יש כל מיני סוגי קבוצות: יש את העשירות שזוללות תארים, יש את הנמושות שבונות את עצמן כדי להיאבק בתחתית, יש את אלה שמנחה אותם הדרך והן קבוצות מרכז טבלה שיודעות את מקומן. ויש את אלה, אותן אלה שלא יודעות מה הן, עד שזה פוגש אותן. גוש הקבוצות הבלתי מזדהות.

מדובר בקבוצות שחלקן היו בעבר אימפריות, שקעו בחלקן בקשיים כלכליים שבאו בעקבות ניהול לא פרופוציונלי שנבע מלחץ קהל להישגים, ומצאו את עצמן כקבוצות תחתית חסרות מודעות עצמית, ובסוף – חלקן – מצאו את עצמן בליגה השנייה.

***

אני חושב שהכח מכבי ר"ג הייתה הראשונה שנתקלה בתופעה בעונת 1973/4. עונה קודם היא זכתה באליפות השנייה בתולדותיה. מועדון קטן, עם קהל קטן, שזכה בשתי אליפויות ושני גביעים בתוך 8 שנים. המאמן שלה היה נצחי, אליעזר שפיגל, והקבוצה שלה הייתה קבוצה חזקה. ואז פרצה מלחמת יום הכיפורים ושלחה אותה בסיום עונה שבה היא ניסתה לשמור על מעמדה, למבחני ההישרדות, והיא ניצלה. אילולא המלחמה, הכח הייתה יורדת ליגה מיד לאחר שזכתה באליפות.

זה דווקא כן קרה לשתי אלופות אחרות: הפועל כפ"ס בעונת 1982/3 ולהפועל ת"א בעונת 1988/9. אם על הפועל ת"א שפתחה את העונה אז עם מינוס 4 נקודות כתוצאה מעבירה על תקנון השחקנים, עוד היו כאלה שטענו כי היא תיקלע לתחתית בעקבות המשבר הכלכלי והניהולי שפקד אותה, אז על הפועל כפ"ס אף אחד לא האמין.

זה קרה לבית"ר ירושלים בעונת 1979/80, עונה לאחר שזכתה בגביע בתום ארבע עונות שבהן זכתה בשני גביעים, שתי סגנויות והתמודדה מדי שנה על אליפות וגביע. ופתאום היא ירדה. טראח, עם ארבעה ניצחונות בלבד בכל העונה. עד לרגע האחרון – שבו סיימה אחרונה בטבלה – כולם האמינו שהיא תצא מזה.

וזה קרה לאינספור קבוצות שנראה היה שהן קבוצות יציבות במרכז הטבלה, הלכו על פיתוח נוער וזרים יומרניים, ופתאום התגלצ'ו מטה. ב-20 השנה האחרונות זה קורה כמעט באופן תדיר. הפועל נצרת עלית (היום נוף הגליל) בעונת 2005/6 נחתה לליגה השנייה אחרי עונה במקום החמישי וחצי עונה באמצע הטבלה.

שתי עונות אחר כך זה קרה להפועל כפ"ס שכבר קצרה את פירות ההצלחה. זה קרה לקרית שמונה ב-2008/9, זה קרה למכבי פ"ת עם הורדת 3 הנקודות בעונת 2011/12 ולמכבי נתניה בעונת 2012/13, ולמ.ס אשדוד בעונת 2014/15 והשיא היה בעונת 2021/22, כשמכבי פ"ת ירדה ליגה כאשר הייתה רק פעם אחת מתחת לקו האדום – במחזור האחרון.

***

אז מכבי נתניה.
זה קצת לא פיר לדבר ככה על מכבי נתניה יומיים אחרי שחוללה סנסציה והדיחה בסמי עופר את מכבי חיפה מגביע המדינה כשמאמן חדש עומד על הקווים, מרקו בלבול.
אבל יתכן שזו גם סוג של שירת ברבור.

מכבי נתניה לא נבנתה למאבקי תחתית. הלחם והחמאה שלה זה המשחקים האלה, כמו ביום רביעי בסמי עופר, מול קבוצה שחייבת לקחת תואר ומשאירה ליריבה שטחים להעניש אותה. בקרוב תחזור נתניה – עם חלום של גביע ראשון מזה 46 שנה – למשחקי הפלייאוף התחתון ותגלה שהיא קבוצת תחתית.
והיא בכלל, לא ידעה שהיא כזו.

אחת הסיבות לקבוצות שמידרדרות ככה זו מורשת העבר. כמו הפועל פ"ת שזכתה בחמש אליפויות רצופות בין 1959 ל-1963 ומאז רק בגביע אחד ב-1992, וחושבת שהיא קבוצת ליגת על לגיטימית, ככה מכבי נתניה מתנהלת כבר שנים: חושבת שהיא הקבוצה של חמש האליפויות בין 1971 ל-1983 והשושלת המופלאה של שחקני קלאץ' שרצו איתה: מוטל'ה שפיגלר, ויקטור סרוסי, עודד מכנס, דוד לביא, יגאל מנחם. לא היה שם רגע אחד של ואקום. ומאז, ואקום אחד ארוך ומצמית, עם ירידות ליגה החל מעונת 1994/5 ועוד שתיים כאלה במהלך העשור הקודם.

שחקני מכבי נתניה בשנות השמונים (צילום משה שי/פלאש90)

יש סיבה לסיום החגיגה – כסף. מועדונים גדולים שלא נזקקו להוצאות כבדות במהלך שנות החובבנות בכדורגל הישראלי, לא הצליחו להתמודד עם עידן הבעלות בדרך מוצלחת. היו כאלה שהתרסקו, כי הקהל לא מבין את הסיטואציה. מבחינתו, בעלים צריך להוציא מכיסו הפרטי, מהחסכונות של ילדיו, מהדיבידנדים של חברותיו, את הכסף שיתחרה בכסף של הטייקונים.

