יום אחד ביקרתי בביתם של סמי ורחל מיכאל בחיפה, ששכן בקומה שמינית של בית דירות, סמוך ליערות הכרמל. סמי הכין קפה מבושל עם הל, שאותו הקפיד לקנות באותה חנות בשכונת ואדי ניסנאס במשך שישים שנה. יחד עמדנו מול החלון הרחב של הסלון, ממנו נשקף נוף מרהיב של כל מפרץ חיפה, עד לראש הנקרה.

"כשאתה נוסע את כל הדרך במכונית", אמר סמי, "לעולם אינך מרגיש את התוואי המדהים הזה. הנוף הנשקף מהחלון שלי, הוא הנוף אותו ראינו לראשונה מהמטוס שלקח אותנו למדינת ישראל ב-1949".

"בעצם", הוא נזכר, "שליחי הסוכנות רימו אותנו. הם אמרו שהמטוס מיועד לפריז, לשם תכננתי להגר. ציונות לא הייתה ואיננה האידיאולוגיה שלי. הייתי קומוניסט משחר נעורי. המראה מהמטוס עורר בי אהבה לחופש, שיש רק לציפורים, להן אין גבולות. למה בני אדם צריכים לחצוץ עצמם בגבולות?".

זה היה סמי מיכאל, מעין ציפור ששום דוקטרינה לא תחסום את נפשו חסרת הקיבעון. בתחילת דרכו בישראל הוא פרש מהמפלגה הקומוניסטית, שהזדהתה באופן אוטומטי עם ברית המועצות הטוטליטרית, עוד לפני שחרושצ'וב חשף את פשעי סטלין.

כעת, מדירתו בחיפה המשיך סמי בן התשעים לעמוד שעה ארוכה מול החלון המשקיף אל קסמה של חיפה אהובתו, כשאני, הצעיר בשנים רבות, כבר מזמן נכנעתי לעייפות וצנחתי על הספה. באותו רגע אמרתי לרחל אשתו : "רבאק, סמי הזה הוא ממש דקל. דקל מהחידקל שלא נכנע לשום רוח".

לא התיישר, לא דפק חשבון

בחייו של סמי רצופי הסערות, הוא ניצב כמו עץ הדקל, ושום רוחות לא יכלו לו. הוא לא התיישר עם הקו הפוליטי והחברתי הרווח, ולא עם אופנות אמנותיות. כאיש שמאל מובהק, הוא ביקר את התנהלות השמאל הישראלי והאליטות שלדעתו ניתקו מהעם; ולמרות שקיבל כבוד מלכים מראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, הוא לא חסך ביקורת גם מהאליטות הפלסטיניות.

כסופר עולה חדש שהיה צריך ללמוד את העברית מההתחלה, הוא סירב להיכנע לקו התרבותי של הספרות העברית, לאופנות ספרותיות וליחצ"נות ש'מכתירה' סופרים, אפילו כאשר בני עדתו הבגדדים ביקרו אותו. אחד השיאים ברומן שלו 'ויקטוריה', שמעלה על נס את דמותה של אישה אנאלפביתיתו ומתאר ללא רחמים את העוני הנורא בשכונות העניות היהודיות בבגדד, הוא תיאור של אישה ענייה שנאלצת לחסוך לתכריכים של עצמה. התיאורים הקשים בסכין מנתחים חדה היו לצנינים בקרב הבגדדים הגאים והמיוחסים, אבל סמי, עם האמת שלו, לא דפק חשבון.

בין בגדד לחיפה

הוא אהב מאוד את בגדד ואת חיפה, מותח מעין קשת בין שתי הערים. חלק גדול מיצירתו מוקדש לרחובות בגדד ונהר החידקל, נופי ילדותו, התרבות העירקית, והמחתרת הקומוניסטית, שהיתה אנטיתזה לתנועה הציונית. הוא סיפר שבעירק "מספר היהודים הקומוניסטים היה גדול ממספר הציונים". בעולמו החתרני הוא זכר את השיעים העירקיים העניים, שפתחו את מסגדיהם לתעמולה של אנשי המחתרת הקומוניסטית; את סיפור בריחתו הנועזת מהמשטרה העירקית, שניסתה ללכוד אותו; ואת ההימלטות הנועזת לאיראן, שם חי כשנה לפני הגיעו לישראל.

