ברק בכר, על פי כל הדיווחים של אנשים מטעם או לא מטעם, קיבל או יקבל בקרוב הצעה לאמן את נבחרת ישראל ב-4 השנים הקרובות: שנתיים של הכנה – דרך ליגת האומות הבלתי אפשרית ומוקדמות המונדיאל – לקראת המשימה האמיתית: מוקדמות יורו 2028.
לכאורה, נבחרת ישראל רוצה שהמאמן הישראלי הטוב ביותר – אולי בהיסטוריה – יאמן אותה. אין דבר טבעי יותר מהטוב ביותר. אבל יש אבל. מעבר לעובדה שהטובים ביותר לא מאמנים נבחרת באמצע הקריירה שלהם – ובכר מאמן 11 בשנה בלבד – השאלה הגדולה יותר היא בשביל מה ברק בכר צריך את זה?
בכר נמצא היום בצומת דרכים. הוא הגיע לפיק בלתי אפשרי לשחזור במכבי חיפה, אחרי שעשה פיק בלתי אפשרי לשחזור בהפועל ב"ש. ב-11 עונות בליגת העל, הוא השיג מספר אליפויות זהה לזה שהשיגו דרור קשטן ודוביד שוייצר בקריירה שלמה, והרגיש מיצוי.
בכר יצא לחו"ל והיה לזה גם הגיון: יש 5 מועדונים גדולים בליגת העל, באחד הוא עבד ופוטר, את השני מיצה, בשלישי – מכבי ת"א – אי אפשר לעבוד כי הבוס רוצה מאמנים זרים, ולבית"ר ירושלים והפועל ת"א לא כדאי להתקרב עם התקציבים בהם הם עובדים ועם חוסר היציבות הניהולי.
הבחירה בכוכב האדום בלגרד טמנה בתוכה סיכון מקצועי. מדובר במועדון גדול, אבל בבלקן, לא באירופה המערבית, ומדובר במועדון קפריזי עם קהל קנאי שהשאיפות המקצועיות שלו אינן השגת אליפות או תארים בסרביה, אלא גלישה לחוויית הצלחה באירופה. כלומר, תנאי הפתיחה קשים, סיכויי ההצלחה לא גבוהים, ואם נוסיף לכך גם מלחמה שפרצה בישראל ב-7 באוקטובר ויצרה אנטגוניזם מתגלגל כלפי ישראלים – כל אלה היוו מתכון לפיאסקו.
עכשיו בכר חוזר לנקודת ההתחלה של העונה הקודמת, רק שהעונה הנוכחית טרם הסתיימה. מצד אחד, יש את מכבי חיפה שבקיץ הקודם עזב אותה כי מיצה אותה. בחיפה יש מאמן. יש סיכוי שלא ישיג אליפות רביעית ברציפות, אבל אי אפשר להתעלם מתנאי הפתיחה שלו, ממה שבכל זאת השיג (שמינית גמר מפעל אירופי) ואיך קידם צעירים.
***
יש דיבורים על כך שמיץ' גולדהאר יסטה מהדרך שלו וילך על מאמן ישראלי רק כי קוראים לו ברק בכר והוא גם עם ניסיון אירופי וגם מאמן שמנע ממנו 6 אליפויות ב-8 העונות הקודמות. ועדיין, אחד האנשים שעומדים מאחרי הרצון לראות את ברק בכר בנבחרת הוא סגן יו"ר ההתאחדות, עו"ד מורן מאירי, שמייצג נאמנה את האינטרס של מכבי ת"א. אם מכבי ת"א באמת רוצה את ברק בכר, למה שילך לנבחרת, למה שיידחף לנבחרת?
אופציה ישראלית אחרת – אין, וגם אין סיבה לכך. אף קבוצה ישראלית אחרת לא תעמיד בפני בכר שכר שלא יוכל לסרב לו וגם לא שכר שחקנים כדי שיוכל לרפד עצמו בסגל כזה שיוכל לקרוא תיגר על הגדולות, גם מקבוצה שלא נמנית עליהן.
חו"ל? אחרי הפיאסקו בכוכב, יתכן והאופציה הזו פחות אטרקטיבית, כלומר עם היצע לא אטרקטיבי: לא מבחינת רמת המועדונים ולא מבחינת רמות השכר. מעבר לכך, לאמן היום באירופה זה לא תענוג גדול עם היחס לו זוכה ישראל בעקבות המלחמה. זה מחליש עוד יותר את מעמדו של המאמן, עוד בטרם ערך אימון אחד.
