ענת אלקבץ, שתיקרא כאן ענתי, שבה לראשונה לביתה בכפר עזה ב-15 בנובמבר. זה קרה חמישה שבועות אחרי שחולצה ממנו בשלוש לפנות בוקר, בשבת הטבח של 7 באוקטובר.

אנשים שראו אותה בליל החילוץ סיפרו שהיא הסתובבה בין המפונים בשטח הכינוס, שאלה כל אדם שראתה "איפה סיון, מי ראה את סיון", והודיעה שהיא חוזרת לכפר עזה לחפש את סיון בתה, ואת בן זוגה, נאור חסידים. למרות סירובה להתפנות היא פונתה בסופו של דבר ברכב המשפחה, אך המשיכה יחד עם שמעון בעלה לנסוע בכבישים הפתוחים בדרום בניסיון לחזור הביתה ולחפש את סיון.

סיון נרצחה יחד עם נאור בביתם שבמגורי הצעירים של כפר עזה. בשעה 11:12 נשלחה הודעתה האחרונה לאמה, ובה ענתה "כן" לשאלה אם הכול בסדר. שבועות לאחר מכן תראה ענתי צילום מסך שבו סיון שואלת בקבוצת הצעירים איך לעשות חוסם עורקים. לא ידוע למי היא התכוונה לעשות חוסם עורקים, האם לנאור בן זוגה? האם לאחת מחברותיה או חבריה במגורי הצעירים? לא נשאר מי שיספר את סיפור גבורתם ומותם.

בשבועות שחלפו מהחילוץ ועד להגעתה של ענתי עם אחיה לקיבוץ, היא התחננה שיתירו לה להגיע, היא ידעה שתעמוד במראות.

שכונת הצעירים בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: אושרה לרר שייב)

עם כניסתה של ענתי חזרה לקיבוץ כעבור חמישה שבועות, היא הדליקה את מצלמת הסלולר שלה, צילמה את שעיניה לא יכלו לשאת והקליטה את עצמה מדברת. "התחלתי לצלם, אין לי מושג למה, אולי נבהלתי, אולי להרגיש שאני לא לבד, אולי כדי שיהיה מחסום ביני לבין המראות שאני הולכת לראות".

"הלכתי כמו משוגעת בין החיילים, שיגידו לי מה עם הבת שלי"

ארבעה ילדים לענתי ושמעון. שלושה התגוררו בכפר עזה, הבכור במבשרת ציון. במהלך השבת קיימו בני המשפחה קשר ביניהם, תוך שהם מנסים לשלוח כוחות למגורי הצעירים, ששם היה ברור שמתחולל טבח. נדב, הבן הבכור פתח חמ"ל בביתו במבשרת ציון ומשם כיוון כוחות סיוע. נעה הבת, גיא הבן, נסטיה אישתו ובנם הסתגרו בממ"דים. נאור בא לבקר את סיון זוגתו לכבוד החג ולא חזר לביתו באשדוד. סיון ונאור נקברו סמוכים זה לזה בבית העלמין באשדוד.

ענתי מתארת קצב קבוע של ירי לאורך כל היום ובמהלך הפינוי:
ירייה, ירייה, ירייה, צרור,
ירייה ירייה, ירייה, צרור…

ביתה של סיוון אלקבץ בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: אושרה לרר שייב)

ברקע הקולות האלה יצאה מהקיבוץ שיירה של הולכי רגל ורכבים, כשהם עוברים בתווך בין שני טורי חיילים ומתבקשים לא להסתכל לצדדים, כדי לא לראות את המראות. הולכי הרגל הועלו על אוטובוסים, הרכבים הצטרפו לשיירה. מחוץ לקיבוץ הם פגשו חיילים ממתינים לפקודה להיכנס לקיבוץ, אולי מאוחר מדי. ענתי פנתה אל החיילים ואמרה: "תשמרו על עצמכם, כי צה"ל לא ישמור עליכם".

כל טור הרכבים והאוטובוסים פנה שמאלה, הרכב של שמעון וענתי עם נעה פנה ימינה. הם רצו לחזור לכפר עזה לחפש את סיון ונאור, והסתובבו כל הלילה בחיפוש דרך לשוב לקיבוץ.

