סיון אוירבך נמצאת בעונת השיא שלה על מסלול הריצה, במהלכה שברה שלושה שיאי ישראל וזכתה באליפות ה-BIG12 בריצת מייל, כשהיא מייצגת את אוניברסיטת אוקלהומה סטייט. בראיון ל'דבר' היא אומרת: "אני חושבת שבשנה אולימפית ושנה של אליפות אירופה, לכל ספורטאי יש את ההבנה שאין זמן לבזבז. צריך לנצל כל הזדמנות ובכל תחרות שמגיעה לתת את המאה אחוז".

הרצה בת ה-23 הגיעה לשנה האולימפית בכושר הטוב בקריירה שלה ועם חוזק מנטלי מרשים. "השיאים האלו הם ביטוי לשינוי בצורת המחשבה", היא אומרת ומודה, "האולימפיאדה היא החלום שלי מגיל מאוד צעיר, היה לי ברור שאני אהיה שם. מצד שני זה היה נראה רחוק וזה מטורף שזה השנה. על הנייר זאת נראית כמו מטרה עם סיכויים קלושים, אבל מבחינתי זאת לא סיבה מספיק טובה לא לנסות בכל הכוח".

אוירבך היא אלופת ישראל בריצת 800 מטר ו-1,500 מטר. העונה היא שברה את השיא הישראלי בריצות מייל, 800 מטר באולם והשיא המיוחד ביותר מבחינתה בריצת 1,000 מטר. "זאת הייתה הריצה האהובה עליי בגילאי הקדטיות", מספרת אוירבך. "השיא היה שייך בעבר לעדנה לקרי שמחזיקה עדיין בשיא המיתולוגי של ה-800 מטר. אז מבחינתי זו סוג של אבן דרך, מדרגה בדרך לשיא של ה-800 מטר".

סיון אוירבך באליפות ישראל באתלטיקה (צילום ארכיון: Maxim Dupliy, באדיבות איגוד האתלטיקה)

בעבר אוירבך נחשבה ל"ילדת הפלא" של האתלטיקה הישראלית בריצות בינוניות. בגיל 16 היא סיימה במקום השני באליפות ישראל לבוגרות בריצת 800 מטר והעפילה לגמר אליפות אירופה לקדטיות. שנה מאוחר יותר, הפכה לישראלית הראשונה בריצות המעפילה לגמר אליפות העולם לקדטיות. אך דווקא באותה נקודת שיא הכל השתנה.

"בכל שנה התקדמתי בצורה מאוד ליניארית. הייתה לי את הציפייה הנאיבית בדיעבד שזה ימשיך כל הזמן", מספרת אוירבך. "הייתי בגמר אליפות אירופה לקדטיות, שנה אחר כך בגמר אליפות העולם לקדטיות. אז אני אהיה בגמר אליפות העולם לנוער וכמובן שכאשר אצא מקטגוריית הנוער אגיע לאולימפיאדה. זה היה לי מובן מאליו, לא היה לי ספק מעולם".

את גמר אליפות העולם לקדטיות ב-2017 היא סיימה במקום השמיני, לאחר שמעדה חמישים מטר לסיום ודידתה אל קו הגמר. "בדיעבד התברר שרצתי עם שני שברי מאמץ ושתי רגליים שבורות", היא מספרת. "עשיתי ניתוח ובגדול לקח לי ארבע שנים לשבור את השיא האישי שלי שוב פעם".

"לגוף שלי לא היה את הסיכוי להתפתח כמו שצריך"

הפציעה לא הגיעה בטעות. "זה כנראה לא צירוף מקרים שהיו לי שברי מאמץ", מודה אוירבך ומשתפת בנושא שלא מדובר בספורט הישראלי. "לא עברתי באמת את גיל ההתבגרות. לגוף שלי לא היה את הסיכוי להתפתח כמו שצריך. קיבלתי מחזור ראשון בגיל 15 והוא לא היה סדיר בכלל. הייתי מקבלת מחזור אם אני בפגרה או חולה ולא יכולה להתאמן".

"כשהיינו הולכים לרופאים הם היו אומרים לנו שזה מאוד נפוץ לספורטאיות צעירות לא לקבל מחזור סדיר. אמרו שהכל בסדר כל עוד את מקבלת מחזור כשאת יוצאת לפגרה. ההורים שלי מאוד דאגו איך זה ישפיע לי על העתיד ואם אני אוכל ללדת".