ולא שהטייקונים מוציאים ים כסף מהכיס, הם פשוט יודעים לנהל ככה שהמועדונים ייצרו את הכסף לבד: יש להם אצטדיונים גדולים, יש להם קהל ענק, הם לא ירדו מהאולימפוס, הם מוכרים שחקנים, הם עושים כסף. הבעלים מהווים רק גב כלכלי – כך זה באמת צריך להיות. המועדונים בלבל השני מתבלבלים. אין להם את האצטדיונים הענקיים, אין להם את הקהל הענק, אין להם מספיק עומק כדי למכור ולייצר עוד. אבל יש להם קהל שלא נותן להם מנוח. והם מאבדים את זה. גם את כספם וגם את חזונם.

אז מכבי נתניה.
אייל סגל הוא מסוג הבעלים שכל אוהד כדורגל היה רוצה לעצמו. ראשית, הוא אוהד, אבל ממש אוהד. שנית, הוא הציל את המועדון ורכש אותו מהמפרקת. שלישית, הוא אוהב את הקבוצה כך שהוא קנאי לה, לרצונות שלו ושל חבריו ליציע. אבל כאן זה נגמר. כי בגלל שאייל סגל הנהדר הוא כל זה, הוא פועל בהרבה מקרים מתוך רגש – כאוהד – ופחות בשכל – כמנהל.

סגל היה זה שרץ להחתים את אלמוג כהן כמנהל מקצועי, כי הקהל עף על המהלך הזה. שחקן נשמה בעבר, ששיחק בגרמניה, ובא עם כל התובנות משם. זה מהלך שתמיד יעבור. כשזה נגמר ביניהם, מסיבות כאלה ואחרות, הוא לא מיהר להיפרד ממנו, וכשכבר נפרד, כי אלמוג כהן מצא את בית"ר ירושלים, אז זה קרה באיחור רב וגם באמצע עונה. וכשאין לידך את המנכ"ל הכל יכול – ניב גולשטיין שהלך להיות מנכ"ל ההתאחדות לכדורגל – ולא מנהל מקצועי, אתה הופך להיות גם מנכ"ל וגם מנהל מקצועי, ואתה בסך הכל אוהד (ערכי) עם כסף. ולא כזה הרבה כסף. ופה מתחילה הבעיה.

בינתיים הקבוצה מתנהלת כמי שאמורה להיות עוד שנה בפלייאוף העליון, ואחרי פתיחת עונה גרועה כמו בכל שנה – עם רן קוז'וך על הקווים – היא מפטרת את המאמן ומביאה במקומו את גיא צרפתי, גם הוא שחקן עבר של המועדון, אבל עם רזומה של עוזר מאמן. החלטה רגשית, לא בהכרח מושכלת. וצרפתי אחרי פתיחה מהממת, הולך הביתה, וזה כבר מאמן שני שהולך הביתה העונה.

בית"ר ירושלים מול מכבי נתניה באצטדיון טדי (צילום אורן בן חקון/פלאש90)

ומביאים את מרקו בלבול, שכאשר הוא לא עובד בארץ, הוא העוזר של אברם, באפריקה. וזה המוצא האחרון. או שנתניה תצליח להתניע מחדש את המורשת שלה ואת הקהל ואת מה שהיא באמת שווה, ותתעלה מעל כל זה, או שלא. מכבי נתניה לא נבנתה, לא נועדה, ולא יודעת להיות בסכנת ירידה. וזה, כשהיא מול אשדוד, וחדרה, ואפילו הפועל ת"א, שיש להם קצת מושג איך זה נראה להילחם על החיים שלהן.

וכל הקבוצות האלה – נתניה ובני יהודה וקרית שמונה וגם הפועל חיפה ובטח הפועל פ"ת – צריכות להסתכל במראה ולהבין שההיסטוריה היא המתכונת להיסטריה. הן כבר לא אימפריות והן גם לא יהיו עוד אימפריות. הן יהיו לכל היותר קבוצות מרכז טבלה שמדי פעם יגיחו לעונה אחת באירופה ואולי יזכו בגביע, אבל הן בחיים לא ייקחו אליפות כי אין להם את הבסיס לזה. וכשהן יידעו את מקומן, הן כבר יישארו בליגה באהלן אהלן.

***

ובאותה נשימה ראוי להזכיר את מכבי חיפה שאיבדה תוך שלושה ימים את האפשרות לזכות בתואר העונה. שם זה נתפס כירידת ליגה.

אז זהו, שלא. מכבי חיפה תסיים ככל הנראה כסגנית האלופה, אחרי 3 עונות רצופות כאלופה. לא סתם מחזיק שיא 5 האליפויות של הפועל פ"ת יותר מ-60 שנה. בעידן המקצועני אין סיכוי שיישבר. קבוצות בישראל לא יכולות לקחת אליפות שנה אחר שנה בלי שיהיה לזה מחיר.

מאמן חיפה מסאיי דגו (צילום: אורן בן חקון/פלאש90)

השחקן הישראלי רוצה להתקדם כספית, מקצועית, תדמיתית, והוא רואה בקבוצות צמרת ישראליות קרש קפיצה, לא יעד. כשעוזבים אותך בעונה אחת עומר אצילי, מוחמד אבו פאני, צ'ארון שרי עוזב באמצע ודולב חזיזה/דין דוד סובלים מפציעות ארוכות טווח – סגנות אליפות ושמינית גמר גביע אירופה זו הצלחה מסחררת.
מי שלא יודע את מקומו, לא יגיע לשם שוב בתקופה הקרובה.