בבוקר חבר אליהם הבן נדב, הוא הביא תמונות של סיון. הם עברו ברכבם בין כוחות הביטחון בעוטף עם התמונה. "הלכתי כמו משוגעת בין האנשים והחיילים, עם תמונה ומיקום, ביקשתי בתחינה שיגידו לי מה עם הבת שלי. קצינים אמרו לי שהיא ונאור נפגעו ולא ניתן יהיה להיכנס לקיבוץ".

ענתי ידעה שסיון לא בחיים. באיזשהו רגע בממ"ד, בעודם נלחמים על חייהם, היא חשה כאב עז בבטנה, כאב שלא ידעה מעולם. היא יודעת שזה היה הרגע.

את פער הזמן שבין הודעתה של סיון לאימה לרגע מותה מסבירה ענתי בהגנה שרצתה סיון לתת לאמה: "סיון ידעה שאם אני הייתי יודעת שחייה בסכנה, הייתי עוזבת הכול, יוצאת מהממ"ד ורצה אליה, אין מצב שהייתי נשארת בבית, אין מצב".

מאשדוד לכפר עזה: בית חם ומחבק עם אשליית ביטחון

משפחת אלקבץ הגיעה לכפר עזה לפני 5 שנים. לפני כן התגוררו באשדוד, ושם גדלו והתחנכו הילדים. הם מצאו בכפר עזה בית חם ומחבק, התערו בחיי החברה והרגישו שייכים. "ראשי הצבא מכרו לנו ביטחון ורוגע. הם פושעים, כולם, ראשי הצבא, הממשלה, הכנסת. זה לא רק שהם הפקירו אותנו, זה שהם הפקיעו מהחיילים בשטח את שיקול הדעת בשעת מבחן. ללא פקודות מגבוה, אף אחד לא זז". היא מפרידה בין מקבלי ההחלטות לחיילים, שלהם היא מודה.

סיון נולדה בחודש סיון, בת זקונים אהובה שכל המשפחה השתתפה בבחירת שמה. בבת המצווה שלה ביקשה בדרשה להוסיף לעשרת הדיברות את הדיבר ה-11: לרקוד, לצחוק, לשיר, לאהוב, לשמוח, לומר תודה ובבקשה, לא לוותר על החלומות. היא הייתה סטודנטית למדעי המחשב במכללת ספיר, ואהבה ללמוד.

בנעוריה, יחד עם הבגרות המורחבת במתמטיקה ופיזיקה, בחרה סיון ללמוד במסלול ייחודי ל-5 יחידות אומנות במוזיאון אשדוד. כתלמידה היא ראיינה את המשורר רוני סומק על שירו "קו העוני". סומק, שעבר ריאיונות רבים בחייו, זוכר את הראיון עם סיון, כיוון שלמד ממנה דברים חדשים שלא ידע שיש בשיר. אחרי הירצחה הוא כתב לזכרה את השיר "קו".

סיוון אלקבץ ונאור חסידים ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

תערוכה מתוך האפר

חמישה שבועות לאחר הטבח, חזרה ענתי עם אחיה לקיבוץ, לשכונת הצעירים השרופה והשרויה בתוהו, הדליקה את המצלמה והתחילה לדבר עם סיון כשברקע קולות הירי: "סיווני, תראי את הבגדים שלך, תראי את האוברול שלבשת, המכונה והמייבש שהתקין לך מוטי, אני חיפשתי אותך ואני לא מצאתי, המינימום שאני יכולה לעשות בשבילך זה לראות את הדברים…".

חצי שנה לאחר מכן היא מוסיפה ומספרת לי, כשאנחנו עומדות בפתח שכונת הצעירים: "אני נכנסת לתוך הבית ורואה את הדם בכל מקום, על הקירות. על הקיר בכניסה כתוב, שרידי אדם על הספה. אני שואלת אותה מה קרה, מה היה? מרגישה שהיא איתי".

