יובל בורנשטיין הוא אופטימיסט חסר תקנה, ולמראית עין, אין לו סיבה לא להיות. הוא רק בן 24; יש לו משפחה גדולה ומחבקת; בת זוג שהוא אוהב ולאחרונה עבר לגור איתה. הוא טייל בארץ ובעולם; וכבר בגילו הצעיר הוא בעל עסק בתחום שהוא הכי אוהב והכי טוב בו – גינון והקמת מערכות הידרופוניות (גידול צמחים על מצע מים ללא אדמה).

כשהוא מתקרב בצעד קליל, עם רעמת התלתלים שלו וחיוך רחב על פניו, וכשהוא אוסף עלי כרוב וחסה שצמחו בגינה שהקים בבית הוריו בירושלים, קשה מאוד להאמין שרק לפני ארבעה חודשים הגבר הצעיר הזה שכב בבית החולים לאחר שנפצע קשה בקרב בעזה והיה בסכנת חיים.

ב-26 בדצמבר 2023, אחרי חודש במילואים, במהלך קרב במחנות המרכז ברצועה, בורנשטיין נפצע קשה מרסיס, בקרב שבו נהרג רס"ר (במיל') מאור לביא ז"ל, קשר המ"פ בפלוגה שלו. בעקבות הפציעה, היה מורדם ומונשם במשך שבועיים וחצי. אבל לאחרונה, בתום הליך שיקום אינטנסיבי, ובעיצומם של טיפולי שיקום המשכיים, בורנשטיין בחר לחזור לחיים – למשפחה; לזוגיות; לעבודה; לעסק שהקים לפני כשנה.

"אילו הייתי הייטקיסט או רואה חשבון, או גם בעבודה זמנית כזו, מלצר או ברמן, אולי לא הייתי חוזר עכשיו לעבודה", הוא צוחק. "מובן שזה אישי, אבל אצלי זה בהחלט משהו בדבר הספציפי שאני עושה. היציאה לגינה, לשמש, העבודה בידיים, המגע בצמח, הם חלק מהשיקום מבחינתי. אני ממשיך, אין לי ברירה. החיים עדיין לפניי".

הפציעה: "כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי"

הוא נפצע יומיים אחרי הכניסה השנייה של צה"ל לעזה. "חטפנו פגז על הבית שהיינו בו, ונכנס לי רסיס שגרם לפגיעה קשה בחלל הבטן". הוא לא זוכר דבר מאותם רגעים. הכול הוא יודע רק בדיעבד. לאחר טיפול יעיל ומדהים, לדבריו, של חברי הפלוגה ואנשי הרפואה בשטח, הוא פונה במסוק לבית החולים שערי צדק. כשעה אחרי הפציעה הגיע ונכנס לסדרת ניתוחים שאחריה הורדם והונשם. "כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי, וגם זה בקושי. החברים מהפלוגה היו שם; המשפחה שלי; גאיה (בת זוגו). הכול הפוך ומעורפל, אבל אני כן זוכר שהתעניינתי מה קרה. לאט לאט התחילו לספר לי מה קרה ואיפה אני. בסוף, סיפרו לי שמאור נהרג".

בורנשטיין במהלך שירות המילואים בעזה. "חטפנו פגז על הבית שהיינו בו, ונכנס לי רסיס" (צילום: אלבום פרטי)

הוא אושפז לכמה שבועות. "כשאתה במצב קשה בבית חולים, המשפחה עוזבת הכול, את כל החיים. הכול במעין הולד. היו רגעים של חשש לחיי – בטיפול נמרץ, בניתוחים. לחוות את המתח הזה על מישהו שאתה אוהב נראה לי הרבה יותר קשה ממה שאני חוויתי. זה כאב שאני לא מצליח להבין, אבל נראה לי הכאב הכי גדול בעולם. והאנשים שאני הכי אוהב בעולם חוו אותו. מהרגע שהתעוררתי הייתה הקלה עצומה. הם חזרו לישון בבית; חזרו לאט לאט לעבודה; גם גאיה חזרה לעבוד".

השיקום: "להתמודד עם הקושי הנפשי שבקושי הפיזי"

לאחר ההחלמה, הוא הועבר להדסה הר הצופים, שם אושפז במשך כחודש וחצי במחלקה לשיקום מלא. "הלו"ז בשיקום די עמוס", הוא מספר. "המון פיזיותרפיה; הידרותרפיה; בדיקות; צילומים; ריפוי בעיסוק; טיפול פסיכולוגי; קלינאית תקשורת. במהלך היום אתה ממש עמוס, רק בערב אתה פנוי, והמשפחה יכולה להגיע. אתה נכנס ממש לשגרת אימונים וטיפולים. המטפלים והמטפלות מאוד עוטפים אותך; ואתה מוקף בחיילים בשיקום. נוצר מין מקום כזה שזו השיחה בו. זה הופך להיות החיים שלך בתקופה הזו".

