המחסור החריף וארוך השנים באנשי מקצוע בתחומי הרווחה והבריאות הגיע לשיא ב-7 באוקטובר, והוביל את גמלאי העבודה הסוציאלית להתייצב ולהציע לרשויות את כוח עבודתם וניסיונם הרב בתחומיהם.

עשרות רבות מגמלאי וגמלאיות מקצוע העבודה הסוציאלית, חלקם הורים לחיילים ומשרתי מילואים וסבים וסבתות המסייעים עם הנכדים, נפרשו במהלך שבועות וחודשים בכל החזיתות הנפשיות והחברתיות של האירועים: עם מאות משפחות החטופים, עם אלפי המשפחות השכולות, עם עשרות אלפי הפצועים בגוף ובנפש, עם מאות אלפי המפונים מבתיהם. "עובדים סוציאליים גמלאים התייצבו מהרגע הראשון לאחר הטבח כדי לטפל בשורדים, בניצולים, במשפחות ובקהילות", סיפרה ענבל חרמוני, יו"ר איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. "הידע, הניסיון והבגרות שהם מביאים עמם נדרשים כל כך בימים שבהם שום דבר לא היה רגיל. מדינת ישראל חבה לעובדות ולעובדים הסוציאליים הגמלאים תודה כפולה: על תרומתם לאורך עשרות שנות עבודתם, ועל התגייסותם גם כיום".

אלה סיפוריהם של שלושה מהם.

"בהתחלה תרמתי איפה שאפשר, אבל רציתי לבוא ולהיות שם בשבילם"

ורד רוטפוגל. "העזרה בקטנות הייתה מאוד משמעותית. למצוא למישהו את המפתח לחדר, להעביר צעצוע שילד שכח בבית" (צילום: הדס יום טוב)

ורד רוטפוגל, בת 70 מכפר סבא, אם לשלושה וסבתא לחמישה | התנדבה בליווי המפונים במלונות באילת

כשפרצה המלחמה, הבינה ורד רוטפוגל שהיא לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים, אף שגם בבית נזקקו לה. "יש לי בת עובדת סוציאלית, בן רופא וחמישה נכדים. פרצה המלחמה, לא היו מסגרות והילדים שלי עבדו מסביב לשעון. אני ובעלי ברוך התגייסנו לסייע להם, כדי שהם יוכלו לעשות את העבודה שלהם".

למרות זאת, מההתחלה בער בה דחף "לעשות משהו". "תרמתי כספים וציוד איפה שאפשר, אספתי ציוד ומזון לחיילים ולמפונים במרכז המסחרי, אבל לא הרגשתי שאני עושה את כל מה שאני יכולה, גם ביחס לניסיון ולהכשרה שלי. רציתי לבוא לאנשים שצריכים, היכן שהם נמצאים, ולהיות שם בשבילם לכל הצרכים שלהם".

רוטפוגל מומחית בתחום ילדים במצבי סיכון ומשפחות בסיכון, ועבדה במשך 40 שנה בשלל תפקידים בשירותי הרווחה. בתפקידה האחרון ניהלה שירותים ותוכניות לילדים במצבי סיכון במשרד הרווחה בירושלים, ובמקביל פיתחה הכשרות מקצועיות לבית הספר לעבודה סוציאלית. פרישתה התעכבה בעקבות משבר הקורונה, ולבסוף היא פרשה לפני כשנתיים. גם לאחר מכן המשיכה להתנדב בריכוז הכשרות למפקחים מחוזיים. "חיכיתי לפרישה", היא מספרת בחיוך, "ואני באמת מאוד נהנית ממנה".

כשמשרד הרווחה התחיל לגייס מתנדבים הוא פנה גם לגמלאים. "קיבלתי פנייה במייל", היא מספרת. "פה הרגשתי שאני יכולה לסייע, שדרושה ההכשרה הספציפית שלי, והיה לי ברור שלשם אני שייכת. אני מכירה מקרוב את המחסור, את הקשיים של הרשויות, גם בשגרה. ידעתי כמה תוספת של כוח אדם שם היא אוויר לנשימה".

