״יא מעעלם, נגן לי שיר. תודה על השמחה. משפחת המוזיקאים״, כך נכתב על הזר שהונח על קברו של מוריס אל מדיוני, ביום שלישי האחרון. הפסנתרן והמלחין האלג’יראי האגדי הלך לעולמו בגיל 95, בישראל.
אל מדיוני נולד בעיר הנמל אוראן באלג׳יר. לאחר נסיון עלייה כושל לארץ בתחילת שנות ה-60, עבר לחיות בפריז. תנאי המחייה הקשים והלב לקחו אותו דרומה למרסיי, קרוב יותר לאוראן. שם התחיל קריירה בינלאומית ענפה וארוכת שנים.
הוא עלה לארץ ב-2011, כשהיה בן 82. את העובדה שעלה גליתי במקרה, כל כך מתאים לאדם הצנוע שהיה. ישבתי באולפן FM88, מגיש בששי בערב את תוכנית מוזיקת העולם שלי, והטלפון באולפן צלצל (נהגתי לפרסם את המספר כדי שמאזינים יוכלו להתקשר ולבקש שירים במהלך התוכנית). הרמתי את השפופרת ובצד השני שמעתי קול שקט אומר במבטא צרפתי כבד: "שלום משה, אתה עכשיו השמעת שיר שלי. אני מוריס אל מדיוני. עליתי לארץ השבוע". הערצתי את אל מדיוני, הרביתי להשמיע אותו, ובהתחלה חשבתי שאחד המאזינים הקבועים "עובד" עלי. אבל זה היה הוא.
***
בהופעה, זכיתי לראות ולשמוע אותו לראשונה, בתחילת שנות ה-2000, באולם הברביקן בלונדון. אז כבר היה שם גדול בסצנת מוזיקת העולם, נחשב לאגדה ואף כונה ״הסנדק של מוזיקת הראי והפופ האלג׳יראי״. עיתונאים, מוזיקאים ושדרני מוזיקת עולם עמדו על רגליהם להריע ליהודי האלג’יראי השפוף, וכשהתיישב והתחיל לנגן על הפסנתר, הצלילים זרמו – קלילים, שמחים, מלאי רגש. מעולם לא שמעתי נגינה כזאת על פסנתר. אל מדיוני פרט עליו כאילו היה עוּד או קאנון. הפסנתר חזר תחת ידיו למהותו הראשונית ככלי פריטה.
ב-2007 הוא זכה בפרס מוזיקת העולם של ה-בי.בי.סי והיה מועמד לגראמי עם האלבום שיצר עם נגן החצוצרה הקובני רוברטו רודריגז, אלבום ששילב מוזיקה מהמזרח ומוזיקה לטינית. בין מעריציו הרבים היה גם כוכב הראי האלג׳ירי שב חאלד.
***
אל מדיוני מעולם לא למד לנגן. את הפסנתר הראשון שלו גילה בגיל תשע בביתו – פסנתר חלוד שאחיו קנה בשוק הפשפשים של אוראן. ערי נמל הן מקומות מפגש לסוחרים, מלחים, אנשי שוליים, מועדונים ומוקדי בילוי. שם, בשנות הארבעים הוא נחשף למוזיקה שהגיעה עם אנשי הים מאירופה – מוזיקה לטינית וג'אז. הוא שילב את הצלילים בנגינתו, יחד עם צלילי המוזיקה הערבית והמזרחית של אלג'יר, עם צלילי מוזיקה אנדלוסית מצפון אפריקה.
פסנתר לא נחשב אז מתאים לנגינת מוזיקה של המזרח – מוזיקת המקאם העשירה ברבעי טונים. על קלידי הפסנתר אין רבעי טונים. אבל אל מדיוני הפך את הפסנתר, בדרך קסם, לכלי שהצלילים ה"אוריינטליים", כפי שהוא קרא להם, זורמים ממנו בטבעיות, מתגלגלים ומשמחים את הלב, יחד עם השפעות לטיניות וג'אזיות.
שני מושגים שנכנסו לעולם המוזיקה רק שנים רבות אחר כך – פיוז'ן ומוזיקת עולם – הם מה שאל מדיוני עשה בצורה מושלמת כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת ובמשך עשרות שנים אחר כך.
בארץ, הוא המשיך לנגן. מבמות העולם עבר בשנותיו האחרונות לנגן לפעמים לדיירי הבית המוגן שבו התגורר בנתניה. אנחנו מכירים את שיריו הידועים ״אהלן וסהלן״ של להקת שפתיים; ו״אני אוהב אותך״ של טיפקס. "אהלן וסהלן" הפך לסטנדרט חתונות ומימונות, ורבים חושבים שהוא "עממי". במקרה זה, דווקא מתאימה ההגדרה "עממי" (שמשויכת בטעות לשירים שאומצו מארצות שונות מבלי לתת קרדיט למחבריהם). אל מדיוני היה אומנם ענק מוזיקה בעולם, אבל נשאר עממי, משמח לב ומרגש בחייו ובנגינתו.
***
לפני חמש שנים התקיים בתל אביב מופע מחווה מיוחד לכבוד יום הולדתו ה-90. אל מדיוני הישיש עלה לבמה וברגע שאצבעותיו נגעו בפסנתר, הוא הפך לנער הצעיר מאוראן. יחד איתו היו אומנים רבים, מעריציו ותלמידיו, שעבורם הוא היה סמל ומאסטר, מורה ומחנך, "מעעלם", במסורת של העברת המוזיקה ממעלם לתלמיד, במזרח ובחברות עממיות.
בין אלה שהצטרפו אליו לבמה היו אז קובי אוז, נטע אלקיים, שי צברי, גוסטו והפסנתרן עומרי מור, שעליו אמר מדיוני באותו ערב מרגש: "כשאני אלך, עומרי יהיה מוריס החדש".
בעולם הגדול אל מדיוני נחשב אגדה. כמו שכתבה לי השבוע נציגת איגוד השידור האירופי ועורכת בבי.בי.סי, כשביקשה שהנשלח לה הקלטות שלו מהופעותיו בארץ בשנים האחרונות: "תודה על ההזדמנות לחלוק כבוד לאומן האלג'יראי האגדי, שביצע בצורה מופלאה כל כך מוזיקת ראי, מוזיקה אנדלוסית, יהודית-ספרדית ומוזיקה ערבית".
אצלנו מוריס אל מדיוני היה גם סבא עממי ומשמח, ומעעלם של מוזיקאים, כפי שכתבו לו על הזר.
תודה על השמחה, מוריס.
משה מורד הוא עורך ומגיש, כאן תרבות