למחלקת השיקום הוא הגיע בכיסא גלגלים, ולאחר חודש וחצי בלבד, יצא ממנה על הרגליים. "זה היה קשה", הוא מודה. גם פיזית וגם נפשית. "אבל הייתי מאוד מאוד מוכוון מטרה. בכל רגע של ייאוש אמרתי לעצמי: 'צריך לעשות הכול כדי לחזור להיות יובל 100%'. בראש שלי הייתי מאוד ב'טוב, איך חוזרים להיות רגיל, אני רוצה לחזור. אני רוצה את הבית שלי; את העבודה שלי; את החיים שלי. אני רוצה לשבת בבית קפה, לשבת לבירה עם חברים, לישון בבית, ללכת לטפל בצמחים'. כל הזמן חשבתי ושאלתי: מה אני צריך לעשות עכשיו? מה עושים עכשיו?

"היה לי קשה לקבל את זה שעכשיו לא חוזרים להיות רגיל, שכרגע יש איזו דרך לעשות עד שאוכל לחזור. אבל אני חושב שהייתי, ואני עדיין, מאוד נכון לזה. זה מאוד מה שעומד מול עיניי, מה שמוביל אותי. אני לא רואה אופציה שאני לא חוזר להיות רגיל".

"צריך להתגבר על הבושה מזה שאתה לא יכול; להתגבר על האגו בזה שמישהו צריך לעזור לך; צריך לבכות ולהתפרק, וצריך להתאבל. צריך גם לשקוע בבאסה, ואז לקום"

"שיקום הוא תהליך נפשי כמו שהוא פיזי", הוא אומר. "צריך להתמודד עם התסכול ממה שקרה; עם האשמה; עם הקושי הנפשי שבקושי הפיזי. צריך להתגבר על הבושה מזה שאתה לא יכול; להתגבר על האגו בזה שמישהו צריך לעזור לך; צריך לבכות ולהתפרק, וצריך להתאבל. צריך גם לשקוע בבאסה, ואז לקום. אתה מבין שדברים השתנו בינתיים – במשפחה, במדינה. החוויה שלי מאוד קטנה לעומת מה שהמדינה חווה בתקופה הזו. כמו שעובדים על השרירים, צריך לעבוד גם על זה".

מהבחינה הפיזית, הוא מסביר, הרבה פעמים הכי קשה בדברים 'הקטנים', שלא שמים אליהם לב אפילו ביומיום. במיוחד כשהפציעה היא במרכז הגוף. "זה משפיע על הכול, גם על דברים שלא הייתי חושב שזה ישפיע. היו לי הרבה מאוד קשיים בשרירים. אחרי שבועיים וחצי של שכיבה במיטה, ועוד כמה שבועות בכיסא גלגלים, כשהרגליים ושרירי הליבה לא פועלים בכלל, השרירים מתנוונים ואתה נהיה מאוד חלש. הריאות לא עובדות, אז אין לך גם סיבולת לב-ריאה".

להיות גנן: "להכניס את החקלאות העירונית לירושלים"

הוא נולד וגדל ברחביה, האח הצעיר מבין ארבעה; שירת כלוחם בגבעתי; השתחרר בגיל 21, ומשם הכול היה בעלייה: "קצת חיפשתי את עצמי. עשיתי את שביל ישראל, וחשבתי המון במה בא לי לעבוד, מה אני רוצה ללמוד, מה בא לי לעשות. בהמלצה של חבר, החלטתי לעבוד קצת בגינון, בינתיים.

"מצאתי עבודה אצל גנן בירושלים. עברתי בין גינות של אנשים, סידרתי, סחבתי, למדתי המון על צמחים. אבל הכי אהבתי את גינות הירק. בכל פעם שהייתי מגיע לבית או מוסד שיש בו גינת ירק, הלכתי להתעסק בחלק הזה של הגינה. אחרי כמה חודשים הבנתי שזה אולי לא מה שחשבתי, אבל זה הדבר שחיפשתי. אני רוצה להיות גנן, וספציפית גנן שמתעסק בלגדל ירקות".