טיפולים בבריכה ובלובי

במהלך השבוע סייעה רוטפוגל לילדיה עם הנכדים, ומיום רביעי, לאורך כל סוף השבוע ועד ראשון בלילה – נסעה לאילת, כך בשני סבבים, פעם באוקטובר ופעם בנובמבר. בסך הכול, פעלה רוטפוגל בשלושה מלונות, שבהם לנו מפונים משדרות, מאופקים וממושבים בעוטף. היא עבדה בעמדה של משרד הרווחה במלון, במשמרות ארוכות שנמשכו חמישה ימים רצופים, מ-09:00 עד 18:00. "באנו לתת את המקסימום, היינו שם בשביל לעבוד".

"פעמים רבות", היא מספרת, "העזרה ב'קטנות' הייתה מאוד משמעותית. למצוא למישהו את המפתח לחדר, להעביר צעצוע שילד שכח בבית ויכול להרגיע אותו, לדאוג למקום ישיבה לחבורה של פנסיונרים, להעביר תור לבדיקה רפואית של מפונה מאשקלון לאילת. היינו צריכות להיות מאוד יצירתיות. אין במלון חדרי טיפול או פינה שאין בה אנשים, היה צריך למצוא חללים בלובי או באיזה חדרון ולעבוד עם מה שיש. היו אפילו כמה התערבויות ושיחות שעשיתי בבריכה".

"אם אני יכולה אני מתגייסת, זה חלק ממך, זה בדם שלך. אם יהיה צורך, ויהיה חסר, ואני עוד אוכל, בטח שאני באה. בסופו של דבר, זה עשה גם לי טוב"

דווקא שם, הניסיון שלה כעובדת סוציאלית ותיקה היה משמעותי. "במלון הראשון, קלטתי בזווית העין מישהי יושבת יחד עם ילד בן 10 ומדברת בטלפון ברוסית, וראיתי שזולגות לה דמעות. ניגשתי אליה, הצגתי את עצמי ואמרתי שאני עובדת סוציאלית, והיא מייד נתנה לי את הטלפון. על הקו הייתה אחותה. היא בכתה וצעקה עליי, אבל הבנתי שזה מתוך לחץ. היא אם חד-הורית והייתה לה בעיה עם הקליטה במלון. הילד שלה, עם צרכים מיוחדים, היה עם אותה אחות שפגשתי, והיא אמרה שאף אחד לא עוזר לה, שהיא תחזור לשדרות ולא אכפת לה אם תיהרג. עניתי ברוגע, 'אני פה, אני לא עוזבת, תסבירי לי מה קרה ואעזור לך, ולא אלך עד שנפתור את הבעיה'.

"זו הייתה בסוף בעיה ביורוקרטית של טעות ברישום שפתרנו יחסית מהר, היא הגיעה למלון והכול היה בסדר. אבל היא הייתה צריכה שמישהו יקשיב לה, יבין, ייתן מענה ויסנן את הלחץ והפאניקה שנובעים גם מכל מה שמסביב. עקרונית, זה לא משהו שצריך בשבילו עובדת סוציאלית עם תואר שני. אבל אם לא הייתי שם, עם המודעות והידע המקצועי שלי, אני לא יודעת אם מישהו היה קולט את המצוקה".

רוטפוגל גילתה גם שכבות עמוקות יותר של קושי ושל פוסט טראומה. "כשהגעתי למלון של החבר'ה מהמושבים, הלכתי לחפש את מי שאחראי מטעם הקהילה. הפנו אותי אל בחור צעיר וחסון. ניגשתי אליו במטרה שיהיה איש הקשר שלי עם הקהילה ויחבר אותי לצרכים, ושאלתי אותו קודם כול מה שלומו.

"התחילה בינינו שיחה, ולאט לאט הוא התחיל לספר שהוא היה בכיתת הכוננות, שחברים שלו נהרגו סביבו, שהוא לא ישן בלילות. הוא חזר אחורה לתקופה שהוא היה חייל בלבנון. אף אחד לא עיבד איתו אף פעם את כל מה שהוא סוחב משם. הבנתי מהר מאוד שיש פה הצפה של פוסט טראומה, ודיברתי עם הפסיכיאטרית שליוותה אותם, והיא נפגשה איתו. יש משמעות אדירה להתערבות של איש מקצוע במצבים כאלה".