בהשפעת הסופר אמיל חביבי הוא החל לכתוב ביומון בערבית אל-איתיחאד, שהמערכת שלו שכנה בשכונת ואדי ניסנס בחיפה, במקום שנקרא כיום 'סמטת סמי מיכאל'. הוא כתב מאמרים תחת שם העט "סמיר מארד" (המורד) ובהם סטירות הומוריסטיות ונוקבות. בד בבד, כדי להרחיב את שליטתו בעברית, הוא כתב רומן ושלח אותו להוצאת ספרים. "העורך ראה מין כתב יד מוזר", צחק סמי, "כתוב בבליל משונה, בו התערבבו שלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית".

אנגלית הייתה השפה הראשונה שלמד, בשכונה המיוחסת של דיפלומטים ואנשי עסקים בבגדד, בה התגוררה משפחתו. האנגלית סייעה לו בישראל כשעבד כהידרולוג: הוא היה היחיד במחלקה ששלט בשפה, ותרגם את המפרטים והמאמרים הטכניים.

כששאלתי את סמי, סרבן מצלמה ידוע, אם הייתי מצלם תמונה אחת שלו, מה היה רוצה שאצלם, הוא ענה: "הייתי רוצה שזה יהיה מתחת לעץ, ליד שטף של נחל, עם החבר'ה בעבודה, מכינים קפה על גזייה, שוכבים לנוח בצל העץ עד המדידה הבאה".

הסודות הכמוסים של אנשי השוליים, והאהבה לניצולי השואה

את ייחודו כסופר נדיר בהוויה הספרותית העברית אפשר להשוות לענקי ספרות הריאליזם הרוסית, גורקי ודוסטוייבסקי. כמו גורקי במחזה הענק 'בשפל', סמי מיכאל תיאר את הסבל של 'האנשים הקטנים', התלאות שעוברים המהגרים כאן בישראל הנמצאים בתחתית הסולם המעמדי, החברתי והכלכלי. בעוד א.ב. יהושע כתב את עולם הבורגנות שהכיר, ועמוס עוז את עולם ההתיישבות העובדת של הדור שאחרי הפלמ"ח, הרי סמי מיכאל במכחולו הספרותי הצליח להביא לקורא העברי את הסודות הכמוסים של אנשי השוליים, יהודים וערבים מבולבלים, חלקם מנסה לשווא להתעצב בצלמו ובדמותו של היהודי הצבר, האליטה.

ראייתו היתה אוניברסלית. כשכתב על הפער החברתי ועולמו המתרסק של אביו ב'שווים שווים יותר', הוא לא שכח את עולמם של ניצולי השואה, שלא רק משפחותיהם נכחדו, אלא גם עולמם ונפשם הושמדו. סמי מיכאל אהב את ניצולי השואה אהבת נפש, ומכאן גם החמימות שרכש כלפיי אישית כששמע שאמי הייתה ניצולת אושוויץ. חברו הטוב ביותר בצבא, מיטה ליד מיטה, היה ניצול שואה ממוצא הונגרי אתו שמר על חברות כל חייו.

סמי ידע שבעת חופשות הצבא, צעירים בודדים ניצולי שואה נהגו להתגודד בכיכר השעון ביפו, ובלילה חיפשו מקום ללון. למרות שהוריו גרו במעברה, הוא היה מזמין את חבריו ניצולי השואה לערבי שישי עם משפחתו החמה והעוטפת בצריף המעברה. כך אפשר להבין האהדה ההדדית בינו לבין הסופר ניצול השואה אהרון אפלפלד. זו התחברות של עקורים, שסמי מיכאל היה להם לפה, וידע למצוא את החיבור ולא את המפריד בין העדות השונות, יהודיות וערביות.

הסופר שהכיר ליהודים את שכניהם הערבים

לא היה סופר ישראלי-יהודי שהיטיב להכיר את עולמם של הפלסטינים בישראל, על המצוקות והמורכבויות שלהם. יחד עם ידידו הסופר הגדול אמיל חביבי, היטיבו השניים להנגיש לציבור היהודי את עולמם של שכניהם.

הרומן השני של מיכאל, 'חסות', נכתב ב-1976, כשמרבית הציבור היהודי לא היה מודע כלל לעולמם של הערבים החולפים על פניו ביומיום, והתייחס אליהם בסוג של התעלמות ודה-הומניזציה. כמו מניפה רחבה, מיכאל מכניס את הקורא אל חייהם של ערבים מחיפה, שורשיהם בכפרי הגליל ובמחנה פליטים בגדה, עד לרמת ריגושים אירוטיים ואהבות שמתפרצים ללא מעצור ומתעלים מעבר לדת ולאום. עבור מרבית קוראיו זו היכרות ראשונה עם מציאות אמיתית וכואבת.

