לרזא פרנוד (60), גולה איראני שמתגורר בוושינגטון די.סי. בארה"ב, היה ברור מאוד איפה הוא צריך להיות בימים שאחרי שבעה באוקטובר: יחד עם גולים איראנים אחרים, הוא התייצב בהפגנות התמיכה בישראל שנערכו בעיר. הוא וחבריו הניפו את דגלי האריה והשמש, סמל איראני קדום שהתנוסס על דגלי איראן עד המהפכה האיסלאמית.

"התקשרתי לכל החברים שלי, ורבים מהם הגיעו", מספר פרנוד ל'דבר', "יש לי חבר שהגיע במיוחד מפלורידה בשביל לקחת חלק בהפגנה בוושינגטון. אבל זה לא היה כדי 'להגן על היהודים', זה בכלל לא העניין. מבחינתי להגיע להפגנה הזו היה אקט פטריוטי, כי אלה הערכים האמיתיים של איראן כבר 3,000 שנה: 'לעולם איננו שואלים מה דתך – אנחנו שואלים מה שמך? בוא ושב עימנו'. זו המורשת שלנו".

"מה שקרה ב-7 באוקטובר הייתה מתקפה כנגד האנושיות", הוא מוסיף, "איך אפשר לכרות ראש של ילד, או לשרוף ילד, ולקרוא לעצמך אדם? לכן התרגשתי לראות בהפגנות את דגלי האריה והשמש שלנו לצד דגלי ישראל. היה שם אדם זקן מאוד, קרוב לגיל 90, שתפס אותי בצוואר, חיבק אותי חזק ונישק אותי ואמר לי 'בני, בני, תודה שאתם פה איתנו'. הרגשתי בזרועותיו של סבא שלי".

פרנוד, ואיתו עוד אלפי איראנים ברחבי העולם ואפילו באיראן עצמה, מתנגדים למשטר האייאתולות, וחולמים על איראן חופשית ודמוקרטית. את הישראלים והיהודים, שהמשטר האיראני מסית נגדם ומאיים בהשמדתם, הם רואים כבני ברית, ומבחינתם, אירועי שבעה באוקטובר רק חיזקו את הצורך בהרחבת הגשרים שלהם עם ישראל.

רבים מהם השתתפו בהפגנות תמיכה בישראל בחודשים האחרונים, בארה"ב וגם באירופה. חשוב להם שהישראלים יידעו שהמשטר האיראני אינו מייצג את כלל העם האיראני, ומבחינתם, הם מייצגים את הרוח המקורית, ההיסטורית של איראן – של פתיחות וסובלנות דתית. אלו הסיפורים של כמה מהם.

"כדי להביא את השלום צריך להיפטר מהשלטון ההרסני ששולט היום בטהרן"

פרנוד גדל באיראן בשכונה מעורבת. הוא זוכר שבחגים הלאומיים, כמו ראש השנה האיראני, הנורוז, היו כולם חוגגים יחד ומברכים זה את זה. "11 שנים חייתי תחת המשטר האיראני. כשהמהפכה התחילה הייתי צוער בבית ספר צבאי. ראיתי שמציקים ליהודים אז אני וחברים שלי החלטנו ללכת להסתובב מסביב לבתים של היהודים כדי להפחיד את המהפכנים. מישהי שאלה אותנו אם קיבלנו פקודה כזו, אבל לא היה בכך צורך".

רזא פרנוד בהפגנת סולידריות עם ישראל בוושינגטון די.סי. "התרגשתי לראות בהפגנות את דגלי האריה והשמש שלנו לצד דגלי ישראל" (צילום: אלבום פרטי)

אחרי כן, כשעבד בטהרן, התעמת עם אנשי משמרות המהפכה כשהתערב בניסיונות לעצור נשים על רקע עבירות צניעות. על רקע זה, נאלץ בסופו של דבר לעזוב את המדינה. "לי אין פחד בעצמות. אבל המשפחה שלי לא הרשתה לי להישאר שם. מאז שעזבתי אני לא בקשר עם המשפחה, לפחות לא בקשר ישיר, למען ביטחונם שלהם. צריך לזכור שרוב הקורבנות של המשטר הזה הם לא יהודים. רוב האנשים שהם כלאו ורצחו הם בכלל מוסלמים שיעים".

