מחקר חדש של שירות התעסוקה המתפרסם היום (ראשון), מלמד שעל אף הירידה שנרשמה בשנים האחרונות במספר שעות העבודה הממוצע בישראל – העובדים הישראלים עדיין עובדים יותר בממוצע מאשר במדינות ה-OECD. 

העובד הישראלי עובד בממוצע כ-1,892 שעות עבודה בשנה, בעוד מספר שעות העבודה הממוצע ב-OECD עומד על 1,752 שעות. כלומר בישראל עובדים כ-8% אחוז יותר מאשר ביתר המדינות המפותחות. ממוצע השעות לו נדרש העובד הישראלי גבוה הרבה יותר מאשר עובדים ביפן (1,607 שעות בשנה), אירלנד (1,657), הונגריה (1,700), איטליה (1,694), בוודאי שגרמניה (1,341), צרפת (1,511) ובריטניה (1,532). 

בשירות התעסוקה מציינים, כי המספר הגבוה יותר של שעות העבודה להן נדרש הישראלי הוא להערכתם תוצאה של "נטייה תרבותית לעבודה רבה יותר", אך גם על רקע הפער בין העלייה ביוקר המחיה – לזו שבשכר. 

כתוצאה, גם במדד איזון בית-משפחה (Work-Life Balance), עולה כי ציונה של ישראל נמוך בהשוואה למקובל ב-OECD, ונמוך מאוד בהשוואה לציון של איטליה, גרמניה, צרפת ואפילו יוון. 

בדומה למרבית מדינות ה-OECD, גם בישראל נרשמה בעשורים האחרונים ירידה די עקבית במספר שנות העבודה השנתי (למעט במהלך משבר הקורונה ומלחמת חרבות ברזל, שבהן הושפע שוק העבודה מהמציאות המשברית).

במחצית הראשונה של שנות התשעים עבד העובד הישראלי כ-2,000 שעות בשנה בממוצע. עם זאת, בעוד שבישראל הירידה היא מתונה יחסית, הירידה הממוצעת בהיקף שעות העבודה ב-OECD משמעותית יותר. כתוצאה מכך, הפער בהיקף שעות העבודה שמבצעים הישראלים לעומת עמיתיהם רק הולך וגדל. 

בהסתכלות לפי משלחי יד, מציינים בשירות התעסוקה כי ישנה דיפרנציאציה הן בהיקף שעות העבודה הנהוג בכל משלח יד, ולעיתים אף במגמה. בעוד שבמרבית משלחי היד נרשמה ירידה בעשורים האחרונים בהיקף שעות העבודה, שהואצה בקורונה, ולאחריה נרשמה עלייה ואז חזרה לדפוס של ירידה עקבית ומדודה – בחלק ממשלחי היד נרשמה קודם למשבר הקורונה דווקא עלייה בהיקף שעות העבודה.

כך, למשל, בקרב מנהלים נרשמה ירידה מתונה בתקופת הקורונה ועלייה מהירה מאוד בשעות העבודה לאחריה. כך, גם בקרב אקדמאים ופקידים כלליים, היקף שעות העבודה הממוצע בשנתיים האחרונות עודנו גבוה מזה שנהג בקרבם קודם לפרוץ משבר הקורונה. 

בהיבט המגדרי ניכר כי קיים עדיין פער בין גברים לנשים בהיקף שעות העבודה, כשנשים עובדת פחות שעות, וכתוצאה נוצרים פערי שכר. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמת עלייה בהיקף שעות העבודה של נשים, בעוד שבקרב גברים נרשמו מגמות מעורבות בהתאם למשלחי היד.

המגמות מושפעות מהעלייה בהיקף השתלבותן של נשים בשוק העבודה בכלל, ובענפים המתאפיינים בשעות עבודה ארוכות בפרט. עם זאת, חוסנן התעסוקתי של נשים עודנו נמוך מזה של גברים, וכביטוי לכך ניכרת רגישותן הרבה יותר למצבי משבר.

הן במשבר הקורונה והן במלחמת חרבות ברזל, בראשית המשבר ירד מספר שעות העבודה של נשים בעצימות גבוהה יותר מזו של גברים, ובנוסף עלה מספר דורשות העבודה בצורה משמעותית יותר מאשר מספר דורשי העבודה.

מנגד, ביציאה מהמשברים (בהקשר התעסוקתי, עם כניסת המשק לשגרת חירום) נשים חזרו לעבודה בהיקפים גדולים יותר ובקצב מהיר יותר, וכך גם היקף שעות העבודה שלהן עלה באופן משמעותי ומהיר יותר.