מה קורה כשמקום עבודה שאנשים עובדים בו יותר מ-30 שנה ומעניק שירות לעשרות אלפי אנשים ביום, מוחרב בידי מחבלים? בין שאלות על הקונספציה שלפני לבין שאלות היום שאחרי, עובדי המת"ק (מנהלת תיאום וקישור) של עזה תלויים באוויר. המדינה מנסה למצוא להם פתרונות, אבל קשה להתעלם מהתסכול והכאב של מי שגם פונו מבתיהם וגם איבדו את מקום עבודתם.

מת"ק עזה היא יחידה ממשלתית רב-משרדית שעובדת תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש), ואחראית על כניסה ויציאה של עשרות אלפי אנשים וטונות של סחורות בין עזה לישראל למטרות עבודה, חקלאות, טיפולים רפואיים או נושאים כלכליים אחרים, הנובעים מהתלות העזתית בכלכלה הישראלית.

הרס במת"ק ארז אחרי 7 באוקטובר. "העובדים סובלים פעמיים – מקום העבודה שלהם הושמד, הם נעקרו מבתיהם והעתיד שלהם לוט בערפל" (צילום: מת"ק ארז)

35 העובדים במת"ק ארז הם עובדים של כמה יחידות ממשלתיות, שפועלים במת"ק וחברים באותו ועד עובדים. המת"ק מעסיק עובדי רשות האוכלוסין, משרדי התחבורה, החקלאות, הגנת הסביבה, הבריאות, האוצר והביטחון. כל עובד מגיע עם התנאים של המשרד שלו, ונוספים עליהם תנאים ייחודיים למת"ק ולמנהל האזרחי. מאז 7 באוקטובר הם כבר לא מגיעים למסוף, ועובדים במתקן באשל הנשיא.

"צריך לשדר לעובדים יציבות ואופי ברור של העבודה והתנאים, אם זה נסיעות, תנאי העסקה ואם זה למצוא להם אופציות אחרות לעבודה", אומר גיא רוטנברג, מנהל חטיבה ארצי בהסתדרות עובדי המדינה, מחזיק תיק המנהל האזרחי ביו"ש ובעזה, המנהל האזרחי ומת"ק עזה. "העבודה באשל הנשיא מועטה, אבל מנסים ללחוץ על המשרדים הרלוונטיים כדי שייצרו להם יותר ודאות.

"העובדים במת"ק ארז מסורים מאוד, ועבודתם רגישה מאוד. הם סובלים פעמיים – מקום העבודה שלהם הושמד, הם נעקרו מבתיהם והעתיד שלהם לוט בערפל. ברגע שהמת"ק הפסיק לתפקד, הפסיקו להתייחס אליהם. זה לא יכול להיות ככה, צריך להתייחס לזה שמשרד הושבת, זו לא איזו יחידה קטנה".

"הבנו שמקום העבודה שלנו נחרב"

"התחלתי לעבוד במת"ק עזה לפני 30 שנה בערך", מספר אלי זקזאק, בן 53 משדרות, יו"ר הוועד של עובדי מת"ק ארז, אב לארבעה וסב לשניים. "יש אנשים שעובדים יותר זמן, 40-35 שנה. יש אנשים פה שעבדו לפני כן במנהל האזרחי בעזה". זקזאק עובד במת"ק בתחום האחזקה, הלוגיסטיקה והרכש מטעם משרד האוצר. ב-7 באוקטובר דברים רבים שהיו באחריותו עלו בלהבות, נופצו ונבזזו, כשעשרות מחבלים פרצו את המעבר הריק והרסו כל מה שנקרה בדרכם.

"אחרי 7 באוקטובר פינו אותנו לירושלים כי גם רצינו להיות קרובים למשפחה", מספר זקזאק, "אבל עובדים פונו להרבה מקומות אחרים. בהתחלה קיבלנו חודש להסתגל למצב החדש, אחרי שראינו מחבלים עם כלי נשק שלופים מסתובבים מחוץ לבתים שלנו, והבנו שמקום העבודה שלנו נחרב".

