ביום האחרון של 2016 הגעתי למוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, לבקר בתערוכות הצילום ׳עדות מקומית׳ ו-‘world press photo’, המציגות צילומים עיתונאיים זוכי פרסים מהארץ ומהעולם. בלי להתכוון, זימנתי לעצמי את סיכום השנה האזרחית שטרם עשיתי עם עצמי. התוצאה היתה, בין היתר, רצון עז לרדת מכל עניין החגיגות בערב, חוץ מאולי החלק של האלכוהול.

כי מה כמו תערוכה של צילומי עיתונאות יכול יותר להציף את המראות הקשים שרדפו את שנתנו הלועזית? מאינתיפאדת היחידים בארץ ועד משבר הפליטים בעולם, התערוכה מגוללת מעין פיד (הֶיזן) חלופי שעשוי מהרגעים הדרמטיים ביותר שהתרחשו מול עיניהם הכל-רואות של צלמי העולם בשנה זו, אצור בתוך רגע אחד שאף משתמש לא בהכרח מסוגל להכיל. לפחות לא המשתמש הזה.

נתן מאיר, בעלה של דפנה מאיר ז"ל, מוקף בילדיו ובבני משפחה, בטקס הלווייתה של האם. דפנה נרצחה בידי מחבל פלסטיני שחדר ליישוב ודקר אותה למוות. נבחרה כתמונת השנה (צילום: רונן זבולון / רויטרס. באדיבות תערוכת עדות מקומית).

שלא יתפרש מהכתוב שאין מה לראות – התערוכה המקומית וגם זו העולמית, שמוצגות באותו כרטיס ובאותו חלל במוזיאון ארץ ישראל, הן עוצמתיות, עשירות ומעוררות מחשבה. השוטטות בחלל מוצף בתצלומי ענק שנאצרו בקפידה, בהם מאורעות שנצרבו בתודעה, לצד מראות שבצדי הדרך ובין השורות.

צילומים מהחיים עצמם

עדות מקומית היא למעשה תערוכת הצילומים הזוכים בתחרות שנתית לצילומי עיתונות אזוריים, מייסודה ב-2003, הפכה התערוכה למעמד ההוקרה המרכזי בישראל לתחום זה. משתתפים בה צלמי עיתונות ופעילים מישראל והרשות הפלסטינית, שתמונותיהם נבחרות על-ידי חבר שופטים מהתחום, סביב מספר קטגוריות כגון – חברה וקהילה, דת ואמונה, ספורט, טבע ועוד. התמונות הנבחרות זוכות לחשיפה במסגרת התערוכה המקומית, לצד זוכי תערוכת world press photos העולמית, ויותר מהכל – לשמש כייצוג של חיינו כאן, דרך עדשת המצלמה.

״גם כאב וגם שמחה, כשהם עומדים מתחת לחופה באירוע שאמור להיות הכי משמח, והם בוכים ומתפללים״, מתארת הצלמת הדס פרוש מסוכנות 'פלאש 90', את צילומה שמציג את מעמד חופתם של בני הזוג אריאל ביגל ושרה ליטמן. החתונה שהתחרשה שבועיים לאחר שגם אחיה וגם אביה של הכלה נרצחו בידי מחבלים פלסטינים. התמונה היחידה שצולמה באירוע, אליו התנדבה פרוש להגיע כצלמת על מנת לספק תמונות לכלל כלי התקשורת, מספרת לדבריה את כל הסיפור. רגע זה של היקשרות נפשות בו צרוב זכרון ׳אם אשכח ירושלים׳, מצליח לפרוץ מחסומים של שיוך, מוצא ותרבות ולייצג טפח קשה וצורב של מציאות החיים בישראל. הצילום הוא הזוכה בקטגוריית החדשות.

שרה ליטמן ואריאל ביגל מוקפים בבני משפחתם, במהלך חתונתם בירושלים. אביה ואחיה של שרה נרצחו שבועיים לפני כן בידי טרוריסטים פלסטינים (צילום: הדס פרוש / פלאש 90. באדיבות תערוכת עדות מקומית).

ומהצד השני, תמונותיו של שי בן אפרים, צלם עצמאי שקטף את את המקום הראשון בקטגוריית הטבע והסביבה, מציגות מקווי מים ברחבי הארץ ואת המגוון האנושי והתרבותי שמצטופף סביבן בכל עונות השנה, בלבוש מינימלי, מקסימלי ומה שבינהם. מראה שנוכחותו לצד התמונות הקשות ביותר, מזכיר איזושהי ישראליוּת מקסימה, מאיימת ומשונה כאחת, שנמצאת בלב כולם.

בישראל, כל אגם, נחל ושלולית חורף מהווים "אבן שואבת" אקזוטית לפעילות כחלק מתרבות הפנאי (צילום: שי בן אפרים / צלם עצמאי. באדיבות תערוכת עדות מקומית).

