מעל ל-50 אלף מתושבי גבול הצפון פונו מבתיהם מאז המלחמה וטרם חזרו הביתה. בחינה השוואתית שערך בנק ישראל ופורסמה היום (שני), מראה שבעשור האחרון, שיעור הגידול ביישובי גבול הלבנון היה קטן יותר משמעותית משל הנגב המערבי, שרבים מתושביו פונו. בנוסף, רמת ההשכלה של האוכלוסייה נמוכה יותר וההזדמנויות לתעסוקה טובה מעטות יותר. 

הנחת המוצא של המדיניות הישראלית בנוגע ליישובי הצפון, שנגזרת גם מהתפיסה הציונית הקלאסית, היא שלמדינה יש אחריות למשיכת תושבים לחיים על גבולות המדינה כחלק מתפיסה ביטחונית.

בשנים האחרונות, ובמיוחד בצפון, הכלי המרכזי לכך הוא הנחות המס למשפחות עם הכנסה בינונית-גבוהה. כיום, יישובי הצפון נהנים מ13% הנחה במס, בממוצע, בכל היישובים עד 5 ק"מ מהגבול (לעומת 20% ביישובי הנגב המערבי), אך הנחות המס אינן מספיקות, והמחקר של הבנק מפנה למספר מחקרים שמראים שהסיבות למעבר ישראלים ליישובי הגבול מגוונות יותר מאותן הנחות – מחירי דיור (הזולים בממוצע ב-50% מהמרכז), רמתם של מוסדות החינוך, אפשרויות תעסוקתיות ואיכות החיים בסביבה – היבטים שהפינוי שנכפה על התושבים מעל לחצי שנה הצליח לערער משמעותית. 

גידול אוכלוסייה שנתי של 5% בממוצע בנגב המערבי 

מספר גורמים משמעותיים מבדילים בין שני האזורים המפונים כיום בישראל. האוכלוסייה ביישובי הנגב המערבי צעירה מהאוכלוסייה ביישובים בגבול לבנון. היא כוללת שיעור גבוה יותר של ילדים ושיעור נמוך יותר של בני +65.

לטענת חוקרי בנק ישראל, ההבדלים נובעים משני גורמים עיקריים: הראשון בהם הוא שיעורי ילודה גבוהים יותר בדרום, והגורם השני הוא שיעורי הגירה גבוהים יותר ליישובי הנגב המערבי, ובמיוחד לאלה העירוניים, שכן הגירה מאפיינת יותר אוכלוסייה צעירה.

אחת המסקנות הנובעות מהנתונים מראות שבניגוד לשכנה מצפון, הישראלים ראו, לפחות עד 7 באוקטובר, את הנגב המערבי באור אופטימי להקים בו משפחות.  

האופטימיות הזו משתקפת היטב במספרים: בעשור האחרון, הנגב המערבי זכה לגידול שנתי של 5% בממוצע (פי 2.5 מאחוז הגידול הארצי) בשלוש הערים הגדולות בדרום (שדרות, אופקים ונתיבות) בעיקר בגלל השקעה נדיבה של המדינה בקידום תוכניות דיור (מחיר למשתכן) השקעה בחינוך ובתשתיות (כבישים ורכבת) ומרכזי תעסוקה. הגידול הזה נכון, גם אם ביחס צנוע יותר, כלפי יישובי המועצות של הנגב המערבי, שרשמו גידול של כ-2.5% בשנה (כפר עזה, נירים וקיבוצי דרום העוטף כדוגמה בולטת). 

המספרים בצפון לעומת זאת מספרים סיפור אחר לחלוטין – קריית שמונה רשמה בעשור האחרון קיטון בכמות התושבים. מעלות תרשיחא ושלומי קפאו על שמריהן עד שנת 2018, ורק מאז החלו לגדול (בעיקר שלומי) וזאת לאחר שנחתמו הסכמי גג בין שלומי ומעלות מול המדינה, ואיפשרו השקעה ישירה של המדינה בתשתיות המכוונות לגידול בתושבים. 