פתאום, הנבחרת נראית כמוצא יחיד. כמובן שאפשר גם לשבת בבית ולחכות שהסערה תיפסק, אבל זה סיכון אפילו יותר גדול מאשר לקחת את הנבחרת.
***
ובכל זאת, לקחת את הנבחרת בגיל 44 זה משהו שמאמנים בסדר הגודל של ברק בכר לא עושים, בוודאי לא נבחרת כמו ישראל. ראשית, אחרי הנבחרת – והקדנציה בה לא תימשך לנצח – אין כמעט היתכנות לשוב ולאמן קבוצות בהצלחה.
שלמה שרף ניסה קצת במכבי ת"א והפועל ב"ש ומהר מאוד נכווה ופרש מאימון; אברם גרנט קיבל את הנבחרת בגיל 46, הגיע אחריה בעזרת קשרים ענפים לצ'לסי, ממנה פוטר 3 ימים לאחר הפסד בגמר ליגת האלופות ולא שרד – מחוסר הצלחה – בפרמייר ליג יותר מ-3 שנים נוספות ומאז החל להסתובב במדינות עולם שלישי.
דרור קשטן עשה אחרי הנבחרת עונה בבני יהודה ופחות מעונה בהפועל ת"א ולא חזר לאמן יותר; אלי גוטמן קיבל את הנבחרת בגיל 55 ופרש אחריה מהר מאוד מאימון או ניהול מקצועי ועבר לפרשנות; אלישע לוי ניסה לחזור כאילו מעולם לא אימן את הנבחרת, הגיע לליגה שנייה והוא אפילו לא מאמן היום.
היחיד שהצליח לחזור למה שהיה לפני שמונה למאמן נבחרת ישראל היה דוביד שוייצר שאימן עוד שנים ארוכות אחרי הקדנציה הדי מוצלחת שלו בנבחרת – עלה לאולימפיאדה – וגם זכה באליפויות ובגביעים ובוודאי שאימן במועדוני הצמרת בישראל. אבל שווייצר הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל. בדרך כלל, נבחרת ישראל היא בית קברות למאמנים שלה, וכשמדובר במאמן בן 44, הגם שפרץ הרבה תקרות זכוכית, זה סיכון בל יתואר.
***
מעבר לכך, יש את שאלת השכר. מאמן נבחרת ישראל השתכר 40 אלף שקל בחודש, מדובר בשכר של 120 אלף יורו בעונה. גם אם בכר יצליח להכפיל את הסכום, כי לא ימונה לצידו מנהל מקצועי, מדובר בשכר שהיה יכול להשיג בשקט בכל מקום קיקיוני אחר. מאמן מבוקש זוכה לשכר הולם. אחרי הנבחרת ספק אם יוכל לשוב ולהשתכר כהוגן.
ושאלת השאלות: מה למאמן שפוגש את שחקניו 6 פעמים בשבוע למאמן שפוגש את שחקניו 6 פעמים בחודש וגם זה רק בחודשים מרץ, יוני, ספטמבר, אוקטובר ונובמבר? האם אדם שמתווה דרך, צורת אימונים, סדר וארגון, קוד משמעת ועוד, יכול להתמודד עם סגל שמתחלף בכל פגישה, ולהסתפק בניהול הסגל ובניהול המשחק? מאמן קבוצה טוב הוא לא בהכרח מאמן נבחרת טוב. יותר מזה, מאמן קבוצה הוא לא בהכרח מאמן נבחרת.
ואחרי כל זה, השאלה היא האם אין לברק בכר אלטרנטיבה טובה יותר מאשר לקחת נבחרת לא מצליחה, עם מסורת של אי הצלחות, עם סגל שחקנים בעייתי בגלל בעיה אקוטית בכדורגל הישראלי ומחסור בשחקני הגנה הולמים, בחלוצי רחבה ולפעמים שוערים? האם יהיה לו נכון בגילו לאמן נבחרת שסיכויי ההצלחה איתה לא גדולים ולקחת סיכון על המשך הקריירה שלו ובוודאי על יכולות ההתפרנסות שלו?
וזה עוד לפני הביקורות שיחטוף עם או בטרם מינויו על כך שלא השלים שירות צבאי, או ההצטרפות לקבוצה שהבעלים שלה היא ההתאחדות לכדורגל – ועסקניה – ולא אלונה ברקת או יענקל'ה שחר או מיץ' גולדהאר.
לא יודע, ממש לא יודע, אם הייתי עולה על הרכבת הזו.