תקרה מפורקת, רהיטים שבורים, לכלוך וכאוס (צילום: מת"ק ארז)

הזמן מחוץ לעבודה היה קשה עבור עובדים רבים. אף שפונו, היו רגילים לעבודה דינמית ואינטנסיבית. "אחרי חודש הייתה יוזמה מטעם נציג משאבי אנוש להחזיר אותנו ליחידות האם שלנו. אנשים הועברו לכל מיני תפקידים, עבדתי שלושה חודשים ברכש במטה המרכזי של משרד האוצר. אנשים נחמדים מאוד ועבודה מעניינת מאוד. התאקלמתי היטב, ובסוף התקופה אנשים רצו שאשאר, אבל ברור שרציתי לחזור הביתה, לקהילה, למשפחה, לאימא שלי".

אבל לא כולם נקלטו בעבודות שסיפקו אותם כמו זקזאק. "היו פה אנשים שהועברו לכבאות, לקריית הממשלה בבאר שבע, לעוד כל מיני משרדים, לא לכולם היה קל. אחת המנהלות פה, אישה רצינית עם הרבה שנות ניסיון, פתאום הועברה לעבודות משרדיות זוטרות של תיוק והעברת מסמכים. עושים מה שצריך, אבל אחרי כל כך הרבה שנים בניהול זו תחושה קשה לעבור לעבודה כזאת".

איך התמודדתם עם המצב?
"נפגשנו כמה פעמים במרחב באשקלון ושיתפנו זה את זה במה שקורה. אנשים נמצאים במצב קשה, די בהלם, זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו, גם אם היינו בעבודה וגם בבתים שלנו, כי רובנו גרים בעוטף. צריך גם לזכור שאנחנו כבר לא חיילים ולא האנשים בני ה-24 שהיינו כשהתחלנו לעבוד. יש לנו יתרונות של ניסיון ומוסר עבודה כמובן, אבל העבודה היא דינמית מאוד, לפעמים דינמית מדי עם כל המעברים".

חורים בקירות. "אנשים נמצאים במצב קשה, די בהלם, זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו" (צילום: מת"ק ארז)

כשזקזאק מדבר על מעברים, הוא מתחיל עוד מהמעבר שלה המנהל האזרחי בעזה למת"ק בארז ב-2006. אחרי צוק איתן עלתה התרעה של סכנת מנהרות, והעבירו את עבודת המת"ק לג'וליס. כשבמשרד הביטחון סברו שחלפה הסכנה למנהרות עם השלמת המכשול התת-קרקעי לפני כשנתיים, העובדים הועברו חזרה למסוף בארז. גם בתקופות של מבצעים בעזה העבודה מועברת למקום אחר. כעת העובדים הועברו למתקן אחר בדרום, והעבודה מתבצעת משם.

איך נראית העבודה בתקופה הנוכחית?
"יש תיאומים עם חלק מהמשרדים, אם זה בהכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה או בדברים אחרים, אבל לרוב האנשים אין מספיק עבודה, אז משלימים עבודה ממה שהייתה לפני, ומטייבים כל מיני דברים, אבל אין מספיק גיבוי לעבודה מהמדינה".

מה האתגרים שלך בתור יו"ר הוועד ביחס לזה?
"כשאנשים נשארים כחפצים באוויר, אין לנו ודאות, וזה מה שכל אחד צריך. גם אופק תעסוקתי. עובדים בתקופת השיבוצים במשרדים האחרים פתאום קיבלו פרספקטיבה, אנשים חוזרים ואומרים 'למה שלא אעבוד בעבודה נורמלית?' המדינה הייתה צריכה לומר 'עברתם טראומה כי גם פוניתם וגם נהרס לכם מקום העבודה, בואו נדאג לכם לאיזשהו פיצוי, עבודה מסודרת, ניתן לכם את מה שאתם צריכים'. אבל אנחנו עכשיו בתנאים קשים, כולנו גרים בעוטף והסביבה. יש פה קשיים נפשיים גדולים לאנשים.