בורנשטיין ליד הגינה הידרופונית שהקים בבית הוריו. "יש פה הרבה אבן, הרבה גגות חשופים ודודי שמש, וחשבתי כמה יפה יהיה הירוק הזה כאן" (צילום: הדס יום טוב)

לשם פנתה דרכו. במשך השנה שלאחר מכן עבד בבית ספר חקלאי באזור העוטף: "כל בוקר יצאתי עם התלמידים לעבוד אצל חקלאי העוטף. עשיתי עם התלמידים חממות ירקות, שם גם נחשפתי לגינות ההידרופוניות, ובניתי גינה הידרופונית בבית של ההורים".

החוויה הזו הייתה מיוחדת עבורו. "זה היה מדהים, כי זה מאוד הצליח. הצמחים גדלו לממדים עצומים, והניבו המון. המשכתי ללמוד וללמוד על זה, לקרוא, להבין יותר איך זה עובד".

אחרי שנת העבודה בבית הספר, עשה הפסקה ויצא לטייל במזרח. "כשחזרתי חשבתי שצריך להכניס את החקלאות העירונית יותר לירושלים. יש פה הרבה אבן, הרבה גגות חשופים ודודי שמש, וחשבתי כמה יפה יהיה הירוק הזה כאן. אז החלטתי שבא לי לעשות את זה בעצמי, ושאני פותח עסק להקמה ותחזוקה של גינות הידרופוניות".

העסק: "השקעתי את כל החסכונות והמענקים שקיבלתי מהצבא"

בעסק שלו הוא מקים ומתחזק גינות הידרופוניות בבתים פרטיים, במקומות עבודה, במוסדות ועוד. הוא ממקם ומתקין את המערכות אצל הלקוחות, בהתאמה אישית, ובהמשך מלווה אותם בתחזוקה וטיפוח – בהתמודדות עם גשמים; מה צריך כרוב בחמסין; ומתי כדאי לשתול עגבניות. "בדרך כלל, אנשים תופסים את זה מאוד מהר ורצים עם זה, ואני רק נותן קצת טיפים".

ההתחלה לא הייתה פשוטה. "צריך היה למצוא את הלקוחות הראשונים, ואני צעיר ולא מוכר בתחום. הייתי צריך לקנות ציוד, והשקעתי את כל החסכונות והמענקים שקיבלתי מהצבא". לאט לאט הוא גם למד שיש הרבה מסביב. "אני לא כל כך בקיא בשיווק, או ברשתות חברתיות, ומצאתי את עצמי עושה הרבה דברים בעצמי. עם הזמן למדתי, והתחלתי ממש ליהנות. העסק הלך למקום טוב, כבר היו לקוחות מרוצים והשם התחיל להיבנות". ב-7 באוקטובר הכול נעצר.

ימים של אי-ודאות: "אבא של גאיה הוגדר נעדר"

כבר בבוקר השבת ההיא הוקפץ למילואים בגזרה של הגדוד שלו, גדוד 450 בחטיבת ביסל"ח, בגבול הצפון. אך הבוקר האכזרי סובב אותו על עקבותיו. בת זוגו, גאיה בנעים, גדלה במושב נתיב העשרה, ומשפחתה התגוררה שם, 100 מטרים מגבול הרצועה.

ב-7 באוקטובר השתלטו על המושב עשרות מחבלים, שהגיעו במצנחי רחיפה, וחברי המושב היו מנותקים מקשר במשך שעות ארוכות. 21 מהם נרצחו, בהם גם אביה של בת זוגו, חיימי בנעים ז"ל, שנרצח כשרכב על אופניו סמוך למעבר ארז.

הרס בנתיב העשרה בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. "רק אחרי כמה ימים מצאו את הגופה של אבא של גאיה" (צילום ארכיון: AP Photo/Leo Correa)

"בדרך צפונה", משחזר בורנשטיין, "הבנתי שמה שקורה בעוטף הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. דיברתי עם המפקד שלי, ביקשתי ללכת כדי להבין שגאיה והמשפחה שלה בסדר. ירדתי הביתה, וכשהם התפנו לאזור גדרות, ירדנו אליהם. רק כשהגעתי לשם הבנתי שאין קשר עם המשפחה של גאיה, ושלא מוצאים את אבא שלה. הוא הוגדר נעדר. היו ימים מאוד קשים של אי-ודאות, ורק אחרי כמה ימים מצאו את הגופה שלו".

