מערכת הסאונד החדשה של אולם ההופעות במרץ 2 בתל אביב כמעט התפוצצה אמש (רביעי) מהביטים של די.ג'יי שאז (שחר זיסמן), שכמעט גנב את ההצגה לכוכב הערב, המוזיקאי והראפר 'טאפש'.
עשרות מעריצים, מכל הגילים והמינים, מילאו את הרחבה של המועדון.
טאפש עלה לבמה אפופת העשן עם מעיל ארוך ומטריה. מהר מאוד המעיל והמטריה עפו, והוא התחיל לירות בצרורות שירים מהאלבום הראשון והיחיד שלו עד כה Klab; Sakakeen; Talaphon, וכמה פנינים מהאלבום שבדרך, שעדיין אין לו שם.
"מי שייתן את השם לאלבום החדש יקבל 3,000 שקלים בביט, עוד הערב", הבטיח. כשהידיים של הקהל עולות ויורדות לפי הקצב, אפשר היה לדמיין לרגע שההופעה מתקיימת באיצטדיון עצום באירופה, ולא באזור תעשייה בדרום תל אביב.
אייל טאפש הוא בן למשפחה דרוזית מבית ג'אן שבגליל. הוא נולד בבית ג'אן וגדל באילת, ונראה שהוא אחד מכותבי שירי המחאה הטובים בישראל. השירים לא עוסקים בסכסוך ולא במתח בין דרוזים או ערבים ליהודים, אלא מדברים על חוסר צדק, חוסר שיוויון, שלטון הטייקונים, אלימות, והקושי של האדם הפשוט לחיות במדינה. את הטקסטים שלו הוא מבצע בערבית מתובלת בעברית ואנגלית, והוא יורה אותם על הקהל בלי מעצורים.
כשהוא לוקח את הגיטרה לידיים טאפש מכשף. הוא וירטואוז, ולא סתם נבחר להיות הגיטריסט של שלומי שבן. בהופעה הוא מנגן מעט מדי על הגיטרה, וכשהוא עושה את זה קשה להזיז ממנו את העיניים והאוזניים. הכישרון מתפרץ וקשה להגיד במה הוא יותר טוב – בכתיבה, בהלחנה, בשירה או בנגינה על הגיטרה. כנראה שטאפש הוא החבילה כולה.
ההופעה קצרה, ככה זה כשהשירים דחוסים. 4-2 דקות של מילים בלתי נגמרות, ביטים מהירים וקצת צחוקים. טאפש מייצג ישראלי אחר, טיפוס אוניברסלי שמתבטא במכלול שפות ומכיל זהויות מגוונות וסגנונות מוזיקליים שמתערבבים זה בזה – מבלוז, דרך היפ הופ ועד מטאל.
כל מי שמכיר את התופעה שנקראת 'טאפש', ממליץ להגיע להופעה כל עוד אפשר, "לפני שנהיה צריכים לטוס לחו"ל ולהילחם לרכוש כרטיס להופעה במחיר גבוה".
