אפשר להתעסק בתפקודם של המנהל המקצועי והמאמן, איך עמד השוער, מי פתח בהרכב, ומי הוחלף ומי החליף ומה עשה הכוכב הגדול ואיך החמיץ את הפנדל. העיסוק בדברים האלה הוא בדיוק כמו העיסוק במה אמרו התצפיתניות לפני ה-7 באוקטובר, למה לא הוזנקו מסוקי קרב, איפה שהה באותו יום ראש אמ"ן ומתי קיבל ראש הממשלה דיווח. חיפוש האשמים התמידי מרדד את העיסוק האמיתי בכישלון. לא בביצוע, לא בתכנון, אלא בהיגוי.
נבחרת ישראל, בדיוק כמו מדינת ישראל, שוגה בקונספציה. מי שחושב שאפשר לנצח אויב רב זרועי עם כוח אדם מוגבל ושדרת הנהגה מפוקפקת, חושב שאפשר לעלות ליורו בלי תשתית כדורגל בריאה ועם עסקנים שלא מבינים כלום במה שהם אמורים לנהל.
התבוסה אתמול לאיסלנד 4:1 היא בבואתו של הכדורגל הישראלי ושל מי שמתפעל אותו: ציפיות יתר, (סדרות) חינוך יתר, יתר אגו, הערכת יתר של הכדורגלן הישראלי שגדל בבתי גידול מקומיים, התערבות יתר מצד עסקנים וערבוב יתר מצד המאמנים. בקיצור, מה שיותר הוא פחות. אנחנו פחות טובים, אנחנו פחות מאומנים, אנחנו פחות מתאימים, ולפיכך, אנחנו פחות מצליחים.
המיתוס על הכדורגל הישראלי הוא המיתוס על הישראלי בכלל, מיתוס שנשבר ב-7 באוקטובר. הזחיחות שבה מתנהל הענף הזה ביחס להישגיו, הוא חלק מחטא היוהרה של האומה כולה. נבחרת שמייצגת אוכלוסייה של מדינה שגדולה רק פי 5 מכמות הקהל הממוצעת שמגיעה למשחקי ליגת העל שלנו מדי שבוע, הראתה שכאשר נפגשים 11 איסלנדים עם 11 ישראלים מתברר שלמרות הנחיתות המספרית המובהקת בגודל האוכלוסייה, האיסלנדי גדול יותר, חזק יותר, מהיר יותר, חכם יותר, יעיל יותר ובעיקר צנוע יותר.
נבחרת ישראל כבר הפסידה משחקי הכרעה לקולומביה, לדנמרק, לסקוטלנד, אבל אף אחת מהן לא הייתה קטנה כמו איסלנד: במספר הכדורגלנים, במסורת הכדורגל, בחוזק הליגה, ובכדורגל עצמו. ועדיין, בסיכום המשחק הנוראי הזה, הובסנו 4:1. וזו נבחרת שמעולם לא ניצחה אותנו עד אתמול. כלומר, אנחנו לא הולכים אחורה, אנחנו רצים אחורה. וזה יותר מהר ממה שהאיסלנדים רצים קדימה.
***
עד לשער הראשון שספגה הנבחרת, אולי טיפה קודם, כשאיסלנד החמיצה שער, המשחק היה במעמד קבוצה אחת. ועדיין, גם במצב הזה היה קשה לראות שהגול באוויר. הנבחרת לחצה, השיגה את הכדור, הניעה אותו דרך האגפים וניסתה להכניס כדורים לרחבה, אבל הרוב היה לא מדויק, שחקני האגף סבלו מכדרור יתר, הקישור לא היה מסודר, ולא הגענו למצבים איכותיים. כאשר יש כל כך הרבה חורים בסגל – מסיבות שונות ומשונות – שניתן היה לסתום את חלקם, ויש כל כך הרבה אילוצים שמחייבים שינויי עמדות, גם לעודף רצון טוב וסגנון התקפי יש תאריך תפוגה.