לדבריו, אחרי שראה את מה שקרה ב-7 באוקטובר, הבין שלא יהיה ניתן להביא שלום במזרח התיכון בלי מה שהוא מכנה 'להחזיר לחיים את מורשת כורש הגדול'. "אנחנו האיראנים נלחמים למען זכויות אדם וחופש הדת. כשהמלך כורש התיר ליהודים לשוב לארצם ולבנות את בית המקדש שלהם, זו לא הייתה 'טובה' שהוא עשה להם. זו האמונה שלנו כאיראנים בחופש האמונה, חופש הדיבור ושלום".

הוא מספר שהתרגש באפריל האחרון, בביקורו בישראל של רזא כורש עלי פהלווי, יורש העצר האיראני והשאה הגולה הנוכחי, הפועל מהגלות לקידום זכויות האדם באיראן ובתקווה למהפכה דמוקרטית במדינה. פהלווי השתתף בטקס יום הזיכרון לשואה ביד ושם, ואף הגיע לשיחת ניחומים בבית משפחת די באפרת, ששכלה את אם המשפחה ושתי בנותיה בפיגוע ירי בצומת חמרה במהלך חג הפסח.

"אני מכיר יהודים ויודע, אתם לא אוהבים מלחמות. אתם נלחמים כי אין לכם ברירה. מה שחמאס עשה ב-7 באוקטובר לא נועד לעזור לפלסטינים לשוב לאדמותיהם או לבנות את חייהם. המטרה הייתה לעכב את הסכמי אברהם, במימון ובתמיכה של הרפובליקה האיסלאמית. ב-7 באוקטובר האנושות הפסידה לקבוצה של טרוריסטים. ולכן, האיראנים והישראלים חייבים להתאחד, אין אף ברירה אחרת. כדי להביא את השלום צריך להיפטר מהשלטון ההרסני ששולט היום בטהרן".

"כשאני שם את שתי הנשים אחת ליד השנייה, אני בונה את הגשר בין איראן לישראל"

על קיר החזית של מוזיאון הסובלנות בירושלים הוצב בינואר האחרון ציור ענק שמבטא סולידריות בין נשים ישראליות לנשים איראניות: הוא מציג את תמונתה של החיילת הישראלית שיראל חיים פור, שנפלה ב-7 באוקטובר ומשפחתה ממוצא פרסי, עשויה מפסיפס של תמונות הנרצחים והנרצחות במתקפת הטרור ב-7 באוקטובר; ולצידה תמונתה של הצעירה האיראנית מהסא אמיני, שנרצחה על ידי משמרות המהפכה בטענה ש'לא לבשה את החיג'אב כראוי', העשויה מתמונותיהן של נשים שנרצחו על ידי המשטר באיראן.

ציור הקיר של הומן חלילי על חזית מוזיאון הסובלנות בירושלים, "מהסא נרצחה על ידי משמרות המהפכה, ושיראל על ידי חמאס, שהוא רק זרוע מזרועות התמנון שראשו הוא המשטר באיראן היום" (צילום: ניצן צבי כהן)

את הציור יצר הומן חלילי (49), אמן איראני-אמריקאי ושדרן רדיו המתגורר בלוס אנג'לס, קליפורניה. מבחינתו, נרצחי 7 באוקטובר בישראל הם קורבנות של המשטר האיראני לא פחות מהמפגינות שנרצחו באיראן. "שיראל ומהסא הן שתי נשים פרסיות שנרצחו על ידי המשטר האיסלאמי", אומר חלילי, "מהסא על ידי משמרות המהפכה, ושיראל על ידי חמאס, שהוא רק זרוע מזרועות התמנון שראשו הוא המשטר באיראן היום. המלחמה הזו היא לא רק נגד נשים פרסיות באיראן, אלא נגד נשים פרסיות בכל העולם. וכשאני שם את שתי הנשים הללו אחת ליד השנייה, אני בונה את הגשר בין איראן לישראל."

