ב-20 באוקטובר 1964 באוקלנד, קליפורניה, נולדה לשיאמאלה גופאלאן ולדונאלד האריס, זוג מהגרים מהודו ומג'מייקה, בת בכורה. 56 שנים לאחר מכן, היא תעשה היסטוריה כשתהפוך לסגנית נשיא ארצות הברית, האישה, השחורה והאסייתית הראשונה בתפקיד אי פעם.

לקראת בחירות 2024, ועל רקע מצבו האישי ובריאותי של הנשיא ג'ו ביידן, גדלה מתמיד האפשרות שקמלה האריס תיאלץ להחליף אותו, הן בשל פרישה ו"העברת מקל", והן בשל אירוע רפואי פתאומי.

בטור הזה ננסה לעמוד על הרקע, האופי והעמדות של מי שעשויה להיות הנשיאה ה-47 של ארה"ב, ולהתמודד מול דונאלד טראמפ בנובמבר. 

באסינג בברקלי 

האריס היא בתם של מהגרים, אך בניגוד לדימוי שעשוי להשתמע מהמושג הזה, הוריה לא ברחו מעוני או מרדיפה, אלא היו מהגרים "פריווילגיים" יחסית: שניהם הגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כדי לקדם את הקריירות האקדמיות שלהם.

קמלה האריס עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן. הייתה הבכירה הראשונה בממשל לקרוא ל"הפסקת אש מיידית" (צילום: Susan Walsh /AP)

גופאלאן, הודית ממוצא טמילי, הייתה חוקרת סרטן שקיבלה את הדוקטורט שלה מאוניברסיטת ברקלי; האריס האב נולד בג'מייקה, כלכלן פיתוח שהשלים את הדוקטורט שלו בכלכלה מברקלי ולימד לאחר מכן בסטנפורד.

כילדה קטנה האריס נדדה עם הוריה ברחבי המערב התיכון של ארה"ב (שם גם נולדה אחותה מאיה, לימים משפטנית ופעילה פוליטית בעצמה), ובהמשך שבו לאזור המפרץ.  

האריס נחשפה ישירות לצדק, ולמעורבות האפשרית של ממשלה בקידומו, כבר כילדה. לימים היא תגן על החלטת מועצת העיר ברקלי להסיע אותה ואת אחותה לבית ספר בשכונה טובה יותר (מדיניות הידועה כ-busing), כחלק ממדיניות אינטגרציה של תלמידים שחורים ולבנים, ואף תתעמת על כך עם יריבה בפריימריז הדמוקרטיים ג'ו ביידן: ביידן טען שכסנאטור צעיר בשנות ה-70 הוא התנגד לכפיית מדיניות באסינג על ידי הממשל הפדרלי, ושיש להותיר את הסמכות בידי הרמה המקומית בנושאים כאלה, ואילו האריס תקפה אותו על הצורך של הממשלה בוושינגטון להתערב דווקא בנושאים כאלה. 

על אף שאינה מקיימת אורח חיים דתי, האריס נחשפה הן למקדשים הינדיים עם אמה, והן לכנסייה שחורה, בין היתר על רקע הגירושים של הוריה, שנפרדו כשהייתה בת 7, באופן שלדבריה השפיע מאוד לרעה על רמת החיים שלהן. 

התובעת הקשוחה מדי 

האריס השלימה את לימודיה התיכוניים בתיכון בקוויבק, שם אימה לימדה וחקרה בבית החולים היהודי ע"ש מורטימר דיוויס, ואת התואר הראשון שלה, בכלכלה ובמדעי המדינה, רכשה מקולג' הווארד (Howard) – קולג' שחור היסטורית בוושינגטון הבירה.

היא המשיכה לתואר שני במשפטים באוניברסיטת קליפורניה שבסן פרנסיסקו, כך שבדומה לביידן – ובשונה מארבעת קודמיו בתפקיד – היא לא עברה באוניברסיטאות העילית מ"ליגת הקיסוס". 