אוירבך מספרת שבעקבות הפציעה שהשביתה אותה מלרוץ, הגוף שלה החל להשתנות. "עברתי במשך שלוש שנים תהליך התבגרות מזורז מאוד והכרחי. שאני חושבת שאם לא הייתי עוצרת, הייתי מגיעה לפציעה רצינית. ואם זה לא היה קורה כאשר לגוף שלי עוד היה צ'אנס להתפתח ולחזור לעצמו בצורה תקינה, זה היה באמת סוף הקריירה שלי. זה לימד אותי איך להתמודד עם פציעות ולא לקחת את הריצה כמובן מאליו".

ב-2021 הרצה האמריקאית מארי קיין פתחה לראשונה את הסוגיה בראיון לעיתונות, כאשר תבעה את המאמן המעוטר אלברטו סלסאר ואת חברת "נייקי" ב-20 מיליון דולר.

האתלטית האמריקאית מארי קיין בתחרות באיווה ב-2016. "העלתה גל של מודעות" (צילום: AP/Charlie Niebergal)

"היא העלתה גל של מודעות שמשקל גוף נמוך מדי גורם לצפיפות עצם נמוכה. אצל נשים זאת בעיה נפוצה", אומרת אוירבך. "עד אז לא שמעתי על זה, לא דיברו איתנו על זה בתקופה ההיא וגם היום. אף אחד לא שאל אותי אם אני מקבלת מחזור תקין. להפך, היה הרבה דיבור איתי על משקל, כמה שקלתי עכשיו וכמה לפני תחרויות".

"לא סבלתי כאתלטית צעירה מהפרעות אכילה", מדגישה אוירבך. "אבל כן היה אצלי בראש קשר בין המשקל שלי לכמה מהר אצליח לרוץ. בעיני אין בכלל מה לדבר ברמה כזאת על תזונה ומשקל בגיל ההתבגרות, צריך לתת לגוף של כל אחת לעבור את התהליך שהיא צריכה לעבור ולא לעשות לזה מניפולציה".

"מודעות לתופעה ומניעה שלה יכולה להציל קריירה של ספורטאיות"

"זו תופעה יחסית מוכרת והיא ברת מניעה, לכן חשוב לדבר עליה, היא נקראת בעגה המקצועית 'relative energy deficiency syndrome'", אומר ל'דבר' פרופ' דני נמט, מהמרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית, שמשמש כמנהל הרפואי של הוועד האולימפי בישראל. "ישנן מתבגרות שמוציאות הרבה אנרגיה בפעילות גופנית ולא תמיד מצליחות להחזיר אותה בתזונה מתאימה. חלק מהדברים שנוצרים מכך הם בעיה של מחזור לא סדיר ושברי מאמץ. זה נובע מכך שאין מספיק אנרגיה לעמוד בדרישות של הגוף המתאמן".

"אצל נערות שלא מקבלות מחזור בגיל מאוחר בגלל התסמונת הזאת, הסיכוי לפציעה הוא גבוה מאוד, יכול להגיע ל-80 אחוז. הגוף חווה סטרס והתאוששות יכולה לקחת הרבה מאוד זמן. ברגע שהספורטאית נפצעת זה עניין של בין חודשים לשנים עד שהגוף מתאושש, לפעמים לא יהיה ניתן לחזור לפעילות. יש פה תסכול לספורטאית ואובדן של פוטנציאל משמעותי".

פרופ' דני נמט, מהמרכז הרפואי מאיר מקבוצת כללית, המנהל הרפואי של הוועד האולימפי בישראל (צילום: הוועד האולימפי בישראל)

"אני מאמין שכל ספורטאי וספורטאית צעירים צריכים להיות מלווים על ידי רופא ספורט, כי רוב הרופאים לא מבינים מה זה אומר להיות מתבגר וספורטאי. כשיש ספורטאית ברמה כזאת היא צריכה להיות מלווה על ידי רופא ספורט, תזונאי וכמובן בפסיכולוג ספורט".

אתה רואה שינוי?
"כיום בהחלט שיש שינוי. הרבה אגודות ספורט מקצועיות מבינות דווקא את החשיבות של ליווי הספורטאית המתבגרת. אגודה שלא מבינה את זה הספורטאים שלה בבעיה. בוועד האולימפי יש רופאת נשים ד"ר עינת חייקין מהמרכז הרפואי מאיר שפוגשת את הספורטאיות על בסיס קבוע. אבל זה ברמת הסגל האולימפי. מודעות לתופעה ומניעה שלה יכולה להציל קריירה של ספורטאיות ולמנוע פציעות קשות שילוו את הספורטאית לכל החיים".