הציור מהווה מעין המשך לעבודות נוספות של חלילי שהוצבו בישראל, והציגו את פניהן של מתנגדות משטר איראניות שנרצחו על ידי המשטר, לצד סיסמת המחאה 'חופש, חיים אישה' בעברית, אנגלית, ערבית ופרסית. על חלק מהעבודות הוא כתב גם סיסמה שרלוונטית במיוחד בחג הפורים: "'אסתריות כל העולם – התקוממו". את העבודה הראשונה יצר בהזמנה של עיריית ירושלים, אחרי שהיה מעורב בפרויקט סולידריות אמנותי עם מחאת הנשים באיראן ב-2022. אחריה הוא יצר עבודות נוספות בנצרת, נתניה, תל אביב, מבשרת ציון וחיפה. בימים אלה חלילי מגייס כספים ליצירת עבודות נוספות אותן הוא מעוניין לפזר בכל רחבי ישראל.

הומן חלילי ליד ציור קיר שיצר בנתניה. "אסתריות כל העולם – התקוממו" (צילום: Michael Stevens)

העבודות של חלילי בישראל הובילו לתגובה של המשטר האיראני, מה שלדבריו מראה שגם שם מבינים את הפוטנציאל בסולידאריות בין ישראלים לאיראנים. "זה היה מדהים", הוא מספר, "לציורי הקיר שיצרתי בכל שאר העולם הם לא חשו צורך להגיב, אבל אחרי שהציורים בישראל הופיעו גם בטלוויזיה האיראנית, הם העמידו 30 ציורי קיר ענקיים של פצצות אטום ברחבי טהרן עם הכיתוב '400 שניות מתל אביב'. כשזה קרה הבנתי כמה חשובה הייתה העבודה שלי בישראל, וכמה היא מפחידה את המשטר. זו הדרך הכי טובה ונכונה להיאבק באנטישמיות ובדיסאינפורמציה על ישראל".

ציור הקיר הראשון של הומן חלילי בישראל, בשכונת תלפיות בירושלים. "מכרה איראנית אמרה לי 'אני לא מאמינה שהיהודים עומדים יחד עם נשות איראן'" (צילום: ניצן צבי כהן)

את השינוי התפישתי שהעבודות שלו יכולות לחולל הוא ראה גם במעגלים החברתיים שלו. "כשהגעתי בפעם הראשונה לישראל להתחיל את הפרויקט, התקשרה אלי מכרה איראנית מלוס אנג'לס והתחילה לצעוק עלי: 'מה אתה עושה בישראל? תצא משם! אני שונאת אותם'. אמרתי לה שאני לא פנוי, אבל אחרי שאציב את העבודה אני מבטיח להתקשר אליה ולתת לה לצעוק עלי במשך שעה. ובאמת, אחרי שהצבנו את העבודה בתלפיות התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'את יכולה לצעוק עלי עכשיו אם את רוצה'.

"הייתה שתיקה ארוכה, ואחרי כן היא אמרה לי: 'אני לא מאמינה כמה יפה העבודה הזו. אני לא מאמינה שהיהודים עומדים יחד עם נשות איראן. קשה לי להאמין שהישראלים אוהבים את האיראנים. זה כל כך מבלבל אותי… למה כעסתי כל כך? אני מתנצלת שצעקתי עלייך'. הסיפור הזה חוזר על עצמו עם כל עבודה שאני יוצר בישראל".

