באפריל 1993 דניס רודמן ישב בטנדר שלו עם רובה על הברכיים. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר ומגרש החנייה מחוץ לאולם של דטרויט פיסטונס היה שומם. שתי טבעות אליפות עם דטרויט, פעמיים שחקן ההגנה של הליגה ומלך הריבאונדים לא סיפקו את נפשו הסוערת של רודמן. באותה שנה צ'אק דיילי, שהיה מאמנו ואביו הרוחני, עזב את דטרויט והחברים של רודמן לקבוצה התחילו להתפזר לקבוצות אחרות ב- NBA. בעיות אישיות ובעיות מקצועיות ערערו את תודעתו: "הייתי שני אנשים: בנאדם אחד בפנים, בנאדם אחד מבחוץ", הוא כתב בספרו האוטוביוגרפי עם השם המתבקש, "רע כמו שאני רוצה להיות".
בהמשך האוטוביוגרפיה רודמן כתב: "הייתי צריך לבחור: האם אני רוצה להיות כמו כל השאר ב-NBA או האם אני רוצה להיות ברשות עצמי, להיות נאמן לעצמי ולהניח לאדם שבתוכי לעשות בחופשיות את כל מה שהוא רוצה לעשות ולא משנה מה יגידו או יחשבו אחרים?" רודמן בחר באופציה השנייה. הוא עזב את דטרויט ועבר לסאן אנטוניו ונתן לאדם שהוא רצה להיות לצאת החוצה.
עד שהגיע לסאן אנטוניו רודמן נחשב לאדם מופנם מאוד. הוא לא הרבה לדבר בתקשורת וגם הופעתו החיצונית לא משכה תשומת לב, אבל מרגע שהחליט לעשות את מה שהוא באמת רוצה, הגיע השינוי. רודמן התחיל לצבוע את השיער. כל שבוע בצבע ובסגנון אחר. פעם בצהוב, פעם בירוק ופעם בכל צבעי הקשת.
הוא קעקע את גופו והתחיל לענוד עגילים. אורח חייו החדש ויוצא הדופן כלל גם האבקות מקצועית יחד עם חברו האלק הוגן, השתתפות בסרט אקשן עם ז'אן קלוד ואן דאם, צילום בעירום כחלק מקמפיין של ארגון זכויות בעלי חיים, רומן מתוקשר עם מדונה והצטרפות למסע ההופעות של הלהקה האהובה עליו, פרל ג'ם.
אם השינוי החיצוני השפיע איכשהו על הקריירה של רודמן זה היה רק לטובה. הוא עבר לשיקגו וזכה איתה בשלוש אליפויות רצופות והיה צלע באחד הטריוים המוצלחים בהיסטוריה של המשחק עם ג'ורדן ופיפן. הוא היה ספורטאי אדיר עם סגנון משחק ייחודי מאוד ואחד משחקני ה- NBA הראשונים שהופעתו החיצונית הייתה שנויה במחלוקת. כשצופים כיום במשחק NBA יהיה נדיר לראות שחקן ללא קעקוע, וזה מקובל לחלוטין לראות שחקנים שמגיעים למגרש בלבוש מוחצן ותספורת מעוצבת. כיום זה לא נחשב יוצא דופן, אבל כשדניס רודמן עשה את זה הוא זכה לכינוי "דני שובבני".
רודמן לא היה הספורטאי היחיד שהופעתו החיצונית הייתה מקורית ויוצאת דופן. בסוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 היו ספורטאים נוספים, שהעזו לצאת נגד המוסכמות האופנתיות, להיות שונים ומיוחדים במראה וגם באופן שהם ביטאו את עצמם באמצעות הספורט. חלקם עשו זאת במקומות הכי שמרניים עם הכללים הכי עתיקים.
***
אנדרה אגאסי התחיל את הקריירה המקצוענית שלו ב-1986 ומהרגע הראשון, שעלה למגרש הטניס, היה ברור שמדובר בטיפוס יוצא דופן. הילד מלאס וגאס הופיע עם שיער ארוך (שהתגלה מאוחר יותר כפאה), בנדנה, עגילים, שרשראות ובגדים צבעוניים, שהיו הפוכים לחלוטין מתדמית הספורט "הלבן".