"לא יודעת אם אני אוהבת לרוץ, אני אוהבת לנצח"

בעקבות הפציעה, אוירבך לא התחרתה במשך שנה וכשחזרה לפעילות היא לא הצליחה במשך שלוש שנים נוספות לשחזר את היכולת שלה. "היו לי סיוטים חוזרים בלילה שאני כל פעם רצה ב-800 מטר את השיא שלי מגיל 16, תמיד חלמתי שאני רצה שנייה אחת יותר. כל פעם מגיעה לתחרות וכמעט", מספרת אוירבך. "זאת הייתה הקלה מאוד גדולה בסוף 2020, שהצלחתי סוף סוף לרדת מ-2:09 דקות".

הכוכבת הצעירה פשוט נעלמה למשך ארבע שנים מהרדאר של האתלטיקה. "באיזשהו מקום אני התביישתי. רציתי קודם כל להגיע לכושר שאני יודעת שאני יכולה להיות בו ואז לחזור להתחרות. אלו קולות שמלווים אותי עד היום. אני כל הזמן צריכה להתמודד עם העניין הזה של כמה הייתי טובה בגילאים הצעירים ואיפה אני עכשיו".

כעת, בעין בוגרת ומפוכחת יותר, היא מודה שדווקא אותה פציעה קשה נתנה לה את הרצון להצליח מחדש. "אני מנסה להגיד לעצמי שאני עוברת את התהליך שלי. אני שמחה שנפצעתי. אני חושבת בדיעבד זה היה אירוע מפנה כל כך משמעותי בקריירה שלי. עד הפציעה הלך לי מאוד חלק. בכל תחרות הפצצתי", היא מספרת. "כשהיו שואלים אותי על העתיד הייתי אומרת שאני לא יודעת אם עדיין ארוץ. זה נשמע קצת אבסורד, אבל לא ניצבתי בפני סיטואציה שהכריחה אותי לבחור בזה. כי זה בא בקלות, זה הלך טוב. הייתי אומרת שאני לא יודעת אם אני אוהבת לרוץ, אני אוהבת לנצח".

סיון אוירבך במדי מכבי חיפה באליפות ישראל באתלטיקה 2022 (צילום: רובי יהב)

במהלך תהליך השיקום מהפציעה משהו חדש נדלק באוירבך, פתאום שום דבר לא היה מובן מאליו והרצון לחזור לרוץ החל לפעום בה בעוצמה. "במשך שנה היה אסור לי לעשות שני צעדי ריצה. הייתי הולכת בטיילת בתל אביב ורואה אנשים עושים ג'וגינג עם תיקים ובקבוקי מים והייתי אומרת 'למה הם יכולים ולי אסור'. אז נפל לי האסימון, אפילו אם אני לא יכולה להתחרות אף פעם, אז תנו לי רק לחזור לרוץ. זה היה בעצם רגע המפנה שלי בספורט".

אוירבך גדלה במושב עין איילה, בחוף הכרמל. מגיל צעיר היא אהבה לרוץ, בגיל שבע החלה להצטרף לאביה במירוצים חובבנים. "הייתי רצה במקצה הילדים. הלך לי טוב, הייתי מנצחת כל הזמן", היא מספרת. "כל הילדות שלי הייתי בכלל בחוג בלט, לא הכרנו שיש אתלטיקה תחרותית לילדים".

סיון אוירבך בסיום אחת מתחרויות ריצה הראשונות שלה בגיל 8 (צילום: אלבום פרטי)

המעבר לענף קרה בגיל עשר, כאשר אבא שלה היה בשנת שבתון בקליפורניה והוריה חיפשו בשבילה חוג. "מישהו המליץ להם לשים אותי באתלטיקה. הצטרפתי וממש אהבתי את זה. בשבילי זה היה בעיקר מסגרת חברתית, בשנה הזאת שהיה לי קשה להתאקלם בבית הספר. כשחזרנו לארץ רציתי להמשיך והפנו אותנו למכבי חיפה כרמל".

בארבעת השנים האחרונות אוירבך לומדת ומתחרה במדי אוניברסיטת אוקלהומה סטייט. "עשיתי עם אמא שלי מחקר מאוד מעמיק וראינו שמגיעות לאוקלהומה סטייט בנות ברמה שלי, אבל יוצאות ברמה אירופית ואולימפית. מפתחים פה כישרונות בצורה יוצאת מהכלל ויש פה קבוצה מאוד חזקה. בזמן שלי פה עברנו מלהיות במקום ה-20 למקום ה-3 במירוצי שדה בארה"ב".

בנוסף לאימוני האתלטיקה, אוירבך עושה תואר משולש מחשבים, מדעי המחשב והנדסת חשמל. בנובמבר השנה היא זכתה בפרס מיוחד "Elite 90" שניתן לספורטאית בעלת ממוצע הציונים הגבוה ביותר, באליפות המכללות במרוצי שדה. "זה היה מספר שבועות אחרי ה-7 אוקטובר. קבלתי פרס על הצטיינות אקדמית והיה לי חשוב לעלות עטופה בדגל ישראל על הבמה".