את הקריירה המקצועית שלה עשתה האריס בתביעה הפלילית של סן פרנסיסקו, שם התמחתה בתיקים חמורים כמו רצח ותקיפה מינית.

ב-2002 היא התמודדה לראשונה לתפקיד התובעת המחוזית של סן פרנסיסקו, וב-2010 נבחרה לתובעת הכללית של מדינת קליפורניה כולה.

להאריס יצא שם של תובעת קשוחה למדי בתיקים פליליים, ובמהלך הפריימריז שלה לנשיאות עיקר ההתקפות עליה הגיעו מצד פעילים לצדק גזעי שמחו על "ייצוג" היתר של שחורים והיספנים בין המורשעים בתיקים שניהל משרד המשפטים של קליפורניה בתקופתה.  

שמאל בפנים, מרכז בחוץ 

רוב האמריקנים לא מכירים את שמו של כל תובע כללי ברחבי ארה"ב, אבל שמה של האריס עשה כנפיים כשהודיעה, בתחילת העשור הקודם, שתסרב להגן על תיקון לחוקת קליפורניה שהגדיר נישואים כבין גבר ואישה בלבד, וטענה כי הוא נעדר ביסוס חוקתי.

משם, הדרך לפוליטיקה הלאומית הייתה קצרה, וב-2015 האריס הודיע שתתמודד על תפקיד הסנאטורית מקליפורניה: היא ניצחה בפריימריז בהפרש ענק, ובמהלך הקמפיין זכתה לתמיכתם של הנשיא וסגן-הנשיא דאז, ברק אובמה וג'ו ביידן.  

בכל הקשור במדיניות פנים, האריס יישרה קו עם רוב העמדות של השמאל האמריקני: היא תמכה בביטוח בריאות ממלכתי (Medicare for All) וחתמה על הצעת ה-Green New Deal שהובילה חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, קידמה חופשת לידה של חצי שנה וחיזוק זכויות עובדים (לרבות עיגון בחקיקה של הפסקות אוכל ותוספת שכר על שעות נוספות), וזכתה לציון של 100% מארגוני למען זכות האישה על גופה, וצדק גזעי.

היא התפרסמה בעיקר בזכות שימועים נוקבים שערכה לבכירי ממשל טראמפ בגין הפיטורים של ראש ה-FBI ג'יימס קומי, ובשימוע של שופט העליון ברט קוואנו, שמועמדותו עוררה סערה בגין האשמתו בתקיפה מינית של סטודנטית כשהיה בקולג'.

למעשה, הסיבה העיקרית שהאריס לא נתפסת כחלק אינהרנטי מהאגף הפרוגרסיבי, היא גישתה בנושאי חוק וסדר, וב-2019 היא אף זכתה לציון של 100% מהאיגוד הלאומי של מחלקות המשטרה באמריקה. 

מנגד, בתחומי חוץ וביטחון, האריס נקטה בגישות מתונות למדי ואפילו ניציות ביחס למפלגה הדמוקרטית: היא דרשה שממשל טראמפ יחקור את סין בגין האשמותיה ברצח העם של אויגורים, הצביעה בעד חוק CATTSA שכלל הרחבת סנקציות על איראן, רוסיה וצפון קוריאה, וההצעה הראשונה שחתמה עליה כסנאטורית הייתה התנערות מהחלטת מועצת הביטחון 2334, שקבעה שההתנחלויות הן לא חוקיות – החלטה שקודמה בידי ממשל אובמה-ביידן, שכאמור תמכו בה במהלך הקמפיין.  

כסגנית נשיא, האריס המשיכה להחזיק ברוב עמדותיה בסוגיות החוץ, אך "התיישרה" לימינו של ביידן בסוגיות פנים רבות. תיק הדגל שלה, ההתמודדות עם משבר ההגירה בגבול הדרומי, נחשב לכישלון: מחד, במהלך תקופת ממשל ביידן נמשכו גלי ההגירה הלא-חוקית בגבול הדרומי של ארה"ב, באופן שייצר והעמיק משברים בתחום הכלכלה (תחרות על מקומות עבודה) והביטחון האישי (פשיעה); מאידך, כשהאריס ניסתה להוביל מדיניות גבול "קשוחה" יחסית, ואף התריעה בפני מהגרים פוטנציאליים "אל תגיעו", היא ספגה ביקורת מהאגף השמאלי במפלגתה, שרואה בהגירה רכיב מרכזי באתוס האמריקני. 