בחודש וחצי שלאחר מכן, שבמהלכם בורנשטיין נאלץ לעבור ניתוח להסרת התוספתן ("זה משהו שאני כמעט שוכח שקרה"), הוא נכנס לסערת רגשות. "שבועיים אחרי הניתוח שלי, שאלו אותי בקבוצה, בפרטי, אם אני יכול להצטרף. הלב שלי כבר לא נתן לי להמשיך לא להיות שם. זו המדינה שלי, והרגשתי שהיא מתפרקת, ושאני חייב לעשות משהו. יש לחימה על המדינה שלנו, שאני מאוד מאמין בה, יש אחים שלי שחטופים בעזה, יש אחים שלי שלוחמים שם. הרגשתי שאני חייב לחזור. חזרתי הביתה וסידרתי תיק, באותו יום כבר הייתי איתם בעזה".

ההתמודדות: "ללמוד לשלב את השיקום בחיים"

לפני כחודש הועבר לשיקום יום. "מאוד שמחתי להשתחרר מבית החולים. מאוד התגעגעתי לחיים שלי. רציתי כבר לישון בבית; להיות נוכח בחיים; נוכח בזוגיות. אני מאוד מעריך את הדברים האלה עכשיו. עצם זה שאני יכול לעבוד, שאני יכול ללכת, שאני מצליח לעשות את הדברים שאני רוצה. אני מאוד משתדל להיות שמח על זה ולהוקיר את זה. באותו רגע הבנתי שאני גם חייב לחזור לעבוד. הבנתי שזה חלק מחזרה לחיים ככלל, שיש לעסק חלק גדול מאוד בחיי. פסיכולוגית, אני לא יכול להשתקם בלי זה".

ועכשיו מתחילה ההתמודדות. "אתה יוצא מהתקופה התחומה של השיקום האינטנסיבי וצריך ללמוד לשים את השיקום לצד השגרה שלך, לשלב את זה בחיים. זו כבר לא הפסקה מסוימת מהחיים כמו שהיה באשפוז, מעין תקופת ביניים כזו. לא, עכשיו זו תקופה שאני צריך ללמוד איך לשלב את השיקום בחיים שלי. בגלל זה היה לי חשוב גם לחזור לעסק, גם אם לא במאה אחוז".

"אז בהתחלה אני הולך ברחוב וצריך לעצור כל כמה זמן ולנוח. מה שלקח לי 10 דקות הליכה לוקח עכשיו 20. אבל בהמשך קצת יותר, ועוד קצת, ועוד קצת"

פעמיים בשבוע הוא מגיע למחלקת השיקום, כדי להמשיך בשגרת הטיפולים והאימונים ולהתחזק. במקביל חזר לעבוד. רק בשבוע שעבר התקין מערכות בבית אבות ובמרכז נוער בירושלים. "אני מנסה לחזור לכל מה שהייתי עושה, בהדרגה, ולהבין מה הקשיים שיש לי בעשייה היומיומית. לחזק את הבטן והגב, את שרירי הליבה ואת סיבולת הלב-ריאה. אז בהתחלה אני הולך ברחוב וצריך לעצור כל כמה זמן ולנוח. מה שלקח לי 10 דקות הליכה לוקח עכשיו 20. אבל בהמשך קצת יותר, ועוד קצת, ועוד קצת.

"הטיפול מדהים. הרופאים, האחיות, כל אנשי המקצוע מדהימים. מאגף השיקום ומשרד הביטחון אני מקבל סיוע מלא. אני מרגיש מאוד מוקף, מקבל המון תמיכה וליווי. העובדת הסוציאלית שלי מדהימה, יש מענה לכל מה שאני צריך, הכול ממש מתקתק", הוא אומר, ולרגע אפשר לשכוח ממחדלים שהיו, ולהישאב לאופטימיות ולהכרת הטוב שלו.

העבודה: "צמחים מרפאים, גידול וטיפול הם תרפיה"

"העבודה שלי ספציפית מדויקת להפליא לסיטואציה", הוא אומר וצוחק. "לגדל צמחים ולהשתקם מפציעה זה אותו דבר. הקישור מאוד טבעי. מבחינתי זה חלק מתהליך השיקום. העבודה עם צמחים היא בילט-אין בשיקום, אני חושב שזה דבר שכדאי מאוד לעשות בשיקום, גם אם זו לא עבודה שלך. צמחים מרפאים, גידול וטיפול הם תרפיה. אתה רואה דברים מתפתחים, גדלים, ואתה גדל איתם. אני חושב שכל מי שעושה את זה מסופק מזה.

"יש בפעולה הזו של קטיפת ירק או פרי שאתה גידלת וטיפחת, ממש מילולית לקצור את הפירות, משהו מאוד בסיסי בחוויה האנושית. זה דבר מקרקע, מאוד ממלא, נותן פרספקטיבה ומשמעות. כשהדברים האלה מתערערים אצלך, כשהגוף והיציבות שלו מתערערים, אני מוצא את החוויה הזו מאוד מעצימה".