"אני איראני אמיתי"

רזא אג'אהי (59) משטרסבורג, תלה את דגל ישראל בסלון ביתו, לצד דגל איראן 'האמיתי' לדבריו, הנושא את סמל האריה והשמש. "היו לי הרבה ויכוחים עם אנשים כאן בצרפת", הוא מספר, "אנשים לא מבינים מול איזה אויב מתמודדת ישראל. שמעתי אנשים שמסבירים שחמאס הוא 'תנועת התנגדות' ולא ארגון טרור. איזו תנועת התנגדות עושה דברים נוראיים כאלה? כמי שראה איך נראה שלטון שריעה איסלאמי, אני מבין מה הוא טרור איסלאמי, ומבין שחייבים להתנגד לו".

רזא אג'אהי בביתו בשטרסבורג, עם דגל ישראל. "כמי שראה איך נראה שלטון שריעה איסלאמי, אני מבין מה הוא טרור איסלאמי, ומבין שחייבים להתנגד לו" (צילום: אלבום פרטי)

"כשאנשים רואים שיש לי דגל ישראל בבית, הם מגיבים בפליאה. הם חושבים שאיראנים שונאים את ישראל. אבל אני איראני אמיתי, לא איש הרפובליקה האיסלאמית, אלא איראן של כורש הגדול ואחשוורוש. זה בדיוק כמו בפורים: המן שרצה להרוג את היהודים לא היה פרסי, אלא בן משפחת אגג העמלקית. גם עכשיו, הרפובליקה האיסלאמית היא לא באמת איראן. היא לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד התרבות האיראנית שלנו. נגד חג הנורוז שאנחנו חוגגים השבוע, ונגד המסורות בנות אלפי השנים שלנו".

חג הנורוז שמזכיר אג'אהי נחוג מזה אלפי שנים באיראן ומסביבה ביום השוויון האביבי, שחל ברביעי שעבר. על פי המסורת באיראן, הוא מצוין בחגיגות בנות 13 יום, ארוחות גדולות וביקור חברים. "השלטון האיראני לא אוהב את השמחה הזו. בכל שנה הם מנסים להפריע, עורכים מעצרים, שולחים את הבסיג' (משמרות צניעות) לרחובות. הדיכוי של המסורות הללו היום חזק יותר ממה שהיה כשאני עזבתי את איראן".

"קשרים בין ישראלים ואיראנים הם הפחד הגדול ביותר של השלטון האיסלאמי"

התמיכה האיראנית בישראל מגיעה גם מאיראן עצמה. כורוש, שמתגורר בטהרן, פעיל כבר שנים ארוכות כדי להנגיש לציבור האיראני מידע אמין וחיובי על היהודים ועל ישראל. הוא התראיין ל'דבר' בלי לחשוף את שמו המלא, מחשש לחייו.

הקשר שלו לישראל הוא משפחתי ואישי. "אמא שלי לא יכלה להרות בעקבות סיבוך רפואי שעברה לאחר הפלה", הוא מספר, "ב-1978 היא נסעה לישראל לטיפולים רפואיים, ובסיוע רופאים בבית החולים הדסה בירושלים היא הצליחה להרות שוב, ואני נולדתי בטהרן. לכן אני חש שאני חב למדינת ישראל את חיי. הורי תמיד סיפרו כמה יפה היא ישראל, ועל תחושת הכנסת האורחים שחוו בה".

ב-2010 הוא הקים את אגודת ידידות העמים ישראל-איראן. "כמובן שאנחנו לא יכולים לפעול בגלוי, כי כל קשר עם ישראל מתוך איראן נושא בסיכון של הוצאה להורג. אבל הצלחנו להירשם בארצות הברית כעמותה ללא מטרת רווח, לצורך גיוס תרומות. המטרה המרכזית שלנו היא הסברה ומאבק נגד האנטישמיות בתוך איראן, כי אנחנו מאמינים שעל מנת ליצור ידידות בין העמים צריך להתמודד עם השמועות והשקרים שהשלטון האיסלאמי מפיץ נגד יהודים ונגד ישראל, ולהפיץ את העובדות".

