אחת מ-1,000

לפני קצת יותר משנה וחצי קיימנו כנס של פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית. לדברים שנשאתי שם קראתי "אחת ל-1000", על שם מפתח התקינה של הפסיכולוגיה החינוכית, המגדיר פסיכולוגית אחת לכל 1000 תלמידים.

לטקסט של היום קראתי "אחת מ-1000". אחת מ-1000 (פלוס-מינוס) חברים ותושבים של קיבוץ בארי, שעברו בשבת של השבעה באוקטובר את הדבר הנורא ביותר שקהילה יכולה לעבור: 100 מחברינו נרצחו במהלך השבת, 30 מחברינו נחטפו, 3 נרצחו בעודם בשבי, 5 נותרו בשבי ואנחנו עדיין מייחלים ומתפללים לשובם בחיים. זה הדבר הכי חשוב כרגע, והמעשים של כולנו צריכים להיות מכוונים לשם. לא נוכל לנסות להחלים, כפרטים וכחברה, בלי שכולם ישובו. ואני לא מדברת על קיבוץ בארי, אלא על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל. 

מי שמכיר אותי, יודע שאני חושבת בשירה. ולכן, כשיצאתי מבארי בלילה שבין השבעה לשמונה באוקטובר, כתבתי בפייסבוק פוסט קצר כדי לעדכן שאני בחיים ומחוץ לבארי, ובחרתי לפתוח אותו עם שתי שורות של המשורר האהוב עלי, ישראל אלירז:

פָּחוֹת וּפָחוֹת יֵשׁ מָה לּוֹמַר
עַל יוֹתֵר וְיוֹתֵר 

אני לא חושבת שהבנתי אז כמה השורות האלו מדויקות למה שעבר עלי, עלינו, בעיקר כי באותו רגע לא ממש הבנתי מה עבר עלינו. אני לא בטוחה שאני מבינה עד עכשיו, או שאפשר בכלל לתפוס או להבין, אבל אני בכל זאת אנסה לספר לכם, עלי ועלינו, מאז השבעה באוקטובר. 

לכותרת אחת מ-1000, יש עבורי קודם כל משמעות אישית: בפעם הראשונה מאז שהתחלתי לעבוד כפסיכולוגית בשפ"ח (שירות פסיכולוגי-חינוכי) ב-2014, ומאז שנכנסתי ביולי 2020 לתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית, שבמצב חירום בטחוני אני קודם כל "נעם מבארי" ורק אחר-כך "נעם מהשפ"ח" ו"נעם מהתנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית". אני כבר שישה חודשים בעיקר "נעם מבארי", והיום זו בעצם הפעם הראשונה מאז השבת ההיא שאני מנסה לשלב בין הקולות השונים האלה, כדי לנסות לתת "מבט פסיכולוגי מבפנים". 

אנחנו עובדים בלחיות

אז מה רואים מבפנים? קודם כל, שאנחנו עדיין "בתוך האירוע". אנחנו כבר חצי שנה בתוך אירוע מתמשך, שנע כל הזמן בין שלושה מוקדים: החוויה הטראומטית מהשבת עצמה, האובדן והשכול הפרטיים והקולקטיביים (והמתח ביניהם), וחווית הפליטות ואובדן הבית. לפעמים היבט מסוים תופס יותר מקום, ולפעמים שלושתם מצטלבים יחד לעוד רעידת אדמה קטנה. כל הזמן יש רעשי משנה. איך אמרה לי אמא של חברה: אנחנו עובדים בלחיות.

ב-20 בנובמבר 2023, בתום חודש של הלוויות ושבעות של למעלה מ-80 מחברינו, כתבתי על החוויה הזאת כך: "מאז השבעה באוקטובר, כל בוקר הוא מאמץ והתייצבות נחושה מול הגלים העכורים של הרוע; כל מבט הוא ניסיון לאסוף רסיסי אור מתוך החושך; כל לילה הוא ניסיון סיזיפי לאסוף את הרסיסים כדי להצליח לקום בבוקר ולהתייצב מחדש על משמר הנפש".