למה בחרת דווקא את באוקלהומה סטייט?
"לא דמיינתי את עצמי דווקא באוקלהומה מכל המקומות. בהתחלה הסתכלתי על מקומות שיותר מוכרים אקדמית. הבנתי שבכל מקום כזה אומנם הלימודים יהיו ברמה גבוהה, אבל הרגשתי שהקבוצה והמאמן לא באמת יתנו לי את ההזדמנות הכי טובה להצליח. ידעתי שאם אני לא אלך מאה אחוז על ספורט בשלב הזה של החיים שלי אז אני אתחרט ויהיו לי תמיד תהיות של מה היה אם".

מה ההבדל באימונים במכללות לעומת הארץ?
"השינוי המרכזי הוא האפשרות להתאמן עם בנות נוספות. בישראל הייתי מתאמנת לבד או עם בנים שעזרו לי. לא הייתה אף אחת במועדון שרצה ברמה שלי. גם בתחרויות הייתי מתחרה לבד, רצה פרונט מהתחלה עד הסוף. זה לא טקטיקה שעובדת באליפויות. לעומת זאת, פה אני כל שבועיים מתחרה וקורעים לי את הצורה. זה גורם לי להשתפר. כבר בשנה הראשונה שברתי את השיא שלי בשתי שניות. בשנה השנייה בשש שניות. מהתחלה הייתי לי פריצה מטורפת, שהייתה קשורה בכלל להיחשף פתאום לחברות אימונים וחברות שמאתגרות אותי".

"הרגשנו שגרירים של המדינה"

תחילת המלחמה ואירועי ה-7 באוקטובר השפיעו על היחס כלפי ישראל באוניברסיטאות בארה"ב. בניגוד לקמפוסים רבים, אוירבך מספרת שבאוקלהומה סטייט האווירה תומכת בישראל. "באוקלהומה אוהבים את ישראל ויש אווירה חיובית".

לצידה בקמפוס נמצאים גם האתלט אדיסו גואדה ושחקנית הכדורסל ליאור גרזון. שלושת הספורטאים הרגישו שהמכללה צריכה לצאת עם אמירה ברורה כנגד הטרור של החמאס ודאגו לכך "הרגשנו כשגרירים של המדינה. מאוד הפריע לנו שהאוניברסיטה לא אמרה שום דבר אחרי אירועי ה-7 באוקטובר".

סיון אוירבך רצה בתחרות אתלטיקה במדי אוקלהומה סטייט (צילום: Oklahoma State XC/TF)

בעקבות זאת הם פנו לנשיאה של האוניברסיטה ושכנעו אותה לנקוט עמדה כנגד הטרור של החמאס. "ניסינו להבהיר שגינוי אירוע מהסוג הזה הוא לא אמירה פוליטית, זאת אמירה אנושית. יש עניין אצל האמריקאים שהם מפחדים להביע דעה, כדי לא להכעיס אף אחד בנושא שהם מרגישים שהם לא מאה אחוז מומחים בו", אומרת אוירבך. "לא צריכים להיות מומחים בשביל לגנות טרור, שנאה עיוורת ואנטישמיות".

המאמצים נשאו פרי עם אמירה ברורה כנגד הטרור ובעד ישראל במשחק המרכזי של קבוצת הפוטבול של האוניברסיטה מול קהל של 80 אלף איש. "לפני תחילת המשחק עשו דקת דומיה לזכר הנרצחים והחטופים, הציגו דגל ישראל על המסך הגדול. האם שינינו עולמות? לא נראה לי, אבל זה היה חשוב שנשמיע את הקול שלנו ושיש דברים שלא עוברים עליהם בשתיקה".

אוירבך מסמנת לעצמה מטרה בהמשך השנה להגיע דרך הדירוג העולמי לאליפות אירופה בחודש יוני ברומא ולאולימפיאדה שתיערך בקיץ בפריז. כדי להגיע לשם, היא חייבת להשיג ניקוד קריטי בדירוג העולמי. משימה כמעט בלתי אפשרית במכללות. לכן היא החליטה שבעונת הקיץ היא לא תתחרה בארה"ב, אלא תצא לאירופה.

"מחודש מאי אני מתכננת להתמקד ולנסוע לכמה שיותר תחרויות באירופה, כדי להשיג שם ניקוד דירוג עולמי. בכל מקרה לכל תחרות שעושים יש תוקף שמחזיק שנה, אז גם אם זה לא יעזור לי לקראת האולימפיאדה, זה יעזור לי לאליפות אירופה באולמות שתהיה בחורף הבא. ואם השנה לא אגיע לאולימפיאדה אז ב-2028".