רוטפוגל (מימין) וחברתה חנה גן בהתנדבות במלון. "אם לא הייתי שם, עם המודעות והידע המקצועי שלי, אני לא יודעת אם מישהו היה קולט את המצוקה" (צילום: אלבום פרטי)

יום אחד, היא מספרת, בין סיום המשמרת לישיבת הצוות בערב, הייתה לה הפסקה של חצי שעה, יחד עם חברה שהתנדבה איתה, העובדת הסוציאלית חנה גן. "ניצלנו את ההפסקה כדי להסתובב קצת בקניון. זה היה ביום שהייתה בו האזעקה הראשונה באילת. היינו בחנות קוסמטיקה וניסינו קרמים לפנים, ופתאום שמענו צעקות ובכי של ילדים.

"כולם התחילו לרדת לחניון, בכי, פאניקה, צעקות, הלם. ראינו סבתא עם תינוק על הידיים ודמעות. חנה מייד נצמדה אליה, ואני נצמדתי לאישה עם שני ילדים שרעדו. התחלנו להסתובב בקהל ולנסות להרגיע, וכשזה נגמר ליווינו אנשים חזרה למלונות".

"הילדים התיישבו לידי ופשוט התחילו לדבר"

ההורים לא ידעו איך לתווך את המצב לילדים, והיה צורך בהרבה סיוע, גם בתיווך ובעיבוד הישיר עם הילדים וגם בהדרכת ההורים. "מצאתי את עצמי, מעבר למענה הראשוני, משתמשת בכל מה שאני יודעת מהמקצוע שלי. ממפה את הצרכים, מפנה הורים לייעוץ, מוצאת להם פתרונות לטיפול בילדים, מוצאת מאיפה לגייס פעילויות ומשחקים".

הילדים, היא מספרת, פרקו המון חוויות קשות. "את חלקן הם עברו בעצמם, אבל את חלקן הם לא חוו ישירות, אלא שמעו מההורים או מאנשים במלון. הילדים הרבה פעמים באו והתיישבו לידי ביוזמתם, ופשוט התחילו לדבר. אני יושבת על הספה ופתאום זאטוט אומר לי 'את יודעת, כשהיינו בממ"ד אז שמעתי את המחבלים', או 'היו יריות ואז אבא שלי רץ'. אולי יש משהו באישה זרה, מבוגרת, מישהי שאולי מזכירה את סבתא, שגרם להם להרגיש בנוח".

והיו גם רגעים מרגשים. "בסבב השני היינו במלון של שדרות. היה שם זוג שאמור להתחתן והחתונה בוטלה עקב המלחמה והפינוי. בסופו של דבר, הם החליטו לא לדחות, ושהם רוצים להתחתן במלון. המלון הסכים, והייתה חתונה בלובי. זה היה מאוד מרגש, כל המלון עמד ומחא להם כפיים. או יום הולדת לילד בן 9, עם עוגה ובלונים וילדים צוחקים. אלה היו רגעים של אושר, של נורמליות, של תקווה, של עתיד. לרגע שכחתי איפה אני נמצאת וכל מה שהאנשים האלה עברו".

רוטפוגל מספרת שבמהלך ההתנדבות התגבשה קבוצה של עובדים סוציאליים גמלאים, שהגיעה בהמשך גם לסבב השני יחד. הקבוצה ממשיכה להיות בקשר, ומוכנה להתנדבויות הבאות. "את יכולה לפרוש מהעבודה הסוציאלית, אבל העבודה הסוציאלית לא פורשת ממך. אם אני יכולה אני מתגייסת, זה חלק ממך, זה בדם שלך. זה שירות המילואים שלי מבחינתי. אם יהיה צורך, ויהיה חסר, ואני עוד אוכל, בטח שאני באה. בסופו של דבר, זה עשה גם לי טוב".

"יש לי שליחות בעולם, והיא עדיין רלוונטית"

דפנה גולן-שמש. "כשהגעתי לשם ניסיתי להכין את עצמי. עשיתי נשימות, הכנה מנטלית, ממש בכל נסיעה" (צילום: אלבום פרטי)

דפנה גולן-שמש, בת 64 מרמת גן, אם לשני ילדים בוגרים, שני כלבים ותוכי | התנדבה בליווי משפחות הנרצחים והנעדרים שהגיעו לזהות את יקיריהם במחנה שורה

"מתחילת המלחמה, חשבתי מה אני יכולה לעשות", מספרת דפנה גולן-שמש. מכיוון שכל חייה עסקה בזקנה, יש לה ניסיון רב בטיפול פליאטיבי – טיפול בהתמודדות עם המוות וסוף החיים עבור הנוטים למות ובני משפחותיהם.

