מירנה אבו ערב, מנהלת תחום "צעירים לתעסוקה" באג'יק – מכון הנגב, ארגון ערבי-יהודי לשינוי חברתי, מתנגדת לשימוש במונח "צעירים חסרי מעש". רבים מסבירים את האלימות הגואה בחברה הערבית בכך שלצעיריה אין מסגרות, ורבים מהם אינם לומדים או עובדים. אבו ערב מסכימה אומנם שהבעיה קיימת, אבל רואה במושג מעליב ומקבע. "החלטנו להסב את השם", היא מספרת בראיון ל'דבר', "אנו בונים את תחום צעירים לתעסוקה".

במי פוגע המונח "צעירים חסרי מעש"?
"הממסד ראה שאלה לא הצעירים הרגילים. צעירים רגילים סיימו 12 שנות לימוד. הם עובדים, לומדים באקדמיה או בהכשרה מסוימת. יש להם אופק תעסוקתי ואישי. הם לא זקוקים להתערבות רבה כדי להיות במסלול. כל הצעירים הערבים צריכים התערבות בתחום הכישורים הרכים, השייכות והזהות.

"צעיר חסר מעש לא נמצא בשום מסגרת. ייתכן שהוא יושב בשכונה בבית קפה או בבית כל היום, ומתעורר בלילה, כי יש לו עסקים אחרים. מבחינתנו, חסר מעש נתפס כעבריין. יכול להיות שכל היום הוא יושב ולא רואים אותו לא ההורים ולא השכנים, אבל בלילה יש לו התעסקות, כסף קל מאיומים ועבירות. לרוב הם נגררים לשם.

"הצעיר הזה הוא צל. גם במערכת החינוך לא ראו אותו וגם בבית, או שרואים אותו כבעייתי. מאשימים אותו ואומרים לו שאין לו עתיד. זורקים את חולשתו בפניו. אף אחד לא מנסה לראות את הכוחות שלו. גם הצעיר מרגיש ככה וגם הסביבה שלו. אתה פוגע בו עוד יותר. אתה לא מכיר אותו. אתה לא יודע עם מה הוא מתמודד, למה הוא במצב הזה. הוא מתעסק במה שלא רוצים לראות או בעבודה מזדמנת. אני לא יודעת מה הקשר עם המשפחה. בסוף הוא הולך לקבוצת השווים שבה הוא נתפס חזק, ברחוב".

אז זה מסלול קבוע מראש שמתחיל כבר בבית הספר?
"מכיתה א' אתה יכול להבחין מי הילד עם היכולות הלימודיות ומי ייתפס כבעייתי. לא כל ילד יכול להיות בבית ספר רגיל. לא כולם אמורים להיות באקדמיה. יש הרבה מסלולים בחיים. בחברה הערבית שמים את כל הדגש על החינוך הפורמלי, ופחות על החינוך המשלים הבלתי פורמלי, ששם את הצעיר במרכז ומחזק את היכולות האישיות. אילו מגיל צעיר מיפינו את הצרכים ונתנו מענה מתאים, היינו תופסים אותם לפני ההדרה.

"יש מורים שהצילו כמה צעירים, אבל כל נער כזה צריך מעורבות. אם יש תמיכה מההורים, מהיועצת, הנער לא בסכנה. אם ההורים לא רואים, אז בבית הספר רואים. אך לילד כזה עם צרכים שונים לאורך זמן – אין מקום בבית הספר. כל הזמן הוא מרגיש אחרת. גם המורים מטפלים בו אחרת. מנהלי בית ספר ישלחו אותו לחפש בית ספר טכנולוגי כי הוא לא עומד בהישגים. משם הכול מתחיל. מבית הספר, מהבית".

אין נקודות יציאה? איפה הנער מאמץ את הזהות הזו?
"ההורים, המורים והסביבה מחליטים בשבילו. אף אחד מאיתנו לא נולד רע. בשיחות עם צעירים שהגענו אליהם באיחור, הם אמרו 'לו רק המורה אישר לי להיות בטיול, אף שהייתי בעייתי, אולי הייתי משנה את ההתנהגות שלי. הוא החרים אותי ונפגעתי, רציתי לנקום ולהפריע ולא לתת להם לשבת בשקט'. יש מקרים קטנים, לפעמים לא נראים למורה או להורה, שיכולים להיות נקודת המפנה. יש מקרים שונים, חלק חוו אלימות בבית וחלק אלימות מחוץ לבית ולא ידעו להתמודד איתה. חלק בבית הספר, כשהמורים לא העניקו מספיק תשומת לב.

"אני זוכרת את הילדים המוזנחים בכיתה. המורים האשימו אותם מולנו. כשכל הסביבה מקרינה מסר שלילי, הנער נאבק לשרוד בסביבה שלא רוצה אותו. זה מצלק. הוא יבחר להיות בקבוצת השווים. הרחוב מפתה. אין לו אופציות בשלב הזה. בבית הספר הוא מסומן, בבית הוא מסומן. אילו הבית היה בריא, הוא היה מוצא את התמיכה בבית, ולהפך. הוא מודר, כל הסובבים נטשו אותו. הוא לא החליט לעשות זאת. יש נקודה שהורים ומורים לא יכולים לראות מה קורה, והוא מתבטא במקומות אחרים".

