במשך 18 שנה עבדה יעל אטיאס תושבת רמלה, בחברת בזק, עד שיצאה לפנסיה מוקדמת במסגרת תהליך ההפרטה שעברה החברה. מאז היא עברה דרך תחנה נוספת ומשמעותית בחייה התעסוקתיים – חברת מירס, כיום הוט מובייל, בה היא עובדת במשך 12 השנים האחרונות – תחילה כעובדת חברת כוח אדם בשירות הלקוחות, בהמשך במגוון תפקידים בחברה; במערך הטכני, בתמיכת מכירות ופניות הציבור, וכיום כמנהלת הכשרות בהעסקה ישירה.
המעבר מהעסקה דרך חברת כוח אדם להעסקה ישירה בחברה היה עבורה במשך שנים רבות משאלת לב, תחושה שהלכה והתחזקה לנוכח התנאים וההטבות שזכו לקבל חבריה לעבודה מתוקף ההסכם הקיבוצי. "כעובדת במיקור חוץ לא זכיתי לתנאים של עובד חברה," היא אומרת. "אבל לא תמיד הייתי ערה לכך ולא ביקשתי להיכנס להעסקה ישירה. כשאתה נמצא במקום שבו רוב האנשים כמוך, אז אתה פחות שם לב. רק לאחר שש שנים, מאז שהתחלתי לעבוד במטה, ביקשתי להיכנס להעסקה ישירה."
מה גרם לך לרצות?
"פתאום ראיתי שכל החברים שלי בעבודה מקבלים מתנות והטבות ואני לא. ראיתי את זה מול העיניים וזה ממש חרה לי. הרגשתי שגם לי מגיע. רוב האנשים סביבי נכנסו ישירות להוט מובייל ועבדו בהעסקה ישירה ואני נכנסתי דרך OSP, חברה קבלנית, זה לא היה קשור לוותק או למספר השנים בעבודה, אלא לתקנים וכמויות, ככה הם מחליטים כמה עובדים יועסקו בהעסקה ישירה וכמה בהעסקה קבלנית, זו המדיניות."
מדיניות שהוועד שינה בהסכם הקיבוצי
"נכון, בזכות הוועד נכנסתי להסכם עם תקן, הם דחפו אותי קדימה. נלחמתי על זה ונלחמו איתי על זה בחזרה. הם ראו שאני 12 שנה ועדיין לא בהעסקה ישירה. הם עמדו על הרגליים האחוריות ולא נתנו לי. כל הזמן ביקשתי, בנימוס. בתפקיד האחרון שלי ביקשתי מהמנהלת שלי והיא נפנפה אותי. התפנה תקן והיא התנגדה להכניס אותי אליו, והוועד לחץ עליה מאוד כדי שאכנס, היה לי את הוותק המתאים, הידע והניסיון והייתי יותר מראויה לתפקיד."
"פתאום ראיתי שכל החברים שלי בעבודה מקבלים מתנות והטבות ואני לא. ראיתי את זה מול העיניים וזה ממש חרה לי. הרגשתי שגם לי מגיע״
מה הניע אותך להיקלט להעסקה ישירה?
"הרצון להיות חלק מהחברה ולחוות יחד עם העובדים את ההטבות. רציתי להרגיש חלק מהחברה, כשכולם יוצאים לנופש – שגם אני אצא, שהוועד יגן גם עליי. זה לא היה קל, היו מלחמות בדרך, היתה התנגדות לכניסה שלי, הייתי צריכה לבקש כמה פעמים לאורך השנים, אבל בסוף, אחרי 11 שנים, זה קרה."
שלוש שנים של עבודה במטה החברה בקיבוץ יקום המחישו לה עד כמה היה נחוץ לה המעבר להעסקה ישירה. "לפני כן, כשעבדתי בנתניה במשך שש שנים היו סביבי הרבה עובדים בהעסקה קבלנית והתחלופה של העובדים היתה גבוהה. הגעתי לשם עם קומץ עובדים מאיירפורט סיטי. הייתי כבר עובדת ותיקה וכאב לי לראות איך אנשים נקלטים ישר להעסקה ישירה ואני לא. פשוט הייתה התנגדות מצד ההנהלה."
בסוף זה קרה
"הכניסה שלי להעסקה ישירה לוותה בהתנגדות של ההנהלה. זה הכביד עליי וגרם לי למועקה שעדיין לא נעלמה. בזכות הוועד נקלטתי וגם היום הוועד נלחם עבורי ומגן עליי."
מה השתנה בשנה וחצי שבה את נמצאת בעסקה ישירה?
"יש לי עם מי לדבר ועם מי להתייעץ – יש לי אוזן קשבת, הזכויות שלי מובטחות. זה הכי חשוב, מעבר לכל המתנות. הקושי בהעסקה קבלנית הוא לעבוד לצד אנשים שאתה לא חלק מהם, והיום זה שונה. ההוויה היא משותפת. יצאנו פעמיים יחד לחו״ל, הקשרים עם שאר האנשים בעבודה התחזקו, הכרתי אנשים חדשים. זאת חוויה בלתי רגילה. הרבה יותר נעים לעבוד ככה. זה ממש לא כיף להיות בצד ולהסתכל על כולם – לא מבחינה חברתית בילדות ולא במקום העבודה, זה לא שונה, זו חוויה אנושית קשה, תמיד. אפילו במחוות הקטנות ובמתנות הקטנות. בט״ו בשבט, כשעוד הייתי בהעסקה קבלנית, לכולם הניחו סלסלה עם פירות יבשים על שולחן, ורק השולחן שלי נשאר ריק, זה אומר הכל. לשמחתי זה השתנה, העסקה ישירה מעניקה גם הגנה תעסוקתית וגם רווחה."