בעבודה. "עדיין יש גם דברים שאני יכול פחות – יותר קשה לרוץ, אני פחות חזק ממה שהייתי. אבל אני בדרך לשם" (צילום: הדס יום טוב)

אבל עדיין יש גם אתגרים. "ההתקנות קצת יותר קשות. לסחוב, להרים, פתאום לא מוצאים חניה וצריך קצת ללכת. אני עובד גם המון בריפוי בעיסוק מהבחינה הקוגניטיבית. כנראה נפגעתי גם בראש, ויש לי עדיין קשיים בזיכרון לטווח קצר. זה בא לידי ביטוי בדברים קטנים כמו לנהל את הלו"ז והיומן; לזכור את המשימות; לעקוב אחרי דברים בעסק; לעשות פעולות במקביל. לפעמים יש כל מיני תקיעות במילים. עדיין יש גם דברים שאני יכול פחות – יותר קשה לרוץ, אני פחות חזק ממה שהייתי. אבל אני בדרך לשם".

"אני נכנס למקלחת ועומד מול מראה ועוצר: רגע, זה אני עכשיו. זה השאיר צלקת, בחוץ ובפנים. אני ממש טרי, אז עוד אגלה איך אני חווה את זה. אני עוד מתרגל"

צלקות הפציעה שלו לא נראות למי שרואה אותו ברחוב. הפצעים נמצאים מתחת לבגדים. "זה קשה כשרוצים ללכת לבריכה ולים", הוא מספר. "אם אני מוריד חולצה רואים את הפצע. לקח רגע לקלוט את זה גם מול המראה. אני נכנס למקלחת ועומד מול מראה ועוצר: רגע, זה אני עכשיו. זה השאיר צלקת, בחוץ ובפנים. אני ממש טרי, אז עוד אגלה איך אני חווה את זה. אני עוד מתרגל. מה שחשוב זה שיש הבנה שצריך לדבר על רגשות, על כאבים, לא להדחיק.

"יש כל מיני בעיות שאצטרך להתמודד איתן עכשיו. יש לי בעיה בשמיעה, עשו לי ניתוחים שאצטרך להתמודד עם ההשלכות שלהם והתחזוקה שלהם בעתיד. אבל אני מנסה להתמקד במה שאני יכול, במה שבשליטתי, שזה יסתיים בצורה הכי טובה. מבחינתי, השיקום והדאגה לעצמי הם כרגע במקום ראשון. זה זמן קדוש ולא נוגעים בו. העבודה היא אחרי זה. קודם כול חוזרים להיות 100% יובל – לחזק את הגוף; לחזק את הנפש; לחזק את הראש. זו משימת חיי כרגע.

"זה המחיר ששילמתי. אין כעס. הלכתי למלחמה ובמלחמה אתה יכול להיפצע. זה מה שקרה, וזה מחיר הרבה יותר נמוך ממה שהמון אחרים שילמו בגוף ובנפש"

"עבדתי מאוד קשה כדי להבין שאם אקח את הפציעה ל'איזה באסה שזה קרה לי, איזה גורל אכזר', יהיה הרבה יותר גרוע, גם פיזית וגם נפשית. זה מה שחוויתי; זה מה שעברתי; וזה קרה כי עשיתי משהו שאני מאמין בו. זה מחיר ששילמתי. אין כעס. הלכתי למלחמה ובמלחמה אתה יכול להיפצע. זה מה שקרה, וזה מחיר הרבה יותר נמוך ממה שהמון אחרים שילמו בגוף ובנפש, וזה הרבה פחות גרוע ממה שקרה לכל כך הרבה אנשים ומשפחות במלחמה הזו".

אצל אופטימיסט כמו בורנשטיין יש גם מחשבות לעתיד. "אני עדיין לא יודע מה אעשה כשאהיה גדול", הוא מחייך, "לפחות לא כל מה שאעשה". הוא מדבר על לימודים וטיולים, ואפילו על חזרה אפשרית למילואים, במידת הצורך. "אני מרגיש שכל יום אני יותר ויותר חוזר למה שהייתי. יש קשיים, אבל יש רגעים מדהימים. זו תקופה להשתקם. ואני מרגיש שהעובדה שיש לי משפחה מדהימה ושיש לי את גאיה, זה מה שמאפשר לי לקום".

בורנשטיין רואה ברכה בעמלו. "אני יותר ויותר חוזר למה שהייתי" (צילום: הדס יום טוב)