ברומן העשיר בצבעוניותו 'חצוצרה בואדי', מתאר מכאל את הכמיהה לאהבה של גיבורותיו הערביות הצעירות, רצון פשוט לחיות את המודרנה, לחוות חיי אהבה נחשקים, ואת החיים התוססים מחוץ למעגל המסורת הסוגר עליהן. בתיאוריו אלה התריס מיכאל נגד הסטריאוטיפ שנבנה אצל היהודי המצוי, כאילו כל חייו של ערבי וערבייה מתמצים ב"איך לפוצץ יהודי". אל החגיגה האתנולוגית בספר מצטרפת דמות העולה החדש, היהודי החצוצרן המתגורר בוואדי (בו השכירות זולה יותר לעולים החדשים) , שהולך כחייל למלחמה, למרות הניכור שלו להוויה הישראלית והקשר שלו עם שכנתו הערבייה.

זוהי הדיכוטומיה האירונית של המציאות המאפיינת גם את גיבורי 'חסות' וספריו האחרים. לדמויות הסטריאוטיפיות בחברה, בעלת הדעות הקדומות, מלביש מיכאל רקמה אנושית חיה. אפילו את נציג האליטות, איש שב"כ מתנשא בישראליותו הבוטחת לעומת הצעיר העירקי המשכיל שיוצא עם בתו, הוא מציג בחמלה, ובהבנה שיש כאן התנשאות מתוך נחיתות. לא המזרחי החש רגשי נחיתות, אלא דווקא איש האליטה האשכנזי חי ברגשי נחיתות. סלטה ספרותית ואנושית מרהיבה בתיאור ההוויה הישראלית.

מהמים באת ואליהם תשוב

למים, על כל צורותיהם העשירות, יש תפקיד מרכזי ביצירתו של מיכאל. הוא תיאר את מי החידקל, את הים, ובעיקר היטיב להביא מעולמו כהידרולוג את המאבקים ההירואיים של גיבוריו במאבק בשיטפונות שסחפו כל דבר ואיימו על חייו: מים מחיים, מים משמידים. ממש כמו ב'הזקן והים', ולדעתי אפילו חזק יותר. תפישת עולמו מנוגדת לתפישת הדתות המונותאיסטיות של "מעפר באת ולעפר תשוב". מבחינתו ניתן לומר "מהמים באת ואליהם תשוב".

פעם פגשתי את סמי מיכאל יושב ליד אמיל חביבי בקפה פאר בכרמל. על מה דיברו? על מים. חביבי תיאר כיצד הוא נכנס במגפיו למים רדודים בחוף תל מאנה ודג דגי מוסר, ומיכאל תיאר כיצד היו דגים בחידקל, וכיצד ביציאה מאחת משלוחות המוביל הארצי היו אורבים אנשים בפתח לשפעת הדגים.

רודף צדק

מיכאל לא הסתגר בהיכלי הספרות אלא היה פעיל למען זכויות אדם. יחד עם אשתו רחל הם ייסדו קרן המעניקה פרסים לאנשי שטח מובהקים בנושאים חברתיים, פעילים מצטיינים הנעלמים מעיני התקשורת. הוא שימש כנשיא האגודה לזכויות האזרח.

באודיטוריום חיפה הוקרנה הבכורה של הסרט שלי "רצח לכל החיים", שהציג את הרשעת השווא של עמוס ברנס ברצח החיילת רחל הלר, שבוטלה במשפט חוזר כעבור 28 שנים. בקהל היה גם סמי מיכאל, שבסיום ההקרנה עלה לבמה באופן ספונטני וביקש סליחה מברנס. הוא הרגיש שכמו כל עם ישראל הוא עשה לו עוול, והיה בטוח שברנס הוא הרוצח.

סמי, משורר העם, חש שדווקא כאן הוא החמיץ משהו, ובניגוד לדרכו הלך כל השנים עם הזרם שהרשיע את ברנס ללא צלילה לעומק האירוע. צריך אומץ בלתי רגיל להודות בטעות שאף סופר ישראלי לא העז להודות בה. ברנס, שהיה ממעריציו של סמי מיכאל, פרץ בבכי משחרר, ואמר לי אחר כך שמילותיו של סמי מיכאל היו חשובות לו מהחלטת השופטים.

בחברה הישראלית המופרעת, ובמיוחד בעת הזאת, סמי הנביא יחסר מאוד. אבל סמי הסופר הותיר לנו חיים שלמים ומפכים במים, על מדפי הספרים.

***

יצחק רובין הוא קולנוען וסופר