גולן-שמש היא עובדת סוציאלית גרונטולוגית (מומחית בזקנה), מטפלת באומנויות ובתנועה, מטפלת מוסמכת בעזרת בעלי חיים ומנחת קבוצות. במהלך קריירה מפוארת היא הקימה שני בתי אבות ייחודיים ששילבו טיפול בדמנציה בעזרת אומנויות ובעלי חיים, וניהלה את בית אבות "בית השמש" בהוד השרון במשך 33 שנה. היא הספיקה גם להתנדב בעמותת "עמדה" לחולי אלצהיימר מזה 30 שנה, ובוועד המנהל של ארגון "מרחב", האיגוד הישראלי לטיפול רגשי בעזרת בעלי חיים. "חשבתי לעצמי שאולי אני יכולה להיות מועילה באבו כביר ובליווי משפחות הנרצחים. הרמתי לשם טלפון, והם סיפרו לי שפותחים מרכז זיהוי ואיתור נעדרים במחנה שורה, וששם ודאי צריכים מתנדבים".

שלושה שבועות רצופים, בלילות ובסופי שבוע

כך, במשך כשלושה שבועות, עד לסגירת המרכז, גולן-שמש התייצבה למשמרות ככל יכולתה, בעיקר בלילות ובסופי השבוע, כשחסר כוח אדם. במקביל, בנה גויס למילואים כבר באותה שבת. "הדאגה הייתה נוראית, לא נשמתי", היא אומרת, "אבל אם לא הייתי עסוקה זה היה יותר גרוע".

"היה לי מאוד חשוב להיות שם", אומרת גולן-שמש. "ידעתי שיש צורך באנשי מקצוע שיהיו שם עם המשפחות, אני יודעת כמה שזה משנה את החוויה. להיות איתן שם כשהן מחכות מחוץ לשער, כשהן צריכות לזהות את יקיריהן, ולהיות גם עם אנשי הצוות שהיו שם: אנשי זק"א, חיילים צעירים, שוטרים, נהגים, אנשי טיפול, אלה שניקו את החדרים. הרגשתי שאני גם בתפקיד של אשת מקצוע וגם בתפקיד אימהי מסוים, לעטוף ולראות אותם, להיות שם בשבילם".

החוויה בשורה לא הייתה קלה. "את מגיעה למשמרת וקודם כול פוגשת את המשמרת שהייתה לפנייך, שהעבירו את המקל. מי צריך מה, איפה צריך לתת את תשומת הלב, מה המאפיינים של המשפחות שמחכות. כשהגעתי לשם ניסיתי להכין את עצמי. עשיתי נשימות, הכנה מנטלית, ממש בכל נסיעה. אבל בכל זאת, הייתי מגיעה הביתה, מתקלחת והולכת לישון לכמה שעות. לא יכולתי להתמודד עם עוד דברים לאחר מכן, הייתי כולי מושקעת בזה".

"התקפה על החושים"

"למרות הניסיון שלי בהתמודדות עם המוות, זה היה משהו אחר", היא מספרת. לדבריה, הרבה יותר קל עם מוות של אדם זקן, שסבל לקראת הסוף, שיש מאחוריו חיים, מאשר עם מוות של אנשים צעירים כל כך, כמו שהיו נרצחי המסיבות, והילדים והתינוקות שהגיעו מהעוטף. והמיתות עצמן – גם הן קשות מנשוא, אכזריות.

"המראות שם היו מאוד קשים, זו התקפה על החושים. והיו שם חבר'ה נורא צעירים, חבורה של חיילים שהגיעו ישירות מבה"ד 1 אחרי קורס הקצינים, שנאלצו לעשות דברים מאוד קשים, גם אותם היה צריך לראות". היא נדרשה להכיל גם את התחושות הקשות של המשפחות. "היה שם הרבה כאב. עצב נוראי, כעס, חוסר אונים, שבאו לידי ביטוי בהתפרצויות, כאב, צעקות, כעס, תסכול. או הכי קשה, דממה. הדממה הזו ששררה אצל חלקן, במיוחד כשהן התבקשו לזהות את יקיריהן, הייתה הכי חודרת. וכמעט כל המשפחות היו בעיניי פשוט אצילות וראויות להערצה.

