דווקא במחנה אושוויץ, בחדר שבו החשיפה לזוועות או לחפצים מבעיתים מעטה יותר, חדר לגמרי בסגנון של מוזיאון – דווקא אז נשבר זליג הובר. שם, מול "דף העד" של סבו שנספה, הוא התפרק. גם עכשיו, כשהוא מספר את סיפורו המשפחתי קולו חנוק מדמעות. בגיל 76 הגיע זליג לראשונה לאושוויץ, יחד עם בנו אורן, לסגור מעגל עם סיפורו המשפחתי.
הובר עלה לארץ מרומניה בגיל שלוש, בן יחיד להורים ניצולי שואה. הוא הצטרף לחברת "אגד" כנער עובד, והועסק בה עד צאתו לגמלאות. אמו, שורדת אושוויץ, הייתה בת 17 כשהגיעה למחנה הריכוז יחד עם הוריה ואחיותיה. אביו גויס לצבא ההונגרי, שם עבד בעיקר בעבודות כפייה. כמו במשפחות רבות ששרדו את השואה, הזיכרונות הקשים דילגו לדור השלישי, מהוריו של זליג לבניו. כשנודע לבנו אורן (48), עובד חברת פלאפון ב־21 השנים האחרונות, על המסע לפולין שיזם איגוד עובדי הסלולר האינטרנט וההייטק, לא היה לו צל של ספק שהוא מצטרף למשלחת יחד עם אביו זליג. "כנער לא הזדמן לי לצאת למסע הזה", הוא מספר. "בדיעבד, כנראה שגם לא הרגשתי בשל עדיין, אבל תמיד רציתי לנסוע ולפגוש את הסיפור המשפחתי שלנו."
אמו של זליג לא סיפרה לו דבר, והוא מצדו לא רצה לשמוע, כך הוא מעיד. השתיקה הזאת נמשכה שנים, עד שהביאה איתה בגיל מבוגר סיוטים והתמודדויות רגשיות קשות. אורן, שהחל להעמיק ולחקור את תולדות המשפחה ואת קורותיה בשואה, היה זה שחשף בפני אביו פיסות מידע שעליהן לא ידע מעולם. עבורם היה המסע לפולין צעד נוסף קדימה בהתמודדות עם הפצע הפתוח.
זו הייתה הפעם הראשונה שמסע מסוג זה מתקיים במסגרת האיגוד, אבל על פי התגובות, כבר כעת ברור שזו רק תחילתה של מסורת ארוכה. הצורך במסע הגיע מהשטח, מעובדות ועובדים, שרובם ככולם לא חוו את החוויה כבני נוער במסעות הללו. הקבוצה המגוונת כללה עשרים ושבעה עובדות ועובדים מרקעים שונים; נשים וגברים, חילונים ודתיים, צעירים ומבוגרים – מעדות שונות, מחברות שונות ומשלל תפקידים שונים; מהנדסים, מוקדנים ועובדי מטה.
"רגע מרגש נוסף עבורי היה להיחשף לסיפורם של חברי תנועות הנוער, הצעירים שעשו את הלא ייאמן ויצאו למרוד בגרמנים, כנגד כל הסיכויים. רק שם הבנתי למה דווקא חברי תנועות הנוער, שהתחנכו על אותם ערכים שאני זוכר מימיי כחניך בתנועה – למה דווקא הם אחזו בנשק למען הרוח היהודית".
לאחר תהליך היכרות והכנה, יצאה הקבוצה, בליווי מדריכים מחברת "המעורר", לחמישה ימים אינטנסיביים בפולין. רוב חברי הקבוצה לא הכירו זה את זה לפני העליה למטוס, אבל המסע חיבר ביניהם והפך אותם לחבורה מגובשת, כך מעיד הובר הצעיר: "הכרתי חבורה של אנשים סקרנים, אכפתיים, שבתוכה לא היה משנה למי יש חיבור משפחתי-אישי לשואה ולמי אין, הסיפור הוא של כולם". זליג אביו, המבוגר שבחבורה, אבל צעיר ברוחו, הפך עד מהרה ל"אבא" של הקבוצה, הכוכב הבלתי מעורער שאליו פונים בכל עניין, ועליו נשענים כשצריך.
הביקור באושוויץ-בירקנאו היה עבור אורן וזליג חוויה שאותה לא ישכחו. הם הלכו בעיני רוחם בעקבות הסבתא, דמיינו את דמותה שם כנערה, חיפשו אחר הצריף "שלה", שכבר נהרס, ניסו לזהות בתמונות של יהדות הונגריה, היהדות האחרונה שהגיעה למחנה וכמעט חוסלה שם כולה, פרצופים מוכרים ממשפחתם. בעודם צועדים במחנה הדהדו סיפוריה של הדודה, אותה פגשו יומיים בלבד לפני צאתם למסע, וגם הסיפור ההוא על הכוויה שקיבלה בזרועה, כשתחבה אותה לתוך סיר מרק רותח בניסיון לחלץ משם מעט מזון.
זליג ובנו אורן מספרים על מראות ורגעים רבים נוספים במסע, שיישארו איתם לעד. המטלטל ביותר עבור זליג היה הר האפר במיידנק, אותו תל עשוי אפר ועצמות יהודים שנרצחו. "המוחשיות הזאת, להבין שזה מה שנשאר ממאות אלפי אנשים, זה לא עוזבאותי", הוא אומר.
עבור אורן, הרגע המצמית ביותר היה בבורות ההריגה. "זה בלתי נתפס שבני אדם ממש, לא באמצעות מכונה או מנגנון אוטומטי, עמדו מול יהודי ורצחו אותם ככה", אומר אורן. "רגע מרגש נוסף עבורי היה להיחשף לסיפורם של חברי תנועות הנוער, הצעירים שעשו את הלא ייאמן ויצאו למרוד בגרמנים, כנגד כל הסיכויים. רק שם הבנתי למה דווקא חברי תנועות הנוער, שהתחנכו על אותם ערכים שאני זוכר מימיי כחניך בתנועה – למה דווקא הם אחזו בנשק למען הרוח היהודית".
על רקע השיח הציבורי הער שמתנהל בשנים האחרונות על המסעות לפולין, עולה השאלה המתבקשת מדוע בכלל לנסוע לשם? אורן וזליג לא מהססים לשנייה בתשובתם הנחרצת. "רק שם אפשר להבין", אומר אורן, שחקר בעצמו את תולדות המשפחה. "רק שם, במסע אינטנסיבי כזה, אפשר באמת לרדת לעומק ולהבין מה קרה ואיך קרה." מה שתרם לחברי הקבוצה לרדת לעומקם של הדברים הקשים, כך מציין אורן, היה אופי הקבוצה והמדריכים: "שאלנו בקבוצה שאלות שאתה לא מגיע אליהן ביום־יום, כמו איך אפשר להיות עד לדבר איום כזה ולעמוד מהצד?"
ימים ספורים לפני המסע, כשאורן הבחין בתגובתו הקשה של אביו זליג לתהליך ההכנה, כשלילותיו הפכו לקשים יותר ויותר, הוא הציע לו לוותר על המסע. "פחדתי שזה גדול עליו", הוא מודה. אבל שם, על אדמת פולין, היה ברור שההחלטה בכל זאת לנסוע הייתה הנכונה ביותר, כך אומר גם זליג: "אני מאד שמח שבחרתי לצאת. הייתי רוצה שכולם, כולל ילדיי ונכדיי, ייסעו לשם".