"עכשיו אנחנו ביחד, חוץ מעובד אחד שקשה לו נפשית לחזור לעבודה במתקן, והוא נשאר ביחידה הזמנית שהוא סופח אליה, קרוב לבית. מהרגע שחזרנו אנשים במצב נפשי טוב יותר, כי הביחד מאוד עוזר, אבל עדיין קיים תסכול מהמחסור בעבודה. חזרנו לשדרות ומייד קיבלנו מענק התאקלמות, מענק למי שעברו טראומה, אתה מבין שיש מישהו מאחוריך, לא מבחינת כסף, מבחינת יחס ומענה על הצרכים. חבל שגם במת"ק זה לא ככה".

מה האתגרים היום-יומיים בעבודת המת"ק? מה כיום?
"אז רווחה המחשבה שאם לצד השני טוב יותר גם לנו יהיה טוב. כרגע זה לראות מה יהיה ביום שאחרי".

מה התקווה ל"יום שאחרי"?
"אנשים בחוץ חושבים 'מה יהיה ביום שאחרי?', לנו זה נוגע אישית. אנשים רוצים שהעבודה תחזור למלא אותם כי זו עבודה רבת ערך. רוצים לחזור למקום עבודה מסודר. אם זה לא יקרה, אני מאמין שמי שלא רוצה יפרוש, ומי שרוצה יעבור למקום אחר".

"היו המון התרעות, חשבתי שזו תקלה בטלפון, ואז התחלתי לשמוע ירי"

גלית ניר מאופקים התחילה לעבוד במת"ק ב-1994, לאחר שנתיים של שירות בתור חיילת במתפ"ש בעזה. כיום היא ראש צוות במנהל האוכלוסין הפועל במת"ק. 7 באוקטובר תפס אותה במקום אישי, ו-32 השנים שהיא עובדת בהן תחת המתפ"ש התנקזו ליום אחד, שבו העבודה והחיים האישיים נפגשו ברגע מטלטל במיוחד.

"אני גרה במישור הגפן", היא מספרת, "אני בבית והטלפון לא מפסיק לצפצף עם אפליקציית צבע אדום. בהתחלה חשבתי שמשהו לא תקין עם הטלפון, ואז אני מתחילה לשמוע ירי. סגרנו את התריסים והחלונות, החשכנו את הבית ונכנסנו לממ"ד. שהינו שם כמה שעות עד שהתקשרו לבת הגדולה שלי שמשרתת בקבע במודיעין, ואחריה גם לבן האמצעי שלי בסדיר, ולבעלי שיצא לאחרונה לפנסיה וגויס לשירות מילואים. בזמן שיש מסוקים ולחימה בחוץ הגיעו מכוניות ליווי לקחת אותם, ונשארתי עם הבן הקטן".

"הראו לנו תצלומים וראינו הרס מוחלט, החדרים והמשרדים שלנו שרופים והרוסים" (צילום: מת"ק ארז)

בואי נחזור ל-7 באוקטובר. מה אתם מבינים שקורה שם?
"הראו לנו תצלומים וראינו הרס מוחלט, החדרים והמשרדים שלנו שרופים והרוסים. כשנהרס לך מקום העבודה שלך ואתה בחוסר ודאות, זה קשה מאוד. אחרי חודש הלכתי לעבוד ברשות האוכלוסין בבאר שבע.

"העבירו אותנו לאשל הנשיא, מקום עם תנאים הרבה פחות טובים. ב-2007 עברנו לג'וליס לכמה חודשים אחרי שנפצעתי מפצמ"ר שנפל במת"ק, לאחר מכן עברנו למקום אחר. אף אחד לא חשב שמשהו כזה יקרה, תמיד זה היה שבוע-שבועיים, אז היינו עוברים לתקופה קצרה למקום אחר".

איך התחושות מאז שחזרתם?
"לא מרגישים בדיוק בנוח, כי אנחנו במין אופן ספייס כזה, לא אותם תנאים ולא אותו אופי של עבודה. אנשים שלא חשבו על פרישה קודם, חושבים על פרישה. אנחנו לא רואים שמישהו בא לקראתנו, אין לנו בית לחזור אליו ולא קיבלנו על זה שום תגמול. העובדים מרגישים עם זה לא טוב בכלל, אתה אומר 'אנחנו עובדים פה 40-30 שנה, זה היחס הנכון?' אני לא יודעת אם מישהו יודע מה יקרה כשתיגמר המלחמה".