"שאלו אם ארצה להתנדב שוב אם יהיה צורך, אמרתי שכן. למרות הקושי, חשוב שהלכתי. כי היה צריך, ויש לי את המסוגלות. זו אותה שליחות שהייתה לי כל השנים במקצוע הזה, היא עדיין רלוונטית, גם אם אני כבר לא בעבודה"

"זה לא היה טיפול. זה היה להיות שם ולהועיד את עצמך לרשותם לכל מה שנחוץ", היא מחדדת. "ניסיתי להגיע בצניעות ובענווה מלאה, לדעת להסתכל על התמונה במלואה ולהתנהג כפי שנראה לי שצריך, להתבונן, בלי להתנפל. זה דרש הרבה מאוד אינטואיציה. לראות מי צריך שיחה, מי צריך מגע וחיבוק, ואיזה סוג של מגע צריך לתת, אם בכלל. וצריך לראות את כולם. אלה שבצד, אלה שמתפרצים, אלה שבוכים, אלה ששותקים.

"בחלק מהזמן מצאתי את עצמי מנקה ומסדרת. את עמדת הקפה והשתייה, את אזורי ההמתנה, את אוהלי הזיהוי שאליהם מכניסים את המשפחות. כדי שהמרחב יהיה נעים, נקי ואסתטי, ומכבד את כובד המשקל שלו. הרגשתי קצת כמו אימא במחנה של הצופים. היה לי חשוב לעשות מרחב נעים לאנשי הצוות ולמשפחות".

גם הליווי וההתערבות עצמם נראו אחרת. "היו סיטואציות מאוד מוזרות, זה לא היה מצב רגיל של חדר טיפולים". כל משפחה נזקקה לסיוע אחר. "משפחה אחת ישבה במכונית. לקחתי כיסא וישבתי מחוץ למכונית, וככה עשיתי את השיחה איתם. הייתה משפחה שאמרה לנו, 'אל תבואו אלינו בכלל ואל תפנו אלינו עד שיש לכם מידע'. היו משפחות שהיה להן יותר צורך בשיחה, או גם בשתיקה יחד. הייתה עובדת שניקתה את חדרי הזיהוי הפתולוגי, שבהם הייתה הזוועה הכי גדולה. אדם בלי הכשרה, רק עם לב גדול ואמונה, וגם אותה היה צריך לראות. השתמשנו במונח 'להיות בנוכחות' – להיות שם ולהעמיד את עצמך לרשותם איפה שהם צריכים, ובאיזו דרך שהם צריכים".

"חשוב שהלכתי, לא רבים היום יכולים לעשות את זה"

לאחר סגירת המוקד במחנה שורה, גולן-שמש המשיכה להתנדב עם מפונים באילת יחד עם בעלי החיים, להתנדב גם בעזרה לחקלאים בעוטף, ואפילו אימצה כלב שחולץ מנחל עוז. עד היום היא נמצאת בטיפול וליווי משרד הבריאות, כדי לעבד את החוויות הקשות שעברה.

"הייתי המון בעשייה, שהייתה מאוד כדי לתת, אבל גם הרבה בשבילי", היא אומרת, ומבהירה שהיא לא פוסלת התנדבות נוספת. "שאלו אם ארצה להתנדב שוב אם יהיה צורך, אמרתי שכן. למרות הקושי, חשוב שהלכתי. כי היה צריך, ויש לי את המסוגלות. לא רבים היו יכולים לעשות את זה. ואם אני יכולה, אז זה מן הראוי. יש לי שליחות בעולם, ובמדינה. זו אותה שליחות שהייתה לי כל השנים במקצוע הזה, היא עדיין רלוונטית, גם אם אני כבר לא בעבודה".

"הרגשתי שזה לא טבעי שבשעת חירום, הזמן שלי לפעול, אשב בחיבוק ידיים"

ציון והב-זהבי. "לא היה איך לתת פתרון לצער, וזו חוויה מאוד מתסכלת עבור כולם" (צילום: אלבום פרטי)

ציון והב-זהבי, בן 71 מקרני שומרון, אב לשניים | התנדב בליווי הסוציאלי של מטה משפחות החטופים

"ב-7 באוקטובר הייתי בכוננות כדי להגיע לתפקיד שלי בחטיבה", מספר ציון והב-זהבי. "שמו אותי בהמתנה, כי אמרו לי שיש מספיק קצינים בסדיר ובקבע, ושאחכה לקריאה". עברו כמה שעות, ובינתיים, בנו הצעיר, יונתן (29), הוקפץ באותה השבת למילואים בגבול הצפון, והשתחרר רק לפני שלושה שבועות. "הייתי מאוד מודאג, והרגשתי שאני חייב לעשות משהו".