קופה כחולה קטנה 

למרות התבטאויות ביקורתיות למדי ביחס למלחמה בעזה, להאריס יש רקורד חיובי מאוד ביחס לישראל. כמחוקקת היא נפגשה ועבדה צמוד עם הקהילה היהודית והפרו-ישראלית באמריקה, כולל נאומים בכנסי AIPAC, ביקרה בישראל ונפגשה עם בכירי מנהיגיה, כולל נתניהו ולפיד.

ביום העצמאות ה-75 היא נשאה נאום באירוע חגיגי של השגרירות, והציגה בו תפיסה ציונית למופת – היא סיפרה איך כילדה קטנה במפרץ סן פרנסיסקו היא אספה כסף "בקופה כחולה קטנה" כדי לעזור למדינה היהודית לבסס עצמה, וחגגה איך היום "ישראל כבר לא זקוקה לילדות קטנות מקליפורניה". גם בעלה היהודי, הג'נלטמן השני דאג אמהוף, הוא שחקן משמעותי בממשל ביידן ומוביל את תחום המאבק באנטישמיות. 

מצד שני, היא לא חסכה ביקורת מישראל בסוגיית ההתנחלויות (ההצבעה שלה נגד החלטה 2334 נבעה מהתנגדות להפעלת לחץ על ירושלים, לא מתמיכה אידיאולוגית) ובאותו נאום היא הביעה תמיכה, בדומה לרוב מוחץ של המפלגה הדמוקרטית, בפתרון שתי המדינות כפתרון היחיד שישמור על ישראל יהודית ודמוקרטית.

ב-2021, כשסטודנטית שאלה אותה על רצח העם שישראל מבצעת ביהודה ושומרון, האריס בחרה שלא להעמיד אותה על טעותה אלא ענתה בפשטות "זו דעתך", במהלך שזיכה אותה בביקורת רבה מצד תומכי ישראל. 

במהלך מלחמת חרבות ברזל, נדמה כי האריס תפסה שוב את תפקיד התובעת הקשוחה: היא אינה "שוברת קו" עם ביידן או מאגפת אותו משמאל, אבל בחירת המילים שלה בהתייחסה למלחמה חריפה וביקורתית הרבה יותר מזו של גורמים אחרים בממשל, לרבות הנשיא.

כך, למשל, היא הייתה הבכירה הראשונה בממשל לקרוא ל"הפסקת אש מיידית" לצד שחרור חטופים (כלומר, מבחינת הממשל, לעסקת חטופים), והיא הייתה הראשונה להודיע כי בהיעדר מענה לדאגות של וושינגטון ביחס למצב ההומניטארי ברצועה – הבית הלבן ישקול שינוי מדיניות. 

שאלת השאלות, לפחות מבחינת ישראל, היא מה תעשה האריס אם תיאלץ להחליף את ביידן. על בסיס קריאה בהצהרות העבר שלה, ניכר שהתמיכה שלה בישראל ובישראלים היא אותנטית, ומעוגנת לא רק בראייה מפוכחת של האינטרסים המשותפים בין המדינות, אלא גם בזיהוי ערכי ואידיאולוגי.

בה בעת, האריס התגלתה כרגישה מאוד לדעת הקהל הדמוקרטית, והיא רואה היטב כיצד ביידן מדמם קולות בבחירות הנוכחיות בגלל התמיכה העקבית (אך ללא "צ'ק פתוח") שלו בישראל, תודות לצעירים פרוגרסיביים שלא מוכנים שארצם תיתן יד למה שהם תופסים כטבח בעזה. אם תכהן כנשיאה ה-47, היא תהלך על חבל דק מאוד.