הריכוז הגבוה ביותר בארץ של עובדים בעסקים עצמאיים

סיבה נוספת למצב המורכב שבו נתונות הרשויות הצפוניות, הוא המרחב התעסוקתי שלהן. לאורך גבול הלבנון ישנו כיום הריכוז הגבוה ביותר בארץ של עובדים בעסקים עצמאיים, או במפעלים מקומיים ובחקלאות. מעל 80% מהתושבים העירוניים והכפריים עובדים ליד הבית; בנגב המערבי מדובר רק ב-65%, וגם שם בעיקר בקיבוצים והמושבים. הסיבה לכך היא הכבישים המהירים והרכבת.

בצפון זו אינה אופציה וזו אינה תוכנית העבודה כרגע. רכבת ישראל אינה מגיעה לרוב האזור ומערכת הכבישים מקשה על התניידות חופשית בין הצפון למרכז. החשש המרכזי, כותבים עורכי הדו"ח, שבמקום שבו המגורים ומשלח היד קשורים זה בזה כמו בצפון, הוא שהתושבים, בהשוואה אחוזית לשאר המפונים, יחששו לחזור ליישובים שלהם אחרי המלחמה גם אם הירי יפסיק וביתם יעמוד, וזאת מהסיבה הפשוטה שלא בטוח שמקור הפרנסה שלהם ימשיך להתקיים, במיוחד אם הוא קשר לתחום המכירות והתיירות. 

מפקד האוכלוסין של 2022 הראה שמרבית המהגרים אל יישובי הנגב המערבי וגבול לבנון היגרו מיישובים לא מרוחקים, ורק מיעוטם ממחוזות מרוחקים יותר. העוזבים בקרב יישובי הנגב המערבי וגבול הלבנון צעירים מעט מאלה שעוברים אליהם, ושיעור האקדמאים בקרב העוזבים החוצה הוא לרוב גבוה משיעורם של אלה העוברים פנימה.

בחשבון הכללי, יישובי גבול הצפון, העירוניים והכפריים, התאפיינו במאזן הגירה נמוך יחסית ואף שלילי, ובריבוי טבעי נמוך. תושבי המושבים והקיבוצים של הצפון רושמים את אחוזי העזיבה הגבוהים ביותר בכלל יישובי הספר בישראל, כאשר רוב העוזבים הם בעלי תואר ראשון. הסיבה העיקרית לכך – מיעוט בהזדמנויות תעסוקתיות. 

המדינה קבעה השבוע שתשקיע 19 מיליארד שקלים בשיקום הנזקים הישירים ותקדם תהליכים ארוכי טווח ליישובי הנגב המערבי באמצעות מנהלת תקומה. מאחורי סכומי העתק עומדת מחשבה רוחבית הרואה בפיתוח הפרט ופיתוח תשתיות תחבורה, תעסוקה, חינוך, תרבות, חיזוק הרשויות המקומיות והפיתוח הכלכלי כמהלך אחד ומשולב, במיוחד באזורים גיאוגרפיים שהם אזורי העימות שהמדינה רואה בעצמה אחראית למשיכת תושבים אליהם.

"אף שהיישובים העירוניים בנגב המערבי זכו להגירה חיובית, בעלי השכלה אקדמית נָטו דווקא לעזוב אותם, וכך גם את היישובים בצפון, ושיעור האקדמאים בהם לא עלה", קובעים עורכי המחקר, ומדגישים שמשיכת אוכלוסיות בעלות כושר השתכרות גבוה, והעלאת כושר ההשתכרות של אוכלוסיות קיימות, מחייבת השקעה רוחבית. "השקעה בחינוך, בתרבות, בבריאות ובתחבורה היא בעלת פוטנציאל לתמוך לא רק במאזן הגירה חיובי, אלא גם בצמצום פערים חברתיים-כלכליים לעומת יתר אזורי הארץ, למשל פערי שכר ופערים בהישגים הלימודיים, ולשפר את איכות החיים של האוכלוסייה המקומית".