המלחמה משפיעה על האוכלוסייה הבדואית כמעט בכל היבט של החיים. מי שנפגעו ב-7 באוקטובר ממחבלי חמאס, למרות שהזדהו כמוסלמים, נפגעו בשנית כשספגו טילים, חוו הריסות בתים ומסקר חדש עולה שגם תעסוקתית.

למרות שהחברה הכללית הראתה התאוששות וירידה באחוזי האבטלה לאחרונה, הבדואים בנגב סובלים משיעורי אבטלה הולכים וגדלים מתחילת המלחמה. בחודש דצמבר עמד ממוצע שיעור דורשי העבודה בישובים הבדואים בנגב על 15%, זאת לעומת 8.7% בכלל מחוז הדרום ו-6.5% דורשי עבודה בכל הארץ. כך על-פי מסמך שפרסם לאחרונה מרכז "נגביה", המתמחה בסקירת האוכלוסייה הבדואית בנגב.

בנגב מתגוררים 304,513 בדואים. 63% מהם בעיירות מתוכננות (רהט, חורה, לקיה, תל שבע, כסיפה ערערה שבנגב ושגב שלום), 9% במועצות אזוריות (נווה מדבר ואל קאסום) המאגדות 11 כפרים, ו-28% ב-35 כפרים לא מוכרים.

מספטמבר לדצמבר: עלייה מתמדת באחוז המובטלים

נתוני האבטלה של חודש דצמבר, שלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, בולטים על רקע הנתונים מספטמבר האחרון, ערב המלחמה. על פי נתוני הביטוח הלאומי, 50% מהבדואים המתגוררים בעיירות נמצא מתחת לקו העוני (22.9% במחוז דרום, 33.8% ארצי). במרץ 2023 שיעור האבטלה בישובים הבדואים בנגב עמד על 13.23% לעומת 4.14% בארצי ו-4.76% בישובים הערבים.

גם לפי שירות התעסוקה, ממוצע שיעור דורשי העבודה בעיירות הבדואיות עמד על 15% בדצמבר 2023 . ברהט, בה מרוכזים מרבית הבדואים בנגב וכן אזורי התעשיה שיעור האבטלה בספטמבר עמד על 7.2% וזינק ל-10.6% בדצמבר. גם בערערה שבנגב הרחוקה מאזורי הלחימה חלה עליה דומה, מ-16.1% מובטלים בספטמבר ל-19.6% בדצמבר.

מנתוני שירות התעסוקה עולה כי ישנה עליה בין אוקטובר לנובמבר בשיעור האבטלה בקרב עובדים בלתי מקצועיים, מפעילי מכונות ונהגים יהודים במחוז דרום, אך התייצבות ואף ירידה בדצמבר. לעומת זאת באותם המקצועות בקרב הבדואים במחוז ישנה מגמת עלייה מתמדת בשיעור דורשי העבודה. יש עליה של 66% בשיעור דורשי עבודה בדואים במהלך המלחמה.

"המצב החריף ביישובים שונים במחוז דרום, יהודים וערבים. בזמן המלחמה המקצועות הנפוצים בקרב הבדואים נפגעו", מסבירה ד"ר מנאל חריב, מנהלת מרכז המחקר של פורום דו-קיום "נגביה", שערכה את הסקר עם יוליה שבצנקו ודורון ברויטמן, "21% מתושבי מחוז הדרום הם בדואים, שיעור המובטלים הבדואים בדצמבר לא פרופורציונלי לשיעורם באוכלוסייה. בסקר שערכנו, מצאנו כי הבדואים היו הראשונים שפוטרו, במצב מלחמה קודם כל פוגעים בחלשים. בנוסף ישנה הקצנה ועמדות שליליות כלפי האוכלוסייה הערבית. שיעור גבוה מקרב הנשאלים לא הרגישו מוגנים".

ד"ר מנאל חריב, מנהלת מרכז המחקר והמידע לאוכלוסייה הבדואית בנגב "נגביה" (צילום: חביב סמעאן)

לדברי ד"ר חריב, אין בידי מוסדות המדינה נתונים מדויקים על האוכלוסייה הבדואית בנגב. "28% מהאוכלוסייה (הבדואית, י.ש.) לא נדגמים, יש דגימת חסר". לפיכך ערך המרכז סקר מקוון בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב. בסקר השתתפו 350 נשאלים מהעיירות, המועצות האזוריות והכפרים הבלתי-מוכרים.

לפי הסקר, 15.45% מהנשאלים דיווחו על אובדן מקור ההכנסה, 6.44% הוצאו לחל"ת, ו-0.86% פוטרו. 77.25% מהמשיבים אמרו כי לא הושפעו תעסוקתית. מהנתונים עולה כי 3.28% מתושבי הכפרים הלא מוכרים פוטרו ו-19.67% איבדו את מקור הכנסתם.