האגודה מפעילה עמוד בפרסית ברשת החברתית X (טוויטר), עם יותר מ-11 אלף עוקבים. "אנחנו מפרסמים חומרים על התרבות היהודית, ההיסטוריה של הקשר בין העמים, טכנולוגיה ישראלית, גיאוגרפיה של ישראל ועוד. הרבה אנשים שולחים לנו הודעות ומודים לנו על כך שאנחנו מפיצים את המידע הזה". לפי סוכנות הידיעות האיראנית MNA, שבבעלות ממשלת איראן, ל-88% מהאיראנים יש גישה לאינטרנט.

מהזווית של כורוש, הציבור האיראני ברובו לא שונא את ישראל והיהודים. "למרות מאמצי השלטון, האנטישמיות והעוינות כלפי ישראל לא באמת תפסו בחברה האיראנית", הוא אומר, "גם אחרי אירועי 7 באוקטובר, כשהמשטר ניסה לעודד הפגנות תמיכה בפלסטינים, לא הצליחו לארגן כאן הפגנות גדולות, בניגוד למקומות אחרים בעולם המוסלמי."

"אני חושב שקשרים בין ישראלים ואיראנים הם הפחד הגדול ביותר של השלטון האיסלאמי כאן, שהוא האויב המשותף שלנו. הקשר הזה הוא המורשת שלנו. כורש הגדול היה הציוני הראשון בהיסטוריה כשהתיר ליהודים לחזור לישראל מגלות בבל. אנחנו, בניו, צריכים להמשיך בדרכו".

"חברים איראניים אמרו לי: אנחנו מוכנים לבוא לישראל ולהתגייס"

מביתו בירושלים, פועל ד"ר דניאל דנה לקירוב היחסים בין ישראל והעם היהודי לבין העם האיראני, ולקידום שינוי חברתי באיראן שיוביל להפלת משטר האייתוללות. "מזה 45 שנים שמשטר המהפכה האיסלאמית מפיץ שקרים ותעמולה כנגד מדינת ישראל", הוא אומר, "אלא שהציבור האיראני מבין היום שהמשטר הזה פועל נגדו, ולכן, כל מה שאומר המשטר יוצר דווקא השפעה הפוכה בלבבות האיראנים. אם המשטר אומר שישראל היא איומה ונוראה וצריך להשמיד אותה, אנשים רק מבקשים ללמוד יותר על ישראל, מתרגשים יותר לקראתה ואוהבים אותה יותר".

"לצערי, באיראן עצמה אין היום פעילות פרו-ישראלית גלויה, אבל במחתרת בהחלט יש קבוצות שתומכות בישראל, ואני גם בקשר עם חלקן", אומר דנה. בקרב הגולים האיראניים הוא מספר על אהדה גדולה לישראל, שהתגברה בעקבות המלחמה עם חמאס. "אני בקשר עם המון קהילות איראניות בגולה, והמון אנשים מכירים אותי באופן אישי. אחרי שבעה באוקטובר התקשרו אלי מאות חברים איראניים להגיד לי: אנחנו מוכנים לבוא לישראל להתגייס, להילחם לצדכם בשדה הקרב נגד הטרוריסטים מהחמאס. הם מבינים שאנשי הרפובליקה האיסלאמית הם ראש הנחש. אחד מהם, צעיר, הגיע לכאן על דעת עצמו מארצות הברית, שילם על כרטיס, על מלון ופשוט הגיע והתייצב, ופנה לממשלה בבקשה שיגייסו אותו".