על אף שהצלחנו לייצר איזושהי שגרה בים המלח, ויש לנו גם אופק לקראת השלב הבא שלנו שצפוי בקיץ, חשוב שתדעו שעבורנו הכול עדיין תלוי על בלימה. גם מה שמצליח להתחבר לרגע, מתחבר באופן רופף, עדין, רועד. כל שיבוש, כל איום, כל שינוי, הוא מסע בחזרה לשבעה באוקטובר, בחזרה לממ"ד. זה אומר שכל המערכות – החינוכיות, הקהילתיות, החברתיות – כולן צריכות להתארגן מחדש כמערכות שהן גם טיפוליות, כדי להצליח להחזיק את המציאות השבירה הזאת מבלי להתפרק. 

חוטים של כאב ושכול, חסד ואנושיות

ההקשר הקהילתי הוא נקודת חוזק, כמובן. ראינו את זה מהיום הראשון: כשהגעתי לים המלח ביום שלישי בבוקר, כבר הייתה התחלה של מערך טיפולי (שהתבסס על מתנדבים, כמובן, המדינה הייתה הרבה יותר איטית מהכוח האזרחי, לצערנו אך לא להפתעתנו). הוא הלך וצמח והתבסס, עד שהפך למערך פורמלי שמשרת היום מאות חברים, כולל ילדים ובני נוער; בנוסף, לאורך החודש הראשון, התקיימו כמעט מדי ערב שיחות קיבוץ, שבהן גם הודיעו על נרצחים נוספים שזוהו, אבל היו גם פלטפורמה לתת דגשים על השלב הנוכחי בהתמודדות האישית והקהילתית, לתת לגיטימציה לרגשות ולתחושות, ולהזמין ולעודד את החברים להיעזר במענה טיפולי במידה ומרגישים מצוקה.

הקהילה היא גם הבסיס ליצירת הסיפור המשותף, הנרטיב המארגן של החוויה, מאמץ שייקח עוד זמן, ובוודאי יוכל להתקדם רק כאשר החטופים ישובו והמלחמה תסתיים. 

ובכל זאת, משהו קטן שכתבתי ב-25 בפברואר 2024, על המקום הקהילתי בהתמודדות: 

"אנחנו מחוברים. חוטים של כאב ושכול מחברים אותנו; חוטים של חסד ואנושיות. אנחנו חלק משרשרת של ידיים שהרימו ילדים של אחרים בלילה הטרוף ההוא; שנתנו יד למי שהיה לצידם (לעיתים ידיים שנפגשו בפעם הראשונה); של חולצות וכפכפים שנמסרו למי שנמלט בלעדיהם מבית בוער (על ידי מי שנמלט עם פריט אחד בידו); של עיניים טובות ששמחו במי שחי, שכאבו בשתיקה ובחיבוק את מי שאיננו. 

אנחנו שֵׁבֶט יוֹדֵעַ סוֹד: יש דברים שרק אנחנו יודעים על מה שעברנו, על מי שהיינו ומי שאנחנו היום (גם על מי שנהיה?). אנחנו מנסים להישאר יחד. זה לא קל. אבל לרגעים אנחנו מצליחים, נותנים יד, מבט, מחברים עוד חוליה בשרשרת, מגלים עוד פיסה בסיפור הגדול שמחבר את כולנו."

 יש כל כך הרבה סיפורים בסיפור הגדול הזה. גם היום, חצי שנה אחרי, אני עדיין מגלה פרטים נוספים על מה שעבר על חברים שלי, על אנשים מהקהילה שלי, באותו יום. מרכז הקהילה נמצא כרגע בים המלח, אבל רבים התפזרו למקומות אחרים, כולל גרעין חלוצי קטן בבארי עצמה. אנחנו עושים מאמצים להיפגש, להישאר ביחד, להצליח להישאר קהילה גם ממרחק, מתוך הבנה שתחושת שייכות וחיבור לקבוצה היא נכס נפשי שאסור לנו לוותר עליו עכשיו. לצד האיום הגדול שהמחשבה על חזרה לבארי הפיזית מהווה עבור חלק מהחברים, ברור שמשהו בזהות ובחיבור לקהילה דווקא התחזק.

