בכפר הלא מוכר אום אל-חירן חיים כיום בין 750 ל-1,000 בדואים בני השבט אבו-אלקיעאן, והוא מרוחק 8 קילומטרים צפון-מזרחית מחורה ו-26.5 קילומטרים מבאר-שבע. מדובר בשתי שכונות – שכונת עתיר ושכונת אום אלחירן.
שנים רבות התגורר השבט סמוך לאיזור שבו שוכן כיום הקיבוץ שובל, בשנת 1948 הורה להם המושל הצבאי בנגב לעבור לאזור הישוב הבדואי לקיה ובשנת 1956 נדרשו מתוקף צו לעבור לאזור נחל יתיר, בו חלקם נמצאים עד היום. לאורך השנים ביקשו ואף ניסו בני השבט לחזור למיקום ממנו נעקרו בשנת 48', אך סורבו.
בשנת 1956, עת מספרם היה כ-200 נפשות, החלו בני השבט משתקעים באזור, ובנו בו את ביתם. בני השבט ישבו במקום כ'בני רשות'- מונח המציין את היותם בעלי זכות שימוש על הקרקע, אך לא הבעלים שלה. לאורך השנים צמצמה המדינה את האזור בו התירה לבני השבט להשתקע, ובמהלך השנים, וביתר שאת בשנות ה-80', רבים מבני השבט עברו לחיות במגרשים שהקצתה להם המדינה בישוב ח'ורה, הצעה שבצידה היה פיצוי כספי, חיבור לתשתיות ועוד.
כחלק מהקמת 14 נקודות ישוב יהודיות חדשות בנגב, עליהן החליטה ממשלת שרון ב-2002, הוחלט להקים את הישוב חירן כישוב יהודי, במתכונת של "ישוב קהילתי" גדול. אשר אמור היה להיות מוקם על אדמות אום אל-חירן. בשנת 2004 פתחו התושבים בהליך משפטי בשאיפה למנוע את פינויים מהמקום בו הם יושבים. מאז מצויים תושבי אום אל חירן ונציגי המדינה בדיונים משפטים, שעניינם ערעור על החלטת המדינה בגין הפינוי, סוגיית הפיצויים, חיבורים לתשתיות, והצעות שונות כחלופה לפינוי.
כל הערכאות של בתי המשפט הכירו בזכות המדינה על הקרקע, שלא הייתה במחלוקת מצד תושבי המקום, אך קבעו גם כי יש חובה לפצות התושבים. המדינה מצידה הציעה ועדיין מציעה פיצוי כספי לצד פיצוי בצורת מגרש בח'ורה. על פי טענה שנשמעה, תושבי אום אל חירן נמצאים בסכסוך עם תושבי ח'ורה וזו אחת הסיבות שהם נמנעים ממעבר לעיר, כמו גם רצונם לשמר את אורח חייהם הכפרי, הלא-עירוני. הצעות שהוצעו על ידי התושבים, כמו הצעה להקמת שכונה בדואית בישוב היהודי האמור לקום, לא התקבלה.
פסיקת בית המשפט העליון האחרונה בעניין אום אל חירן התקבלה במאי 2015, ובה דחו השופטים את העתירה של תושבי הכפר נגד פינויים והריסת הכפר לקראת הקמת היישוב חירן. "המדינה היא בעלת המקרקעין שבמחלוקת, שנרשמו על שמה במסגרת הליכי הסדר; התושבים לא קנו זכות במקרקעין אלא ישבו בהם כבני רשות חינם, שבוטלה כדין על ידי המדינה. במצב דברים זה, אין הצדקה להתערבות בפסקי דינם של בתי המשפט הקודמים".
לפי השופט רובינשטיין, אליו הצטרף השופט ניל הנדל, יש לדחות את העתירה משתי טענות עיקריות: האחת, מכיוון שטענות העותרים נוגעת להקמת היישוב חירן, "מהוות תקיפה עקיפה של החלטות הרשויות, שהיה על המבקשים להעלותן במסגרות דיוניות אחרות. שנית, אין נראה כי פעולות המדינה אינן עולות בקנה אחד עם החובות המוטלות על הרשות המנהלית; הן אינן כרוכות בפגיעה בזכויות משפטיות של העותרים ומכל מקום אפילו הייתה פגיעה – הייתה מידתית".
השופטים דחו את טענות העותרים בדבר גזענות ואפליה, "המשיבה, (מדינת ישראל ד.ר) כרשות מנהלית, אכן מחויבת לעקרון השוויון, לרבות בהקצאת קרקעות המדינה; הרשות נאמנה על מקרקעין אלה, ועליה להביא בחשבון שיקולים ציבוריים בתכנונם וחלוקתם. ואולם, הישוב המתוכנן אינו מונע מבני הפזורה להתגורר בו, אלא הוא מתוכנן כישוב בעל אופי כללי ולא ישוב בדואי, על כל המשתמע מכך מבחינה תכנונית."
עם זאת, ביקרו השופטים את המדינה על כך שמלכתחילה לא הוכללו התושבים הבדואים בהליכי התכנון, "אמנם, וכפי שצוין מקודם, יתכן כי מן הראוי היה מעיקרא להביא בחשבון את בתי הכפר בתכנון הישוב, הן בשל כך שבמקור התבססה תביעת הפינוי – אך לא הליכי התכנון עצמם – על הטענה כי המבקשים פולשים במקרקעין, אך בפועל היו בני רשות; והן בשל דברים שנאמרו מפי גופי התכנון, כי לא הייתה מניעה עקרונית-תכנונית לכלול את בתי המבקשים בתכנית המתאר לישוב."
ב-22.11.2016 אמורים היו בתי התושבים לההרס, אך כוחות הביטחון דחו את ביצוע ההריסה, ובמקביל בית משפט השלום בבאר שבע דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע צווי פינוי והריסה בכפר, בטענה כי כל הערכאות דחו את הבקשות וכי ההחלטה על פינוי אום אל חירן סופית.
