התערוכה "אוֹצָרוֹת אתיופיה" מוצגת בימים אלה במתחם מרכז ענב בתל אביב. במסגרת התערוכה מציגים 12 ישראלים יוצאי קהילת אתיופיה עבודות שקשורות למסע העלייה שלהם מאתיופיה. התערוכה נוצרה בעקבות סדנה שבמהלכה הוזמנו לעבד ולהביע את סיפורם וזיכרונם האישי. 

אחד מהם הוא המחנך גדעון אייך (47), שנולד באדיס אבבה למשפחה יהודית בורגנית. אביו היה מנהל בכיר ברשות המסים, ואימו בנקאית בבנק המרכזי של אתיופיה. "היינו מסודרים. גרנו בעיר הגדולה", הוא אומר ל'דבר'. "היה לנו בית יפה ורכב. אני למדתי בבית הספר סלאסי, בית ספר מאוד מערבי".  

אימו של אייך סבלה מאלרגיות ונהגה לנסוע לבית הבראה בעיר תיירותית שבה האוויר יבש ואפשר לנשום בה בחופשיות. בתקופות הללו, אייך ואחיו נשארו עם אביהם.

"בוקר אחד בשנת 1986, כשאימא הייתה בחופשה, אבא הודיע לי ולאחי שהיום לא הולכים לבית הספר אלא לשוק. כשהגענו לשוק, אבא הוציא מזוודה לכל ילד וסיפר לנו שאנחנו נוסעים לבקר את אימא. נכנסנו לרכב ונסענו. לא לבקר את אימא, אלא לשדה התעופה".  

שם האב הפגיש את הילדים עם ידיד המשפחה, נתן להם דרכונים מזויפים והודיע להם שהם טסים לישראל. "באופן לא ברור, הייתי מודע לגודל השעה, שעכשיו אני צריך להיות חזק ולהתגייס, להיות חזק בשביל המשפחה. 'אל תתעסק בעצמך עכשיו', ככה חוויתי את הרגע הזה". 

לדבריו, תמיד היו ברקע דיבורים על עזיבה של אתיופיה למקום אחר. "אמרנו תמיד שאולי נטוס לאמריקה. אבל את ישראל לא באמת היכרתי".  

הם הגיעו לארץ בטיסה, דרך אירופה. ללא האב, וללא האם, שמסתבר גם שלא ידעה על כך שהאב שולח את הילדים לארץ. "דודה שלי כבר הייתה בארץ ולקחה אותנו תחת חסותה. וכך זה נמשך שש שנים, עד שההורים עלו לארץ". 

חודש אחרי שעלה לישראל, כתב אייך מכתב להורים שלו, באמהרית. "כשאני קורא את המכתב היום, אני שם לב לבגרות שלי. לילד הזה ששם את הדגש על אחריות המשפחה, הדאגה לתא המשפחתי. לא כתבתי כמעט על עצמי, יותר דאגתי לאמא, כשגיליתי שהיא בכלל לא ידעה שעלינו לארץ". 

כשהגיעו לארץ הם התמקמו בקריית גת. "אותי שלחו לפנימייה בעכו. נסענו פעמיים בשבוע באוטובוסים לפנימייה. דרך ארוכה עם הרבה אוטובוסים. בפנימייה הייתי ביחד עם אחי הצעיר. היה לנו קשה ותמיד ניסינו להיות בוגרים ולרצות את ההורים המאמצים שלנו. כשהיינו יוצאים לחופשות מהפנימייה, היו נותנים לנו קצת כסף והאינסטינקט הבסיסי שלי היה שלא להיות נטל על אף אחד. עד היום אני מצפה מהילדים שלי לעזור לאמא שלהם וכועס כשהם לא סוחבים את השקיות של הקניות".  

אייך התאחד עם אביו ואימו ב-1992. "אבא נפטר זמן קצר אחרי שעלה לארץ. אימא התחתנה שוב והיא עושה חיל. היום היא מגשרת ומתרגמת. היא גידלה אותנו בקפידה ווידאה שאנחנו מסיימים לימודים ומתקדמים בחיים. 

"כשאימא עלתה לארץ, היא הביאה איתה את המכתבים ששלחתי להם מהארץ. אני בחרתי לקחת את המכתב הראשון ששלחתי".

בתערוכה מופיע סרטון שבו הבן של אייך מקריא את המכתב. "תרגמתי את המכתב והחלטתי לתת לבן שלי לקרוא אותו. הוא בן 11 וחצי, בדיוק בגיל שבו אני הייתי כשכתבתי את המכתב". 

את התערוכה אוצר איתן שוקר, אמן ומרצה בכיר באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל. שוקר הוא גם יוזם הקורס 'אמנות ואקטיביזם במרחב הציבורי'.

עוד משתתפים בתערוכה: עדן אייצק, גדי אלמו, מלכה גושן, שירית דניאל-ברוק, גאולה הדראי, ברוך זרו, טדלה טקלה, אבי יצחק, אגרה מנגיסטו, יאסו מנטסנות ויאובספר מתיקו מלקו.