לא כל מי שנפגע בשבעה באוקטובר הוא חלק מקהילה באותו אופן שאני חלק מקהילה, ועלינו לדאוג שכולם-כולם יקבלו מענה וטיפול, גם מי שאין מאחוריו קהילה חזקה.

זה משבר, ובמשבר נשברים

הסיפור הקהילתי הוא גם האתגר הגדול ביותר שעומד בפנינו כרגע, בעיני. והטיפול בקהילה, מעבר לטיפול בפרטים, הוא סוגיה שמעסיקה אותי מהימים הראשונים, כשעוד חשבתי שנצליח להחזיק ולא להישבר. כתבתי על האתגר הזה, ב-29 בפברואר 2024: 

"אנחנו מחוברים, אבל גם שבורים. הבוקר בעליות של ים המלח, רגע אחרי הזריחה, המחשבות שלי נדדו להתחלה; לימים הראשונים במלון, ימי ההלם והאלם. הסתובבתי אז כל יום מהבוקר עד השעות הקטנות של הלילה בתחושה שאם רק נדאג לטפל בכולם, שאם רק נחזיק חזק-חזק, אם רק נתפוס את כל מי שנשמט, נצליח למנוע את השבר הגדול; לעצור את גל הצונאמי האדיר של הטראומה, והשכול והאובדן שאיים להטביע את כולנו. אחרי כמה ימים כבר ניסחתי התבוננות מציאותית יותר: 'זה משבר. ובמשבר נשברים', אמרתי (לאחרים, אבל בעיקר לעצמי). כמה סוגי שברים אנחנו מגלים מאז, כמה סוגי חיבורים."

בין חושך לאור

כתבתי עד כאן, ולא הצלחתי לסיים את הטקסט. אולי יש בזה משהו שהגיוני במציאות שבה אנחנו נמצאים, שבה הכול עדיין באמצע, שבה יש לנו חברים שעדיין לא שבו אלינו. 

אז אסיים, כרגיל, בשיר. כתב אותו אנדד אלדן, משורר וחבר בארי. השיר לא נכתב על השבעה באוקטובר, אבל כמו טקסטים רבים קיבל משמעות חדשה בעקבות השבת ההיא. בחרתי את השיר הזה בעיקר בגלל השורה האחרונה, שמתארת את חיינו מאז השבעה באוקטובר, שנעים במאבק תמידי בין חושך לאור: 

עַל קִירוֹת בְּאֵרִי כָּתַבְתִּי קוֹרוֹתֶיהָ
מִמְּקוֹרוֹת וּמַעֲמַקִּים קְרוּעֵי קֹר
עֵת קָרְאוּ אֶת הַקּוֹרֶה בַּכְּאֵב וְאוֹרוֹתֶיהָ
נָפְלוּ לַעֲרָפֶל וַאֲפִלַּת לַיְלָה וִילָלָה כְּמָקוֹר
לַתְּפִלָּה כִּי נָפְלוּ יְלָדֶיהָ וְדֶלֶת נְעוּלָה
לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם נוֹשְׁמִים שְׁמָמָה וּשְׁכוֹל
הוֹרִים לְלֹא רַחֲמִים מִי יְנַחֵם כִּי קְלָלָה
לוֹחֶשֶׁת אַל טַל וּמָטָר וּמֻתָּר לִבְכּוֹת לְמִי שֶׁיָּכוֹל
יֵשׁ שָׁעָה רוֹחֶשֶׁת חֹשֶׁךְ אַךְ יֵשׁ שַׁחַר וְהִלָּהּ

(על קירות בארי | אנדד אלדן) 

***

ד"ר נעם יצחקי היא חברת קיבוץ בארי, פסיכולוגית חינוכית, ויו"ר משותפת של התנועה למען הפסיכולוגיה הציבורית. את הדברים הבאים היא נשאה בכנס הוקרה לפסיכולוגים בשירות הציבורי שנערך בבית הנשיא בירושלים.