ישראל כבשה ראשונה, בדקה נהדרת. דקה 30 משאירה מספיק זמן עד להפסקה – שבה בדרך כלל נעצר המומנטום, חיובי או שלילי – כדי לכבוש את השער השני. וישראל עשתה בדיוק ההיפך. היא לקחה לעצמה 15 דקות פלוס זמן פציעות כדי לנסות ולשמור על התוצאה. ברור שאלה לא היו ההוראות, אבל כדורגל כל כך מצולק מאכזבות, מנסה לשמר אפילו את השברירית שבתוצאות, את ה-0:1 הקטן, רק שאין לכדורגל הישראלי שחקני הגנה, חינוך למשחק הגנה ו-DNA של הגנה, כדי לנסות ולשמור על משהו שאי אפשר לשמור עליו. במקום לנצל את המומנטום, להמשיך בדרך שהביאה את הנבחרת לפנדל, השחקנים נכנסו להתקף של רצון להציל את המולדת.
גבי קניקובסקי, השחקן הכי נמוך במגרש קפץ על מגדלור איסלנדי ונתלה עליו, במקום לתת לו לנגוח בכדור בדרך שבה האיסלנדים התנהלו עד אז – בחוסר יעילות. אבל קניקובסקי ביצע עבירה, שהביאה לכדור חופשי, שהביאה לשער שוויון ומפה האיסלנדים הבינו שהם יכולים לחטוף מהישראלים אפילו עוד שער, אבל הישראלים מספיק לא אחראיים, מאלתרים, ולא עקביים, כדי לחטוף יותר. די להסתכל על השער השני, השלישי והרביעי: שחקן ההגנה הכי בכיר שלנו, שחקן שקיבל את החינוך הכדורגלני שלו בפורטוגל, מסתכל על הכדור ולא עוקב אחרי השחקן. אחרי זה אין מה להוסיף. זו תמציתו של משחק הגנה.
וזה סיפור המשחק אתמול: הרכב טלאים, קבלת החלטות גרועה על הקווים ובמגרש, חוסר דיוק, חוסר אמונה, ובמילים בוטות יותר: קולקציה של כלום ושום דבר. אין הלימה בין הדיבור על הכדורגל הישראלי ורמת הביצוע של נבחרת הכדורגל שלו.
הנבחרת אתמול נראתה פשוט לא מאומנת, לא אחראית, לא מבינה את מעמדה, גודלה ואת גודל המעמד עצמו, ובעיקר מפוחדת. ממה שיקרה במשחק, ממה שיקרה אחריו.
***
לכן, אם נסמן אשמים, נחטא לעיקר: הכל פה כושל.
בחירת השחקנים הייתה שגויה, לא מאוזנת, נודפת ממשחקי אגו – סיפור החדר של זהבי, בעיות המשמעת של וייסמן – או הוויתור האוטומטי כאילו זה גזרת גורל על אצילי, דאבור או סבע. נבחרת ישראל לא הופיעה בהרכב החזק שלה, לא מימשה את הפוטנציאל שבה, ויתרה מהר מדי.
ההצלחה האחרונה של נבחרת ישראל – אם אפשר לקרוא לזה כך, כשמנצחים פעם אחת משישה משחקים בקמפיין – הייתה עם ש.ג במוקדמות מונדיאל 1990. אז החליטו שני המאמנים, שניאור וגרונדמן, לוותר על אורי מלמיליאן, אבי כהן התל אביבי וזאהי ארמלי וללכת על שמות לא אטרקטיבים כמו שלמה אילוז, אפרים דוידי ונסים ברדה. ועדיין זו הייתה נבחרת שלא התיימרה לכלום, לא שיחקה כדורגל הרפתקני, לא הימרה, אלא שיחקה בהתאם לכלים שלה. וכמו שהיא ניצחה רק פעם אחת, היא הפסידה רק פעם אחת, ותמיד הייתה את התחושה שהיא לא נופלת מאף יריבה במגרש.
ואם בחירת הסגל הייתה בעייתית, בחירת ההרכב הייתה נוראית. למשל, השימוש בדור תורג'מן כשחקן כנף שמאל. כן, יש לו דריבל, וכוח פריצה, אבל הוא שחקן רחבה, לא שחקן אגף זריז. אם אין שחקן כנף שמאל – לא חייבים לשחק עם כנפיים בכלל. אפשר לשנות מערך, זה לא קדוש. זה בטח לא יכול לבוא אחרי קמפיין של וילי רוטנשטיינר שהתעקש לשחק עם שלושה בלמים כשלא היו לו אפילו שניים. מאמנים שמתעקשים על מערך, לא יהיו גמישים בדברים אקוטיים יותר. "נאמן לדרך שלי" זו קלישאה נהדרת למי שאין לו דרך.