ד"ר דניאל דנה. "הגורל הביא לכך שהגעתי לישראל ונשארתי כאן, כדי להבין מי אני" (צילום: אלבום פרטי)

סיפור חייו הייחודי של ד"ר דנה מבטא את הגשר האפשרי בין העם האיראני לעם היהודי. הוא נולד בשם ג'משיד חסני למשפחה מוסלמית-שיעית בצפון איראן, ובנערותו למד לימודי דת במטרה להפוך לאיש דת שיעי. אלא שבבגרותו הפך למשפטן חילוני, ובמהלך לימודיו בפריז היה בין האיראנים הראשונים שהפגינו כנגד האייתוללה חומייני, שישה חודשים לפני המהפכה האיסלאמית, בעת שחומייני ביקר בעיר וגייס תמיכה.

"באותה התקופה רוב האיראנים נהו אחרי חומייני, והוא זכה לתמיכתם הן של האיסלאמיסטים והן של הקומוניסטים", הוא מספר, "אני יצאתי לשם וצעקתי שהמהפכה האיסלאמית תהיה רודנות שתהרוס את התרבות האיראנית האמיתית".

שבועות ספורים לאחר המהפכה הוא נסע למרוקו ונפגש עם אשת השאה, פהארה דיבה פהלווי, והציע לה שיחזור לאיראן במטרה להתנקש בחומייני. אבל היא הניאה אותו מכך, והורתה לו לאסוף סביבו איראנים נאמנים באירופה. עם שובו לפריז, הוא הקים מחתרת סמי-צבאית של גולים איראנים המתנגדים למשטר המהפכה. בשיא פעילותה של המחתרת, ב-1981, היא הצליחה לחטוף ספינת טילים איראנית שיצאה מנמל בצרפת לכיוון איראן, מבצע שדנה השתתף בו באופן אישי. ביום השנה השלישי למהפכה, פוצצה המחתרת את היסודות של מסגד גדול שהשלטון האיראני החל לבנות בפריז, במקום בו התגורר חומייני טרם צאתו לבצע את המהפכה.

על אף שמעל ראשו ריחפו שלושה פסקי דין מוות מבתי הדין של המהפכה האיסלאמית, החליט דנה לחזור לאיראן ב-1987, שם עסק כעורך דין בייצוג אסירים פוליטיים ונשים שנדונו למוות בסקילה על ידי השלטון. כעבור שנתיים נאלץ להימלט פעם נוספת, הפעם לאוסטרליה, שם קיבל מקלט מדיני.

גלגולי חייו הובילו אותו להתנצר, ולהתחיל לימודי כמורה במקביל לקריירה המשפטית שלו. הוא החל במהלך חתרני נוסף: לתרגם לפרסית את הספר הביקורתי כלפי האיסלאם 'פסוקי השטן' מאת סלמן רושדי. בעקבות זאת הוא הסתבך עם שירותי הביון האוסטרלים, שחששו לחייו ודרשו שיימנע מכך.

ב-1994 הגיע דנה לביקור בישראל, במסגרת מלגה שקיבל לצורך מחקר בתחום המשפט הבינלאומי, בשיתוף מומחים מהאוניברסיטה העברית בירושלים. זה היה אמור להיות ביקור של כמה שבועות, אבל שירותי הביון האוסטרלים ניצלו את ההזדמנות של יציאתו מהמדינה, וביטלו את מעמד הפליט שלו, תוך שהם מכריזים עליו כעל 'פרסונה נון גרטה' ואוסרים על חזרתו. הוא נאלץ להישאר בישראל.

דנה החליט לקשור את חייו בעם היהודי, והחל תהליך גיור. אבל אז קרה הדבר המפתיע מכול. בשנת 2000 התגלתה אצלו מחלה נדירה: תלסמיה אנמיה, והרופא בבית החולים 'שערי צדק' הסביר לו שהיא נפוצה אצל יהודים ממוצא מזרח תיכוני. "הייתי מופתע", הוא מספר, "הרי אני בן למשפחה מוסלמית מאיראן". אלא שמעט אחר כך, כשביקר אצל בת דודו בארצות הברית, היא סיפרה לו שעל ערש דווי התוודה בפניה אביה שמשפחתם היא משפחה יהודית אנוסה, שהסתירה את יהדותה בעקבות הפרעות ביהודים במשהד ב-1839. "פתאום הבנתי מדוע סבתי השיעית נהגה להפריד בין בשר לחלב. הגורל הביא לכך שהגעתי לישראל ונשארתי כאן, כדי להבין מי אני".

