ארצות הברית מעוניינת שישראל תפלוש לרפיח. ארצות הברית לא מעוניינת שישראל תפלוש לרפיח. על פניו מדובר בשתי אמירות סותרות, אך בפועל הן מתקיימות בעת ובעונה אחת, כיוון שכל אחת מהן עונה על אינטרס אחר, בקבוע זמן אחר.
ארצות הברית מעוניינת בחידוש התהליך המדיני בין ישראל לבין הנהגה פלסטינית שאינה חמאס, ושאינה הרשות הפלסטינית בתצורתה הנוכחית. כל עוד חמאס שולט בעזה, או לפחות בחלק ממנה, אין היתכנות למהלך כזה. לכן, חמאס מהווה מכשול לתהליך המדיני ולכן זהו אינטרס אמריקאי, בטווח הזמן הרחוק, שחמאס יוכרע, מעבר לשיקול המוסרי או הביטחוני של ישראל. לכן, לארה"ב יש אינטרס לתמרון ישראלי ברפיח.
בה בעת, ארצות הברית לא מעוניינת באסון הומניטרי ברפיח, לאחר שכמיליון וחצי אזרחים פלסטינים פונו אל העיר במהלך השלב המוקדם של המלחמה. תמרון צבאי שם, ללא מענה לסוגיה ההומניטרית, בהכרח ייצור משבר, שאת השלכותיו ירגישו גם בזירה הפוליטית הפנים-אמריקאית, שרותחת גם ככה. לכן, בטווח הזמן הבינוני, לארה"ב יש אינטרס למנוע תמרון ישראלי ברפיח. לכך יש להוסיף אינטרס שלישי, קצר-טווח ופוליטי מאוד: נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לא יכול להיתפס כמי שנותן לנתניהו להכתיב את מדיניותו, ולכן במידה מסוימת החיכוך הפומבי עם ממשלת ישראל (אך לא עם מדינת ישראל) טוב לו פוליטית, וראו מיד.
על פניו ניתן לרבע את המעגל: תמרון ישראלי שילווה באופרציה הומניטארית שכוללת פינוי האוכלוסייה, יחד עם תוכנית אסטרטגית ל"יום שאחרי", עשוי לקבל את האור הירוק של וושינגטון. אין פה חדש, אלו הדברים שאמרו בכירי הממשל לשר הביטחון יואב גלנט בביקורו בוושינגטון. דברים דומים אומר הממשל האמריקאי כבר שבועות, ושדובריו המשיכו לומר גם אחרי ההימנעות של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם השבוע, על הצעת החלטה הצהרתית ולא מחייבת שקראה להפסקת אש עד תום הרמדאן ובמקביל לשחרור של כל החטופים. בפועל, נראה שטרם הושגו הבנות בנושא בין וושינגטון לבין ירושלים, התמרון ממשיך לקרטע, הזירה הצפונית בוערת – וכמאה ושלושים חטופים עדיין בשבי.
זה החינוך, טמבל
ביידן זכה לעדנה מסוימת השבוע עם פרסום סקר של בלומברג ובו הוא מוביל או בתיקו סטטיסטי עם הנשיא לשעבר דונלד טראמפ בארבע מדינות מפתח: וויסקונסין (מוביל באחוז בודד), נוואדה (מפגר בשני אחוזים), פנסילבניה ומישיגן (תיקו בשתיהן). באריזונה ובג'ורג'יה הפער לטובת הנשיא ה-45 נשמר, ועומד על כ-5-6% הפרש.
יש מי שתולים את הזינוק הקל (אך כחלק ממגמה יציבה של צמצום הפער) בתמיכה בעמדה הקשוחה שביידן מציב בפני ישראל ובפני ראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט. בשעה שזה אולי נכון נקודתית מול האוכלוסיות שניתן לתארן כ-Gaza sensitive (מוסלמים אמריקאים, ערבים אמריקאים וצעירים פרוגרסיבים אנטי-מלחמתיים), להבנתי יש פה הקשר רחב יותר שקשור בדימויו של ביידן. מן הידועות שהחולשה הבולטת ביותר של הנשיא היא גילו המבוגר, ובמובנים מסוימים התיאור של ביידן כ-"זקן" כולל בתוכו מטענים נורמטיביים שליליים נוספים, כמו "חלש" (חשבו למשל על המקרה ההפוך של הצירוף הכבול "צעיר נמרץ"). הצגת עמדה קשוחה מול ישראל, הגם שכאמור לא מדובר בכרטיס אדום אלא בכרטיס צהוב בלבד, מסייעת לנשיא לבנות דימוי עוצמתי, בדיוק כמו שנאום מצב האומה בתחילת החודש, שבמהלכו הוא היה אנרגטי ולפרקים אף זועם, סייע לו בסקרים.
כך או אחרת, הסיפור המרכזי בבחירות האלו הוא הזירה הפנימית, ובפרט הכלכלה, כמאמר הסיסמה הידועה מקמפיין קלינטון ב-1992. כך לדוגמה, רק השבוע אישר ממשל ביידן מחיקה של חובות סטודנטים בהיקף של 5.8 מיליארד דולר, הטבה שהתמקדה בעובדי מדינה ממעמד הביניים (מורים, כבאים, אחים וכו'). בסך הכול, ממשל ביידן מחק או צמצם עד כה את חובות הסטודנטים של כמעט ארבעה מיליון אמריקאים ברחבי המדינה, באופן שהקל את העול הכלכלי על עובדים רבים. לדברי הסנאטור הדמוקרטי רפאל וורנוק מג'ורג'יה, אחת ממדינות המפתח בבחירות האלו, מחיקת חובות הסטודנטים מצמצמת את היקפי ההוצאות השוטפות של לווים ובעיקר מאפשרת לצעירים בתחילת דרכם לרכוש הלוואה גדולה אחרת – משכנתה, או הלוואה לצורך הקמת עסק – ובכך עוזרת לצמצם את הפער הכלכלי במדינה.
משרד החינוך האמריקאי פרסם רשימה של מספר המוטבים של מחיקת החובות לפי מדינות: באריזונה, 14,230 אזרחים זכו להטבה; בג'ורג'יה, 35,810; במישיגן – 30,810; ובפנסילבניה – 38,820. בכל אחת מהמדינות האלה מדובר במספיק קולות כדי להפוך את תוצאות הבחירות. לשם השוואה, בג'ורג'יה ובאריזונה ניצח ביידן בהפרש של כ-11,000 קולות בלבד ב-2020, כך שבמובנים רבים היכולת שלו לקיים את הבטחותיו לבוחר צפויה להשפיע הרבה יותר על תוצאות הבחירות מאשר מה תצביע ארצות הברית באו"ם או מספר הטנקים שייכנסו לרפיח.