איך עובדים עם צעירים שכבר בתוך המציאות הזו? למה הם באים אליכם?
"הם התעייפו מזה. הם רוצים להיות אנשים נורמטיביים מבחינת החברה. יש להם רעיונות מקוריים, מוטיבציה. אנו לא מפסיקים להאמין בהם. זו תוכנית לפתוח דלתות לצעיר, שאין לו מסגרת ולא ויתר על החלום שתהיה לו. בהתחלה שואלים אותם מה החלום שלו.

"אף פעם לא שאלו אותו. הוא אלים, אז פסלו אותו ולא התאמצו להבין למה. יש תוכנית מובנית עם נהלים ומסגרת של שמונה שעות ביום במשך חמישה ימים בשבוע. בתוך המסגרת זה דינמי. אנו מאתרים צרכים עם הנער. קורס העברית נבנה ביחד עם הצעירים. פתחנו קבוצת מיקוד, ושאלנו איך הם רוצים ללמוד. הנער לא יישב ללמוד, הוא יישב מול משחק המחשב. אנו צריכים להתאים. הם מלמדים אותנו איך לתת להם מענה. כל הזמן אנו בלמידה ותהייה מולם.

"כל צעיר הוא עולם ומלואו. הם נוגעים לי ללב. הם עברו מקרים קשים. אתה מפחד שהוא יינטש וייכנס למסלול אלים, פוחד שהוא לא יגיע. אנו מתמודדים עם העולם שלהם, זה עולם  מאוד מפחיד ומאיים. החיים שלו הם היום. הוא לא יודע מה יקרה מחר. יש להם חלומות והם אומרים 'אני לא יודע אם אשרוד את זה'".

איך יוצרים מרחב בטוח שיכול להכיל חוויות כאלו?
"זה תהליך מאתגר. הם מביאים את ההתנהגות של החוץ לכיתה. היינו מעורבות בבעיות שלהם. אבל יש הגדרה לתפקיד, הרכז לא יכול להיות מעורב בכל בעיה. מתאמים איתם ציפיות, וכל פעם צריך לחזור להתנסות, לשקף ולעבד, עד שהם נרתמים למסלול. זה תהליך ארוך. מההתחלה כותבים הסכם של הקבוצה. בהתחלה הם לא קשורים למה שכתבו. הם רגילים שאף אחד לא מבקר אותם ולא אומר להם מה לעשות. מהמקום הרותם אנו מציבים לאט לאט את הגבולות.

בניית האמון היא תהליך ארוך. "כשהרכז אומר לי להתערב, אני מדברת איתם כמנהלת, ומסבירה להם מה המקום שלי. אני שואלת אותם למה הם בתוכנית? אתה רוצה להשתנות, למה אתה מביא את ההתנהגות הזו? בפגישה הראשונה זה מתמסמס ועוברים שוב את התהליך. אחרי שלוש פעמים זה יושב להם. צריך פה כל הזמן להסתכל בעיניים, לשוחח איתם.

"היה נער שכל הזמן היה ציני וניסה להתערב. אמרתי לו שמה שעשה לא מקובל על מישהו בחוץ. שאני לא נפגעת ממנו, אני מכירה אותו. נתתי לו משימה להיות אחראי על האיחורים. מנסים לתת לכל אחד תפקיד בקבוצה, למשל לקחת לסיור בשכונה. צעיר שבכפר התביישו בו, מוביל סיור ונפגש עם אנשים משפיעים. היישוב משנה את ההסתכלות עליו. התדמית שלו משתנה. זה משנה את המצב הפנימי שלו. אנו נותנים להם להוביל התארגנות קהילתית ומעורבות".

"אם המודל לחיקוי של הצעיר הוא מי שיורה, אנו בקריסה"

לדברי אבו ערב, הפעילות ביישוב גורמת לסביבה לראות בצעיר צדדים שלא הכירה. "הדברים הטובים של הצעיר עולים. כל צעיר שהגיע לתוכנית רוצה את השינוי. אותי מעניין שהוא יראה את נקודת האור הזו דרכנו. זו התמיכה שלנו, 'תאמין בעצמך'. אנו עוזרים לו לפתח את הכלים האלה כדי להתמודד, מלמדים אותו ויסות רגשי, מאתרים את הצורך ותופרים מענה".

איך נראה חוסר מעש אצל הצעירות?
"האלימות נתפסת כמגדרית. לרוב אלה צעירים שיורים. אולי היום יש צעירות שהתחילו להיות מעורבות. הדגש היה על הצעירים הבנים, 40% מהם חסרי מעש. מי שנפל בין הכיסאות הן הבנות. לצעיר יש לגיטימציה לצאת מהבית לעשות מה שהוא רוצה. הנערה נשארת בבית תחת פיקוח ובקרה. הצעירה לא חופשייה. הבנות יותר חסרות מעש בבתים.