ב-1987 אגאסי התחרה בווימבלדון, טורניר הטניס הוותיק והיוקרתי בעולם, שידוע במסורת קוד הלבוש הקפדני הכולל ביגוד לבן: "זו הפעם הראשונה שלי במקום הכי מקודש בטניס, ומרגע שהגעתי לא אהבתי את זה", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו והוסיף: ""אני מתרעם על כללים, אבל בעיקר על כללים שרירותיים. למה אני חייב ללבוש לבן? אני לא רוצה ללבוש לבן. למה זה צריך להיות חשוב לאנשים האלה מה אני לובש".
אגאסי החרים את טורניר ווימבלדון במשך שלוש שנים ברציפות עד שהחליט להתפשר וללבוש לבן רק כדי לזכות בגביע היוקרתי ב-1992. באמצע שנות ה- 90 עבר אגאסי משבר אישי ומקצועי והחליט לעשות את המהפך ההפוך מרודמן. אגאסי "הסתפר", התגלח, הוריד את העגלים וזנח את התלבושות הצבעוניות אבל אופנת הטניס המסורתית השתנתה לעד בעקבותיו ולצפות בשחקני טניס בבגדים צבעונים הוא כיום כבר עניין של שגרה.
את מה שרודמן עשה לכדורסל ואגאסי עשה לאופנת הטניס עשתה פלורנס גריפת ג'וניור, שיאנית העולם ב- 100 ו-200 מטר, לאתלטיקה עוד לפניהם. גריפת ג'וניור החלה את הקריירה שלה ב- 1983 והייתה ידועה בטעם האופנתי הנועז שלה: הציפורניים הארוכות הצבועות והמעוצבות, חליפת הריצה המלאה, חליפת הריצה שרק רגל ימין מכוסה עד הקרסול ("חליפת רגל אחת"), שיער ארוך פזור שמתנפנף ברוח ושרשראות על הצוואר. כל הקרנבל הזה בעידן שבו על מסלול הריצה כולם וכולן התלבשו באיפוק וממלכתיות כיאה לבמה של "מלכת הספורט". גרפית ג'וניור עיצבה את התלבושות שלה והיה חשוב לה להרגיש נוח כשהיא מופיעה: "את צריכה להרגיש טוב כדי להתחרות טוב וזאת הסיבה שאני מעצבת את בגדי בכזה אופן".
***
עוד ספורטאי שהיה אחראי לעיצוב בגדיו וגם בגדי קבוצתו היה רוכב האופניים האיטלקי, מריו צ'יפוליני. האופי הראוותני של אחד הספרינטרים הטובים בהיסטוריה של מרוצי האופניים בא לידי ביטוי בהופעות החיצונית. בתחילת הקריירה שלו בשנות ה- 90 זה בא לידי ביטוי ברעמת השיער, שהעניקה לו את הכינוי "מלך האריות" ובהמשך זה בא לידי ביטוי בבגדים שהוא עיצב ובלטו מאוד משאר הרוכבים. בענף שבו הרוכבים חובשים קסדות ומרכיבים משקפי שמש ענקיים וגם לבושים אותו הדבר, הדבוקה נראית כמקשה אחת. "סופר מריו" היה תמיד יוצא דופן בדבוקה הזאת.
מדניס רודמן ועד מריו צ'יפוליני מדובר קודם כל בספורטאים מקצוענים שהיו מאוד טובים בעבודה שלהם. לעיתים נראה, שהמראה שלהם משך את עיקר תשומת הלב, אבל כל ארבע הדוגמאות שהבאתי היו ספורטאים אדירים ששיחקו את הספורט שלהם בצורה מיוחדת. באמצעות ההופעה שלהם הם ביטאו תעוזה, יצירתיות, מרד והרבה מאוד רוח חופשית, שבאה לידי ביטוי גם באופן שבו הם שיחקו את המשחק.