68.28% מהמשיבים טענו כי ביטחונם הכלכלי הושפע מהמלחמה, מהם 23.79% במידה רבה מאוד. 71.67% מבין תושבי הכפרים הבלתי מוכרים השיבו כי תחושת הביטחון הכלכלי התערערה לעומת 68% בעיירות ו-64.1% במועצות האזוריות.

נפגעו במלחמה: ביטחון תעסוקתי, אישי ותזונתי

נתונים אלו לצד מצב התשתיות משפיעים על הנגישות ולמזון, מצרכים בסיסיים ושירותי בריאות. 65.10% דיווחו על פגיעה בנגישות למזון ומצרכים בסיסיים, 61.8% אמרו כי נגישותם לטיפול רפואי נפגעה ו-59.1% אמרו כי הם מתקשים לממן טיפול רפואי ותרופות. פילוח על-פי מקומות היישוב מעלה כי שיעור תושבי הכפרים הבלתי מוכרים שנפגעה נגישותם למזון ושירותי בריאות הוא הגבוה ביותר, ועומד על יותר מ-70% בממוצע.

בסקר נמצא כי מרבית בעלי ההשכלה תיכונית ומטה (63.5%-76%) סובלים מפגיעה בנגישות למצרכי יסוד, מזון תרופות וטיפולים, אך גם בעלי השכלה אקדמאית סובלים מכך בשיעורים גדולים (50%-63.5%).

"בעוד שהמצב של הבדואים החריף בזמן המלחמה, הפערים בין היישובים נשמרו", אומרת ד"ר חריב. "זו למעשה היחלשות המוחלשים. ככול שהשוליות גדלה כך גדל גם שיעור הפגיעה הכלכלית".

הסקר בדק גם תחושת הביטחון האישי של הנשאלים. 43.5% אמרו כי אינם מרגישים בטוחים להגיע לערים מעורבות כמו באר שבע. 47% חוששים מאוד מגילויי גזענות במקום העבודה. 56% דיווחו כי הם חוששים מביטויי גזענות במרחב הציבורי. אך 52% חוששים מגזענות והתנכלות מצד גורמים רשמיים.

"ארגוני מגזר שלישי מגיבים מהר יותר"

נתונים אלו מוסברים חלקית על-ידי המשך מדיניות הריסת הבתים תוך כדי המלחמה. "בזמן המלחמה כאשר התושבים נמצאים במצוקה כלכלית וללא מיגון, הממשלה הורתה על הריסת בתים, זה פוגע באמון של האזרחים בגורמי הממשל" אומרת ד"ר חריב. "70% דיווחו שהביטחון הכלכלי שלהם נפגע. אנו יודעים שהיה מחסור במזון לתינוקות. במקום להשקיע בזה השקיעו משאבים בהרס בתים".

כותבי המסמך ממליצים להשקיע בתשתיות ובחלוקת מזון ותרופות בכפרים הבלתי-מוכרים, לצד פיתוח הזדמנויות תעסוקה עבור האוכלוסייה הבדואית. "על הממשלה לעשות את הדברים הבסיסיים, השקעה בתשתיות והסדרה. זו אוכלוסייה צעירה שאין לה אידיאולוגיה נגד עבודה. היא יכולה להיות יצרנית אם ישקיעו במקומות הנכונים", אומרת ד"ר חריב. "יש תכניות התערבות בעבודה שכשלו. הן לא היו תואמות לאוכלוסייה ולא אפקטיביות. במקום לפזר כסף על תכניות פופוליסטיות ולא אפקטיביות צריך להשקיע במקומות נכונים, בתשתיות, במיגון בחינוך וביצירת הזדמנויות לתעסוקה".

ד"ר חריב מוקירה את פועלה של החברה האזרחית בהקלת המצב, אך דורשת מהמדינה לגלות אחריות ולפעול לתיקון המצב. "ארגוני מגזר שלישי מגיבים מהר יותר באופן כללי, זה מה שקרה בארץ. פעם אחר פעם הם לוקחים את הפיקוד על מקומות של מחסור בסיסי. אנו פועלים בשלושת הכיוונים הנגשת ידע, סיוע לאוכלוסייה והפעלת לחץ על השלטון. צריך לפעול בכל הזירות. ישנם שיתופי פעולה בין הארגונים, אך צריך לחזקם".

"השאלה היא איפה המדינה?", שואלת חריב, "צריך להשקיע באוכלוסייה, בהון האנושי בפוטנציאל. יש צורך בפתרונות שנובעים מתוך הצרכים של האוכלוסייה, מתוך האוכלוסייה עצמה".