כששבה מהקיבוץ לביתם הזמני והתבוננה בצילומים, הבינה ענתי שעיניה לא ראו את כל המראות שנלכדו במצלמה. היא ידעה שכוחות הביטחון, יחד עם זק"א ופיקוד העורף, מפנים ומנקים את השטח ועוד מעט הכול יהיה מאחור ויישכח. למרות שזו לא הייתה כוונתה המקורית, היא מחליטה להפוך את הצילומים למיצב, ומקימה אותו בביתה של סיון, בין הבתים הבודדים שלא נשרפו כליל בשכונת הצעירים.

ביתה של סיוון אלקבץ בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: אושרה לרר שייב)

מתוך הצילומים שצילמה ענתי וההקלטות שהקליטה את עצמה, עלתה התערוכה. בזמן שכל הבתים ההרוסים סגורים לציבור, הבית של סיון פתוח ומוצב בו שלט: "המשפחה מזמינה להיכנס ולבקר בתוך הבית".

כבר בכניסה מקבלים את הבאים כיתובים על הקירות החיצוניים: "שרידי אדם על הספה", 606, 419, ת', א'-. קודים שפיתחו בפיקוד העורף וזק"א כדי לציין שלבים בטיהור וניקוי הבית. מעל הדלת ומתחת לגג מקבל את הבאים השלט בעברית ובאנגלית: "המשפחה מזמינה להיכנס ולבקר בתוך הבית".

בתוך הבית מוצבים על כנים תמונות של סיון ונאור לפני הירצחם, תמונות של הבית לאחר הרצח, כפי שמצאה אותו ענתי, חפצים שונים, ההתכתבות האחרונה שלהם עם המשפחה. בחדר השינה מוטלים עדיין שברי המיטה מעל ומתחת למזרן הזרוק, ומונעים כניסה אל תוככי החדר. בתוך החדר, הטלוויזיה שעימה נהגו סיון ונאור להירדם משדרת בלופ את הסרטון של ענתי מגיעה בפעם הראשונה לשכונה ולבית, מדברת אל בתה שאינה שם פיזית, אך נמצאת ונוכחת בתוכה.

המיצב בביתה של סיוון אלקבץ בכפר עזה לאחר טבח 7 באוקטובר (צילום: אושרה לרר שייב)

פעמוני הרוח עוד מצלצלים

ענתי למדה תרפיה באמנות במכללת בית ברל. בספריית המכללה מוצגת בימים אלה תערוכת "הבית של סיוני" שיצרה ענתי ואצרו ד"ר חנה חימי וד"ר מיכה קטן. בתערוכה מוצגים חפצים מביתה של סיון, הסרט והתמונות אותן צילמה ענתי.

מוטיבים יהודיים עולים ובולטים בתוך כל התופת המוצגת: נרות, סידור, חלקי תפילות. "אני מחפשת את עצמי ואת סיון במהות היהודית", אומרת ענתי, "שואלת את עצמי מה זה להיות יהודי, מה זה אומר, מדוע אנחנו צריכים לשלם מחירים כל כך כבדים? אני רוצה להעמיק בחיפוש הזה".

תערוכת "הבית של סיוני" בבית ברל (צילום: אושרה לרר שייב)

שכונת הצעירים בכפר עזה מלאה מבקרים: עיתונאים מכל העולם, פוליטיקאים, לוחמים שהשתתפו בחילוץ ובאו לראות מה נשאר, חברות וחברים. ענתי מקבלת את כולם ומספרת פעם אחר פעם את סיפור היום והלילה, סיפור החיפוש הנואש אחר בתה סיון ואחר נאור, היא רוצה שכולנו נזכור ולא נשכח.

הרוח עדיין מנגנת בפעמוני הרוח בשכונת הצעירים בכפר עזה, השדות סביב הקיבוץ מוריקים, בשכונה מפוזרות הספות שעליהן ישבו ודאי הצעירים מדי ערב, שומעים מוזיקה, אוכלים, מפטפטים פטפוטי צעירים שמאמינים שכל החיים לפניהם. השקט והיופי לא הסגירו את האדמה שרעדה תחתיהם.

ענתי מבקשת שתבואו לבקר.