"אם ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, למה שאיראן לא תהיה השנייה?"

דנה מסביר שהקשר בין העם היהודי והעם האיראני הוא בן 2,700 שנים. "יש תיעוד של יחסים כלכליים ומסחריים עם ממלכת מָדַי. השיא שלהם היה בתקופת כורש הגדול, שהתיר ליהודים לשוב מגלות בבל לציון ולבנות מחדש את בית המקדש השני, כפי שמתואר בספר עזרא. אחרי כן מגיע סיפור מגילת פורים, אסתר ומרדכי, בימי אחשוורוש".

ד"ר דנה טוען שגם בתקופת מרד החשמונאים היהודים והפרסים נלחמו באויב הלניסטי-יווני משותף, ולדבריו ישנן גם עדויות על שיתוף פעולה בין קבוצות יהודיות ואיראניות במאבק כנגד רומא. "במהלך 500 שנות האיסלמיזציה של איראן, יהדות איראן סבלה כמו גם התרבות הזארתוסטראית המקורית של איראן, שדוכאה. "בשנות העשרים עלה לשלטון השאה רזא פהלווי, שקידם סובלנות דתית ושיפר את מצבם של היהודים באיראן. בנו, השאה מוחמד רזא פהאלווי, היה המנהיג המוסלמי הראשון להכיר במדינת ישראל ב-1950".

רזא פהלאווי, בנו של השאה האיראני האחרון, מבקר ביד ושם עם השרה גילה גמליאל, במהלך ביקורו בישראל, אפריל 2023 (צילום ארכיון / אריק מרמור / פלאש 90)

מבחינת דנה, המאבק נגד השלטון האיראני הנוכחי חופף לקידום הידידות בין איראנים לישראל. "אני מאמין שהפלת המשטר באיראן מתקרבת", הוא אומר, "רוב הציבור באיראן רוצה להפיל את משטר האיאתולות, אבל חסר את הנשק ואת הכלים. אנחנו חייבים לעזור להם, לתמוך בהם ולתת להם כלים. אני משוחח עם קבוצות איראניות בכל העולם – נוצרים, מוסלמים, זארתוסטרים ובהאים על הקשר בין העמים. שתי התרבויות הגדולות הללו של המזרח התיכון צריכות לשלב ידיים. אם ישראל היא הדמוקרטיה היחידה כיום במזרח התיכון, מדוע איראן לא תהיה השנייה? אני מאוד אופטימי. היחסים העוינים בין ישראל לעולם הערבי בכלל הולכים ומשתנים לכיוון של שלום.

"איראן, שהיא המדינה הגדולה ביותר במרחב, עם כ-85 מיליון אזרחים ועוד כ-15 מיליון אזרחים בגולה, יכולה להשלים את הסכמי אברהם. היחסים האלה נכונים כלכלית, אסטרטגית ודיפלומטית. זו המורשת שלנו, ואנחנו רוצים לפתח אותה, ללמוד אותה ולחקור אותה. אם אחרי מלחמת ששת הימים השאה נאלץ להסתיר את היחסים עם ישראל בגלל העויינות בעולם הערבי, הפעם עלינו לצעוק את מערכת היחסים הזו מכל גגות איראן ולפתוח את הסיפור הזה לכל העולם, באמירה שאנחנו עמים אחים שצריכים לצעוד יחד למזרח תיכון טוב יותר".