תערוכת עדות מקומית היא מעין חג לקהילת צלמי העיתונות בישראל. מועד שמאפשר הכרה בעבודה השקופה, באופן אירוני, של מי שמביא את המראות שכולנו רואים מדי יום בתקשורת, לצד צירופם של צלמים חדשים לקהילה ועיסוק בפרויקטים שאינם בגדר חדשות – סיפורים מצולמים, סדרות תצלומים מהחיים עצמם ועוד.

כוחה של תמונה

אך ייתכן וקהילת הצלמים זקוקה יותר מאי-פעם ליום חג – בעידן של הצפה חדשותית, גישה כמעט מוחלטת של אנשים למצלמות בכל רגע ומיידיות בלתי-פוסקת – מעמדו של צלם העיתונות מעורער מאי-פעם. "הכל נהיה הרבה יותר מהיר ונגיש, ועיתונים יותר ויותר הולכים למה שמגיע קודם – צילומים של אייפון של מישהו שהיה שם במקרה" מספרת פרוש. למרות זאת, נראה שהמורשת העיתונאית עדיין בוערת בלב הצלמים, כפי שעולה מהפתיח לתערוכה שניסח אוצר התערוכה, פרופ׳ מיכה קירשנר, "הצלם הוא שליח הציבור [..] הצילום מאתגר את הסדר הציבורי. צילום אפקטיבי אמור לנער את אבק המוסכמות". ולדוגמא הוא נותן את צילומה של העיתונאית הטורקיה, נילופר דמיר מ-2015 של הפליט אלאן קורדי בן ה-3, שנמשה מן הים בחוף בטורקיה. צילום שלדבריו "פתח לזמן קצר את שערי אירופה לפליטי סוריה".

שאלתי את עצמי האם הקביעה הזאת בדבר תפקידו של הצלם עומדת בעינה, בעודי חולף על פני צילומים קשים ומטלטלים. תהיתי פחות לגבי הצלם, אלא לגביי – הציבור. האם אני מנער מעלי את אבק המוסכמות נוכח המראות ומוכן לאתגר את הסדר הפנימי שלי מולם? האם עיניי כבר שבעות כבר מהזוועות או שאולי נדרשים תצלומים מושחזים עד כדי מבוימים של הרגע על-מנת לתפוס את תשומת ליבי?

שדה מלונים בכיכר סדום לאחר קטיף – תמונה המסמלת את מצבה העגום של החקלאות בישראל (צילום: דורון ניסים / צלם עצמאי. באדיבות תערוכת עדות מקומית).

נדמה שהתערוכה, אולי ללא כוונה של ממש, עוסקת בעיקר בנו – בציבור. כמו אדם שנקלע לשיחה אודותיו שמתנהלת מאחורי גבו, כך הרגשתי אני, חלק מאותו ציבור מתסכל וחסר שובע שצלמי העיתונות קמים לשרת מדי בוקר, ומקללים מדי ערב.

אך למרות קשיי התקופה, הדס פרוש אופטימית, "זה הופך את זה לקצת יותר מאתגר, אבל אנחנו כל הזמן מתפתחים יחד עם טכנולוגיית הצילום ומתאפשר לנו לשלוח חומרים יותר מהר מהשטח. יש לנו את העין לתפוס את הרגע בצורה האסתטית, שמבינה את ההיסטוריה של איך שאנחנו מסתכלים על דברים ואת הידע לבחור את התמונה הנכונה".

מרים פרוש, סבתה של הצלמת הדס פרוש, לצד תעודת לידתה הפלשתינאית (צילום: הדס פרוש / פלאש 90. באדיבות תערוכת עדות מקומית).

עם הפנים לעתיד

ואולי יהיה נכון לקבוע שבתוך ים של ׳תמונות׳, ׳תצלומים׳ נהיים יותר ויותר נדירים, ולפיכך חשובים, אך השאלה לגבי כוחם והשפעתם עדיין עומדת. כשהגיע זמן חגיגות השנה החדשה ואיתו האלכוהול, ניסיתי לדמיין את התמונות של 2017 וכיצד הן ייגרמו לי להרגיש, ואילו מהתמונות שראיתי היום יראו גם ילדי כשילמדו אותם על תקופה זו בהיסטוריה. יחד עם כלל הציבור, שנפרד מ-2016 ומפניה הכואבים בתקווה ילדותית ל-2017 טובה יותר, שתיתי ורקדתי – בשביל שאחרי כל מה שראיתי, אצליח גם לקוות.

ירדן ג'רבי נהפכה בן-לילה לגיבורה לאומית, לאחר השתתפותה באולימפיאדת ריו 2016 בענף הג׳ודו (צילום: אסף קליגר / מעריב. באדיבות תערוכת עדות מקומית).