שנת 2016 היתה שנה לא פשוטה למגזר הערבי בישראל בכל תחומי החיים. עוד שנה שבה לא הצלחנו לצמצם אפילו חלק מהפערים הגדולים שקיימים בינינו לבין המגזר היהודי במדינה. אותה שאלה מהותית שאנחנו מעלים מדי שנה נשאלת גם הפעם: האם ב-2017 נהיה עדים לתחילתו של שינוי אמיתי, שיוביל את המגזר הערבי למקומות שווים למגזר היהודי, או יקרב אותו לעבר השוויון? אני בספק.
הימין הקיצוני במדינת ישראל לא חסך ולא הרפה מאיתנו בשנה החולפת. בכל הזדמנות, ולפעמים אפילו בלי לחכות להזדמנות, מצאנו את עצמנו בעמדת ה"מחבל", אליה התרגלנו בשבעת העשורים האחרונים – "הערבי הרע" שמאיים על ביטחון המדינה ותושביה בהיותו נושם אוויר צח, הערבי שבעיני הרוב המוחלט הוא טוב רק כאשר הוא מת, הערבי שהשר ליברמן קורא לעשות לו טרנספר מהאדמה שבה נולד ובה גם נולדו הסבים של הסבים שלו. שעות ספורות אחרי שפרצו שריפות באדמתו, בעירו או בכפרו הפך האזרח הערבי לאשם המרכזי במה שראש הממשלה החליט לקרוא לו "אינתיפאדת השריפות", אך עד לרגע זה אין שום עובדות המוכיחות שהיו הצתות מכוונות. מהאזרח הערבי נמנעות שלל זכויות מידי יום, כמו שקרה בבאר שבע שבה הופסקה הכריזה בערבית באוטובוסים, למרות שהשפה הערבית – שפת האם שלי – היא שפה רשמית במדינה.
יחד עם זאת הרשיתי לעצמי להסתכל עלינו גם מהעמדה של צופה מהצד, ושאלתי את עצמי האם אוכל להיות אובייקטיבית, ולהפסיק להאשים בכל מה שקורה סביבי את הממשלה, את הימין הקיצוני ואת שונאי הערבים שקראו לי בפרצוף "ערבייה מלוכלכת", "לכי לגור בעזה" אינספור פעמים במשך 33 שנה?
התשובה הייתה שלילית, מכיוון שאני לא יכולה להיות אובייקטיבית. אבל אני לא צריכה להיות אובייקטיבית בשביל להגיד במלוא הפה שגם לנו יש אחריות אישית על מצבנו. במקביל לזכויות שנשללות מאתנו רק בשל היותנו ערבים, יש הרבה דברים שנמצאים במעגל ההשפעה שלנו ואנחנו יכולים לשפר אותם באופן משמעותי.
מדי יום אנחנו עדים למקרי אלימות קשים במגזר הערבי. הכותרות מדברות בעד עצמן: עשר נשים מהחברה הערבית נרצחו בשנת 2016, ונשק בלתי חוקי בכפרים מגיע לידי קטינים. חילוקי דעות בנוגע למלחמה בסוריה מגיעים עד כדי אלימות גופנית, אלימות מילולית ברשת ואיומים על חייהם של אלה שמתנגדים למשטר של אסד או של התומכים בו. ומה עם הוונדליזם – הרס ופגיעה מכוונת ברכוש ציבורי בתוך הכפרים או השכונות הערביות?
הרצח של ליאן נאסר בת ה-19 בפיגוע באיסטנבול חשף את המאבק הקשה שחיה האישה הערבייה יום יום. הדיווחים על הרצח הציתו ברשת גל של האשמות כנגדה – "מה עשתה בחורה ערבייה מוסלמית מטירה במועדון באיסטנבול?", שאלו המגיבים ברשתות החברתיות. מרגע ששמעתי על הפיגוע ועל זה שיש הרוגה ערביה הייתי בטוחה שזה עניין של זמן והגל הזה יגיע, כי אנחנו אלופים בלהרוג את הקורבן פעמיים.
מותה הטרגי של ליאן משקף את מותם האיטי של ערכים שפעם דיברנו עליהם בכבוד. אותם ערכים הם שגרמו לי להסתכל בחיוך רגוע ולומר שאני ערבייה גאה לאלה שבתקופת "צוק איתן" ומלחמת לבנון השנייה קראו לי "ערבייה מלוכלכת" במקומות ציבוריים, ואפילו באוניברסיטה.
בהלווייתה של ליאן נכחו אלפים שבאו לנחם את הוריה ומשפחתה, ואיחלו שאלוהים ירחם על נשמתה. בתוכנית שלי ניחמתי את בני משפחתה בכאב רב. גם אני איחלתי לה שאלוהים ירחם על נשמתה, ובאותה המידה איחלתי לעצמינו שנרחם אחד על השני ועל עצמנו, כי כמו שאנחנו אומרים – "מהרחם של הקשיים, תיוולד התקווה".
עפאף שיני היא מגישת טלוויזיה בערוץ "מוסאווא" וסטודנטית לתואר שני בתקשורת אסטרטגית, במסגרת החוג לתקשורת של אוניברסיטת חיפה