"יש גל פרו-ישראלי באיראן, חייבים להושיט להם יד בחזרה"

תום וגנר, יועץ אסטרטגי ומנכ"ל וגנר אסטרטגיה ותקשורת, מזהה בשנים האחרונות צמא גדול מצד איראנים לקשר עם ישראלים. וגנר, שהיה בעבר דובר מרכז פרס לשלום, עוסק כבר שנים רבות בקידום יחסים בין ישראל וישראלים לבין העולם הערבי והמוסלמי, ועוקב אחרי התהליכים במרחב האיראני. לאחרונה הקים עם שותפים נוספים את השלוחה הישראלית של אגודת ידידות העמים ישראל-איראן.

"אפשר היום לראות ברשתות החברתיות באיראן שיח גלוי של אנשים שמזדהים עם ישראל, תוך שימוש בפרופילים בשמות בדויים, ומתארים גל פרו-ישראלי משמעותי מאוד באיראן עצמה", אומר וגנר, "יש לזה סיבות מאוד ברורות: הציבור שם בהיפרדות מוחלטת מהמשטר, ובמערכת יחסים כל כך עוינת מולו, שאם המשטר יגיד שישראל רעה, הציבור יגיד: 'אנחנו יודעים שאתם שקרנים, אז כנראה ישראל טובה'. זה ניכור כל כך חזק בין הציבור למשטר, שאני לא חושב שמוכר בעולם – אנשים חוגגים ברחובות את ההפסד של הנבחרת הלאומית בכדורגל, כי התחושה היא שזו הנבחרת של המשטר שהפסידה ולא של העם".

וגנר מספר שלאחר 7 באוקטובר הגיע ההאשטג "איראנים עומדים עם ישראל" (#IraniansStandWithIsrael) למימדי ענק. לדבריו, לצד ההצטרפות של הקהילות האיראניות בפזורה להפגנות פרו-ישראליות, והסנטימנט גם בקרב תושבי איראן התחזק אף הוא. "בהרבה מובנים, הגל הפרו ישראלי הזה ממש כורת את הענף עליו יושב המשטר האיראני. זה דבר שצריך לחזק ולחבק – אסור שהיד הזו המושטת תושב ריקם. חייבים להושיט להם יד חזרה. האמת היא שאני מרגיש שגם בצד שלנו זו חוויה מאוד מחזקת לפגוש את גל האהדה הזה, אחרי שהתחושה היא ששונאים אותנו כישראלים מכל הכיוונים".

לאחרונה ניגשה אגודת הידידים לקול קורא של משרד התפוצות במטרה לפתח את השיח בין ישראלים לאיראנים, ולייצר לו משאבים וביטוי גם ברשתות החברתיות, לצד גיוס תרומות מהציבור למהלך. "היום בעידן הרשתות ובוודאי לאחר הקורונה, כשכולנו מבינים שאפשר לנהל תקשורת ואפילו מורכבת בזום ובווטסאפ, זה כבר הרבה יותר פשוט. נשאר אולי לגשר על פערי השפה, וגם לזה יש היום כלים של תרגום אוטומטי שמאוד מקלים את התקשורת."

הוא קורא לישראלים להתחיל לדבר עם איראנים. "כל אחד ברשתות החברתיות שלו יכול להתחבר לדפים דוגמת הדף של משרד החוץ הישראלי בפרסית, ולהתחיל לתקשר עם המגיבים שם . יש קבוצה שאנחנו פתחנו בפייסבוק, ובתקווה נייצר בעתיד הקרוב עוד כלים כמו קבוצות ודפים שירכזו את התקשורת הזו. הקולות שלנו כישראלים נותנים לפרטנרים שלנו באופוזיציה האיראנית את האפשרות להראות לציבור האיראני שלישראל אין משהו נגד העם האיראני, מעבר לאיומי המשטר. לצד זה צריך לייצר שיח גם בין מנהיגים, אינטלקטואלים, אנשי תרבות, שיכול להוביל לשיתופי פעולה מוזיקליים, תרבותיים, פוליטיים ועסקיים".