההשלכות המזיקות שיהיו לו.

כל זה נעשה בתקופה של משבר נפשי לאומי בעקבות 7 באוקטובר, כשגם אנשי משרד הבריאות עצמם מדברים על הצורך הרב בשירותי בריאות נפש, הזועק מהציבור.

אנשי המשרד טוענים שהדבר הכרחי כדי לווסת ביקושים, לנוכח המחסור במטפלים והתורים הארוכים. אבל זאת טענה בעלמא, שכאמור אינה מגובה בנתונים. יתרה מכך, מדובר בדרך לא מקצועית ולא אחראית לעשות זאת: הוויסות צריך להתבצע על פי צורך רפואי ודחיפות, ולא על פי עומקו של הכיס.

משרד הבריאות נמצא כיום בידי אנשי ש"ס, המציגים את עצמם כדואגים לשכבות החלשות, אך דווקא הם מקדמים מהלך שיפגע עמוקות בשוויון ובפגיעים ביותר.

גם אנשי המקצוע במשרד הבריאות מועלים בתפקידם בהחלטתם לקדם את המהלך. הם יודעים שקיימת בעיה חמורה של פערים בנגישות לשירותי בריאות, ויודעים שבאחריותם להילחם נגד אי השוויון בבריאות, ובכל זאת מקדמים מהלך כזה ללא עבודת מטה, וכאשר ברור שעבור רבים מדובר בחסם לקבלת טיפול.

נכון, את המשבר במערכת בריאות הנפש הציבורית, שהיה חמור עוד לפני 7 באוקטובר, חייבים לפתור. אבל האחריות של משרד הבריאות היא לעשות זאת באופן מושכל וזהיר, והחשוב מכל – לא במחיר של אי שוויון ותוך הפקרת הזקוקים ביותר.

 ***

נילי אלכסנדרוביץ' היא עורכת דין ורכזת שוויון במערכת הבריאות במחלקת מדיניות בריאות בישראל בעמותת רופאים לזכויות אדם