הפיזיקאי הבריטי זוכה פרס הנובל, פרופסור פיטר היגס, הלך לעולמו בגיל 94, בביתו באדינבורו שבסקוטלנד.
היגס התפרסם בעיקר בזכות עבודתו מ-1964, שבה חזה את קיומו של החלקיק שנקרא על שמו, בוזון היגס. לפני תגליתו של היגס, היה קושי להסביר במסגרת המודל הסטנדרטי (המודל המתאר אלו חלקיקים בסיסיים הקטנים מאטום קיימים, ומה תפקידם) את קיומה של מסה לחומר.
היגס תיאר בעבודתו מנגנון, שכולל שדה בלתי נראה (שזכה לשם 'שדה היגס') וחלקיק הקשור אליו, בוזון היגס. מנגנון זה מאפשר לחומר לקבל מסה. שדה היגס, כמו יתר השדות הפיזיקליים, נוכח ביקום כולו.
במסגרת מאיץ החלקיקים CERN בשוויץ, פרוייקט מדעי בסדר גודל עצום, התגלו ב-2012 ראיות שאוששו את התיאוריה של היגס.
לפי התאוריה, בוזון היגס מתקייֵם זמן קצר ביותר לפני שהוא הופך לחלקיקים אחרים, בתהליך הדומה לקרינה רדיואקטיבית. זמן הקיום הקצר לא מאפשר למדוד אותו ישירות, וכדי להוכיח את קיומו מדענים נדרשו להראות את השפעתו על חלקיקים אחרים. המדענים ב-CERN גרמו להתנגשות בין שתי קבוצות של פרוטונים, שנעו זו מול זו במהירות הנושקת למהירות האור. בעת ניתוח המדידות מההתנגשות אכן נמצאו עקבות מובהקים לבוזון ההיגס, מה שהוביל להכרזה היסטורית על גילוי ההיגס ב-2013.
בשל חשיבותו ומיסתוריותו לכאורה, בוזון היגס כונה בתקשורת ובתרבות הפופולרית "החלקיק האלוהי". היגס עצמו הסתייג מהכינוי: "זו הייתה בדיחה של מחבר ספר, שחשב לקרוא לו החלקיק שאלוהים יעזור (Goddamn particle), כי כל כך קשה למצוא אותו, אבל העורכים לא אישרו את זה". מחבר הספר המדובר הוא פיזיקאי חשוב וזוכה נובל בפני עצמו, לאון לדרמן.
היגס זכה על תגליתו בפרס נובל לפיזיקה ב-2013, ביחד עם פרופסור פרנסואה אנגלרט, שבאותה השנה (1964) הגיע למסקנה דומה מכיוון אחר ובאופן בלתי תלוי.