ואז, בהחלטה הזויה אפילו יותר, החליט הצוות המקצועי להשאיר מחוץ להרכב את אוסקר גלוך – השחקן הכי יצירתי בכדורגל הישראלי, גם כשהוא לא בשיאו – את מוחמד אבו פאני (הישראלי הכי מצליח בחו"ל) ואפילו את נטע לביא שהוא אחד משני שחקני הקישור האחורי שזה באמת תפקידם הטבעי. ואז, לשים במקומם את דור פרץ כקשר אחורי מובהק, ולא כשחקן הבוקס-טו-בוקס הטוב בישראל, ואת גבי קניקובסקי היצירתי לחיזוק האגף של אלי דסה. וזה, במשחק הזדמנות לקבל הזדמנות להעפיל ליורו. משחק שאין ממנו דרך חזרה.
ויש את עניין ההכנה. אי אפשר להכין נבחרת למשחק כל כך חשוב בשלושה ימים שכוללים גם טיסה. אין לזה היתכנות. ביום שההתאחדות איבדה את ניהול הכדורגל המקצועני לטובת המנהלת, היא איבדה את הנבחרת. עם כל הכבוד למלחמה שהפסיקה את הפעילות לחודש, אין סיבה ממשית, לקיים מחזור ליגה, ארבעה ימים לפני משחק נבחרת. זה לא קרה בעבר, ולא הייתה סיבה שיקרה היום.
זה לא עניין העומס בכלל, אלא עניין ההכנה. העובדה שהנבחרת נראית לא מאומנת לא נעוצה רק ביכולת של המאמן להטמיע בה כדורגל, אלא בעיקר בכלים שעומדים לרשותו. בלי אימונים – לא במהלך העונה ולא לפני משחק – אי אפשר להשאיר טביעת אצבע מינימלית שתסדר את השחקנים כך שיידעו מה הם יכולים להשיג במשחק, כדי להשיג את התוצאה.
***
אין לנו מספיק מקום לחמישה טורים רצופים כדי להגיד מה צריך לעשות, וגם אנחנו, אנשי התקשורת – אפילו הוותיקים בהם – נצטרך לשמור על צניעות ולא להשיא עצות בתחומים שאנחנו לא תמיד מבינים בהם, אבל דבר אחד בטוח: העיסוק בזהות המאמן וצוות השחקנים הנכון, אחרי כל כשלון, פשט את הרגל.
ניסינו כבר הכל: מאמן זר, מנהל מקצועי זר, מאמן מעוטר, מאמן שצמח בנבחרות, צמד מאמנים, מאמן שהוא מנהל מקצועי. ובמרבית הפעמים כשלנו.
ניסינו גם שחקנים ותיקים, ורק צעירים, וערבוב ביניהם, ואפילו מתאזרחים. וכשלנו. ניסינו יו"ר התאחדות מהפועל ויו"ר ממכבי ויו"ר מוסכם, וכשלנו.
ניסינו לצמוח מלמטה ולחזק את הנבחרות הצעירות כדי להצניח שחקנים מוכשרים לנבחרת הבוגרת, אבל אולי עשינו את זה מהר מדי או מעט מדי, או יותר מדי, או שאין לנו מושג מדי. מה שבטוח, עשינו את זה באינטנסיביות כזו שלא היה לנו את הזמן לבחון את התוצאות לאורך זמן.
ולכן חשוב להחליט על משהו – וכמו מבנה הליגות ששומר על יציבות כבר 12 שנים ברציפות – ולתת לו את הזמן, בין אם להמשיך עם מה שהיה עד כה או לבחור משהו חדש ולתת לו כברת דרך.
מה שבטוח הוא שלמונדיאל הקרוב לא נעלה כי הפורמט גדול עלינו ואנחנו צריכים להיות מספיק טובים לאורך זמן, לבנות סגלים מהרבה אופציות ולא מאילוצים, להתאמן יותר, לדעת את מקומנו ולשחק בהתאם לחוזקות שלנו ולא בניגוד לחולשות שלנו.
ככל שנתמיד בדרך, נתחיל להשיג תוצאות. לא נתמיד, ונשנה אחרי כל כישלון – רק נלך עוד אחורה.