"הן לא מסוכנות, אז אף אחד לא מתעניין במה הן עושות, מוכות או לא מוכות, כל עוד הן עומדות בכללים. מי שמגיעות אלינו נמצאות בסכנת חיים כמו הצעירים או יותר, כי הן לא יכולות לדבר. כאן נכנס העניין הנפשי מאוד חזק. יש שבאות במצב נפשי חמור, אין להן את היכולת להתגונן ולשמור על עצמן. הסכנה היא לחייהן ולא לסביבה.

אבו ערב מספרת ששיעור ההשתתפות של נשים עולה, אבל לא מספק. "צריך התערבות אינטנסיבית במה הצעירה עוברת. לא קשה לאתר אותן. עבור מי שמגיעה אלינו, זו הזדמנות לצאת מהבית. יש הורים שבאים לבדוק את המקום, את הרכזת. לכן הגישה להורים היא שותפות, אנו מפתחים איתם קשר כשותפים. ההורה הוא שותף משמעותי, בכך שהצעיר יתמיד. בונים איתם אמון. זה מאוד חשוב. זה המעגל הראשון של הצעירה או הצעיר".

האם ישנם הבדלים אזוריים, סוציו-אקונומיים, תרבותיים?
"זה תלוי אזור, לא יישוב. בכל יישוב יש שכונות מודרות. המצב הסוציו-אקונומי משפיע. ככל שהוא ירוד, עולה הפוטנציאל להיות בסיכון. יש מקומות עם יותר מ-40% צעירים בסיכון. לפני שאנו בוחרים יישוב לעבוד בו, אנו ממפים את תופעות הפשיעה והאלימות ואת שיעור הצעירים חסרי המעש. זה דינמי ומשתנה. ככל שהיישוב מוזנח, תמצא בו יותר צעירים חסרי המעש. אין להם מקום אחר, אין מענה, אין שירותים שניתנים לצעירים. בדרום שיעור חסרי המעש גדול יותר, כי יש הרבה כפרים לא מוכרים ללא תשתיות".

מה ההבדל בין צעיר יהודי לצעיר ערבי במצב הזה?
"נקודת ההתחלה של צעיר ערבי היא לא כמו של יהודי. בכל נושא המסגרות יש פערים, וגם בתקציבים. יהודי יכול להיות צעיר חסר מעש שנה-שנתיים, אבל הצבא הוא מסגרת לכל דבר. אני רואה כמה השקעה יש שם בצעירים".

האם שנת מעבר היא הפתרון?
"אני בעד שנת מעבר גורפת לכולם. אני חולמת שתהיה שנת מעבר עם כל מיני מסלולים. הרצף החינוכי חשוב, להתחיל בארגון הבלתי פורמלי ולעבור את כל הציר החינוכי. בהדרכה אתה מועצם. צעיר כזה לא יהיה חסר מעש, כי יש לו יכולות לחקור, חשיבה ביקורתית, זהות ושייכות. אחרי שייצא כבוגר משנת המעבר יש תוכנית המשך. צריך להחזיק אותם עד המקום שאפשר לשחרר, שימצאו את הדרך".

מה התפקיד של המדינה?
"המדינה צריכה גם לקבל עליה אחריות. ארגוני חברה אזרחית יכולים לעשות זאת. אך חשוב שהמדינה תקבל אחריות לחברה הערבית בתקציבים ובמעורבות".

מה תפקיד המשפחה, החברה?
"אצלנו ההורים עדיין מעורבים בהחלטות. הצעיר צריך לקבל אחריות, אבל בשביל זה צריך תהליך. לי הייתה סביבה תורמת ותומכת, אבל לא לכל צעיר יש תמיכה. עבורי, שנת מעבר היא הכרחית לכל צעיר וצעירה ערביים. יש הורים שפוחדים מכך, יש בתי ספר שרוצים מצוינות. שנת מעבר תורמת לצעיר, למשפחה, ליישוב ולחברה. החברה הערבית צריכה לקבוע מה התכנים וצירי הזהות והשייכות. אנו צריכים להוביל את הצעירים בתכנים אותנטיים לחברה שלנו. כדי להשתלב בחברה כללית צריך כמיעוט לחזק את הזהות שלנו.

"החלום שלי שהחינוך הבלתי פורמלי ישתרש בבתי ספר. מנוף השפעה של מדינה, תקציבי חינוך ורווחה. החברה שלנו צריכה המון. קודם כול, אנו צריכים לקבל עלינו אחריות, לפתח מנהיגות חיובית שיתופית ולהעצים את החברה שלנו. זו העבודה שלנו עם הצעירים. אם המודל לחיקוי של הצעיר הוא מי שיורה, אנו בקריסה. האינטרס שלנו הוא למחוק את זה, וזה צריך להיות גם אינטרס של המדינה".