והב-זהבי הוא עובד סוציאלי קהילתי בהכשרתו, שעסק במקצוע 30 שנה. בתפקידו האחרון מנהל אגף הרווחה של המועצה האזורית שומרון. היום הוא מכהן בהתנדבות כיו"ר חטיבת הגמלאים באיגוד העובדים הסוציאליים. הוא מתנדב ביומיום גם כמגשר קהילתי במרכז הגישור באלפי מנשה. והב-זהבי הוא איש צנחנים, סגן אלוף במילואים פעילים, שב-20 השנים האחרונות משרת כקצין נפגעים בשירות המשפחות השכולות של החטיבה.

והב-זהבי פנה ביוזמתו לתא"ל גל הירש, שאותו הסמיכה הממשלה להיות אמון על מטה החטופים. "הרגשתי שזה לא טבעי שבשעת חירום, שבכל שנות הקריירה שלי היא הזמן שלי לפעול, אשב בחיבוק ידיים. פניתי אליו והוא קיבל אותי בשמחה. כך הגעתי לחוליית הפסיכולוגים ואנשי הטיפול שנתנו את המענה הראשוני למשפחות החטופים במנהלת האזרחית".

האתגר המרכזי: לסייע אף שאין תשובות

יחד עם אנשי טיפול נוספים שהגיעו בהתנדבות למנהלת, הקים והב-זהבי מערך מקצועי שילווה וידריך את מלווי המשפחות, יוצאי צבא ושב"כ שהגיעו גם הם בתור מתנדבים. "התפקיד שלנו היה לתת את העוגן: להדריך את המלווים, לתת להם ייעוץ מקצועי. בתוך המארג הזה, היו לי שישה מלווי משפחות שהייתי אמור להדריך בשיחות, ובין לבין להכין ימי עיון, הכשרות וסדנאות כדי לתת להם כלים מקצועיים.

"הדאגות הציפו אותי מאוד. זה היה לסיים ימים ארוכים, עמוסים רגשית, ותוך כדי להיות אבא. אבל אני יודע שזה היה יותר קשה אלמלא הייתי פעיל"

"בהתחלה מיפינו את כל הצרכים, שהשתנו מאוד ממשפחה למשפחה. היו משפחות שהיו צריכות סיוע פיזי וחומרי יותר מאחרות. ניסינו להנגיש להם את כל המענים: מענים נפשיים, מענים חומריים כמו שירותים ממשרדים ומהביטוח הלאומי, מסים, דיור. כל מה שאפשר כדי להקל עליהם את מה שהם עוברים".

החוויה המרכזית במטה, הוא מספר, הייתה חוסר ודאות. "גם עבורנו, וכמובן עבור המשפחות. זו הייתה ההתמודדות המרכזית שלנו, איך לסייע אף שאין תשובות. המון חששות, חרדות, תסכולים וציפיות. לא היה איך לתת פתרון לצער, וזו חוויה מאוד מתסכלת עבור כולם".

"אילו ישבתי בבית, הייתי משתגע"

והב-זהבי התנדב במנהלת במשך חצי שנה, עד לסוף מרץ. אף שכבר סיים, הוא עדיין מדריך מלווים "על אש קטנה", כמו שהוא אומר. בכל אותה העת, כאמור, בנו היה עמוק בתוך המתיחות בצפון, לעתים מנותק קשר ממשפחתו. "הדאגות הציפו אותי מאוד. זה היה לסיים ימים ארוכים, עמוסים רגשית, ותוך כדי להיות אבא. אבל אני יודע שזה היה יותר קשה אלמלא הייתי פעיל. אילו ישבתי בבית, הייתי משתגע".

הוא עדיין מאוד עסוק. בעקבות ההתנדבות הוא חזר לעבודה פעילה במקצוע, וכבר שלושה חודשים הוא עובד סוציאלי קהילתי עם מפוני קריית שמונה במלונות בהרצליה. הפעם, רשמית בחצי משרה. "המשפחה קצת הרימה גבה", הוא מודה, "אבל הם הבינו. אני צריך לתרום את תרומתי הצנועה, חייב להיות שם איש מקצוע, ואני לא הסכמתי לא להיענות. הם הבינו שאני נצרך. אם לא קצין נפגעים, אז זה שירות המילואים שלי".