האוטובוס יצא ב-07:30 בדיוק מתחנת ההתכנסות בלטרון, נקודת ציון מעניינת לצאת ממנה לסיור חשוב כל כך לאתרי הזוועות בעוטף עזה. לטרון, מקום שהוא סמל של נחישות ישראלית לכיבוש מרחב חשוב בדרך לירושלים ושבירת המצור עלייה במלחמת העצמאות.

יוצאים דרומה באוטובוס מלא, עשרות ראשי וחברי ועדים בשירות המדינה רצו להיות חלק מהסיור החשוב הזה. הסיור מתחיל במעבר ארז, סמל לרצון ליצירת יחסי שכנות, לייצר מהלכים כלכליים ולעזרה בנושאי רפואה ורווחה לצד העזתי. ב-7 באוקטובר עשרות מחבלים פרצו את המעבר, השחיתו את הטרמינל המפואר ונכנסו לבסיס המת"ק (מפקדת התיאום והקישור), שבה התנהל קרב עקוב מדם שנהרגו בו חיילי גולני ואחרים. באזור המעבר, שאירעו בו פיגועים רבים, התגלתה מנהרה גדולה של חמאס שתוכננה להיות מבצעית במהלך המלחמה.

את ההסבר על המרחב נתן סא"ל במילואים טל בורשטיין, מפקד גדוד 969, שהוא גם מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה. בכניסה לטרמינל מנוקב בכדורים קיבלנו הסבר מפורט על מהלכי המלחמה בצפון רצועת עזה בכללי, ועל מרחב מת"ק ארז בפרט. טל סיפר על ההיתקלות עם מחבלים שהייתה קרובה מאוד לגדר, ואף הראה למשתתפים את מיקומה. הקרבה לבתי נתיב העשרה ולגדר המערכת הפתיע חלק מהמשתתפים עד מאוד.

טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה, מסביר על מרחב מת"ק ארז (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

ממת"ק ארז המשכנו לכפר עזה – עוד מקום שהוא סמל, סמל להתיישבות מפוארת מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, שהפך גם לסמל של רוע ושנאה ב-7 באוקטובר. סיירנו בין הבתים ההרוסים והשרופים וחווינו לרגע את מה שהתחולל במקום. את הסיור בכפר עזה הוביל שמעון אלקבץ, שבתו נרצחה בביתה עם בן זוגה. כשהגענו לביתה, אין עין שנשארה יבשה.

מכפר עזה המשכנו למוצב נחל עוז, שם הוביל את הסיור לחמ"ל המפויח והשרוף איל אשל, שבתו רוני אשל נהרגה בחמ"ל. הגענו עד לעמדה של רוני, שהייתה תצפיתנית מקצועית וחרוצה, ראתה את חדירת נחילי המחבלים ודיווחה למפקדיה. איל אביה דיבר מדם לבו ובכאב עצום על רוני שלו, ועל המחדלים שהוא שמע ממנה ובכלל באירוע. הכאב היה קשה מנשוא, וחלק מהמשתתפים יצאו מהחמ"ל בדמעות. ריח השריפה ומראה החמ"ל ההרוס היו קשים מאוד לעיכול.

איל אשל, אביה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל שנהרגה ב-7 באוקטובר, מוביל את הסיור בחמ"ל נחל עוז ההרוס (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

חמ"ל נחל עוז אחרי מתקפת 7 באוקטובר. מראות קשים לעיכול (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

מנחל עוז המשכנו למושב תקומה, לאתר המכוניות של חוגגי מסיבת הנובה. המכוניות הובאו לשם כדי שקרובי משפחה יוכלו לקחת אותן או למצוא זיכרונות מיקיריהם. מיצג מרשים ומפחיד כאחד של מכוניות רבות היוצרות קיר של ממש מוכיח את גודל הזוועה ואת מספר האנשים שאיבדו את חייהם או נפצעו במכוניות בניסיונות בריחה נואשים.

מכוניות שהושחתו במושב תקומה. קיר שמוכיח את גודל הזוועה (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

מתקומה הגענו למרחב המסיבה עצמה – עוד סמל. המראה מזכיר אנדרטאות בפולין. יער גדול שעל הקרקע שלו צומחים פרחים שהנצו כתוצאה מהגשם. תמונות הנרצחים מופיעות בכל עבר. שוחחנו עם רפ"ק שפרה בוכריס, שריתקה את המשתתפים, על חלקה באירועי 7 באוקטובר. הסתובבנו בין התמונות, הדגלים ונקודות הציון לכל נרצח ונרצחת. החוויה הייתה מטלטלת.

המשכנו לארוחת צהריים באופקים, שגם הפכה לסמל בעל כורחה בעקבות חדירת המחבלים לעיר, סיפורה של רחל והעוגיות ועוד.

כמה סמלים עברנו. כמה כאב חווינו. אבל גם תקווה ורצון להמשכיות. שירה של חווה אלברשטיין "החיטה צומחת שוב" הדהד בראשם של המשתתפים בכל משך הסיור.

"זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב.
השביל עם השדרה ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב…"

לצד המראות הקשים והזוועות מצאנו גם את עוצמתו של עם ישראל, שקם מאפרו ומנסה לזקוף רוח ולחזור לעשייה. החיטה שצומחת שוב והגשמים שהביאו למרבדי הפרחים המפורסמים מוכיחים שאנחנו לא שוכחים לעולם, אבל תמיד נמצא את דרכנו לצמוח שוב.

חנוכייה והרס מסביבה. עם ישראל קם מאפרו (צילום: הסתדרות עובדי המדינה)

זוכרים את הנופלים, מצדיעים לכוחות הביטחון ומתפללים לשובם של כל החטופים לחיק האומה ומשפחותיהם.