הסייפת הפראלימפית לינור קלמן מתקרבת להשגת הכרטיס למשחקים הפראלימפיים בפריז. בחודש מרץ היא סיימה במקום ה-7 באליפות אירופה בדקר, שנערכה בצרפת. בעקבות ההצלחה, קלמן בת ה-32 נמצאת במקום ה-16 בדירוג הפראלימפי, המעניק לה את הכרטיס האחרון לפריז. ב-31 במאי יתפרסם הדירוג הסופי והיא צריכה לשמור על מקומה.
"הייתה תחרות טובה. ניצחתי שתי מתחרות צרפתיות במגרש הביתי שלהן. עם אחת מהן אני נלחמת ראש בראש על הכרטיס לפריז. בטורניר הקודם בקארדיף היא עקפה אותי. בצרפת התחרתי נגדה בשלב הבתים וגם בשמינית הגמר, ניצחתי אותה פעמיים ועכשיו עברתי אותה", מספרת קלמן בראיון ל'דבר'.
"זה היה ממש נוגע ללב"
תחילת המלחמה ואירועי ה-7 באוקטובר תפסו את נבחרת הסיוף באליפות העולם באיטליה. "זה היה היום האחרון של התחרות", נזכרת קלמן. "קמתי בבוקר ופתאום אני קולטת הודעות מאמא שלי 'משש וחצי בבוקר יש אזעקות'. זה לא נגמר, קיבלנו עוד ועוד הודעות. אנחנו רגילים שיש בישראל 'טפטופים'. אבל זה היה שוק, לקח לנו זמן לקלוט שמדובר במשהו אחר".
כאשר הם הגיעו להתחרות, הסייפים האחרים באליפות כבר ידעו על פרוץ המלחמה בישראל. להפתעתם, המתחרים הראשונים שהגיעו לנחם אותם היו מהמשלחת הכי פחות צפויה. "הראשונים שהתעניינו בשלומנו היו דווקא העיראקים, שהם חברים שלנו מהסבב", מספרת קלמן. "הם אמרו לנו ששמעו מה קורה ושאלו איך אנחנו? איך המשפחות שלנו? אחרי זה באו הגאורגיות והאוקראינים. זה היה ממש נוגע ללב".
לאור מצב הרוח הקשה, הנבחרת הישראלית התקשתה בתחרות. "אף אחד לא ציפה למה שקרה ולכן לאף אחד מאיתנו לא כל כך הלך בתחרות". בסיום התחרויות הקשה, חיכתה לנבחרת ישראל הפתעה שעשתה קצת טוב בלב. "הגיעו כמה חבר'ה מקומיים שבאו וביקשו להצטלם עם הנבחרת. הם שרו לנו 'עושה שלום במרומיו' הם עשו את זה ממש יפה, כמו שירה בכנסיה. זה מאוד ריגש אותנו".

בחודש דצמבר קלמן חזרה למעגל התחרויות בסבב העולמי בתאילנד. "מאז ה-7 באוקטובר יש לנו אבטחה שבאה איתנו לתחרויות", היא מספרת. קלמן סיימה במקום ה-14 לאחר הגרלה אכזרית והפסד למדורגת הראשונה בעולם מפולין. "רציתי להביא יותר כבוד למדינה, בטח בזמנים קשים אלה, אבל להתמודד מול המדורגת ראשונה בעולם זה אף פעם לא פשוט".
"זה משהו שתמיד רציתי לעשות"
מגיל צעיר קלמן גילתה עניין בענף הסייף "בגיל 5 הלכתי עם אמי לחוג סייף, היא התאמנה ואני הייתי מביטה מהצד. אני זוכרת את הרגע שהמאמן בחוג נתן לי להחזיק בפעם הראשונה את חרב הסייף. מאז תמיד חיפשתי איך אני יכולה להגיע לסייף".
בגיל 20 נפצעה קלמן בתאונת דרכים. מאז היא סובלת מכאבי ראש קשים, סחרחורות ובעיות בשיווי משקל. אל הסייף הגיעה שוב ארבע שנים אחרי התאונה. במהלך פגישת היכרות עם מנהל בית הלוחם בירושלים "הוא סיפר לי איזה פעילויות יש וכשהוא זרק את המילה 'סייף', אמרתי לעצמי: 'זה משהו שתמיד רציתי לעשות'". קלמן הופתעה לגלות שמאמן נבחרת הסייף הוא ויקטור גלז, המורה לסייף מבית הספר בו למדה.
שלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, הגיעה קלמן ביחד עם אלירן הרוני שמלווה אותה, לבקר פצועים בבתי החולים. הרוני מספר שבמהלך הביקור הראשון הם החליטו כנבחרת הסייף להעניק מחזיקי מפתחות של חרבות. "אנחנו מגיעים לבית החולים ואומרים לחייל הראשון 'תבחר איזה צבע', הוא שאל בצחוק 'מה אתם מחלקים לי חרבות ברזל?".

הם הזמינו את הלוחמים להגיע לבית הלוחם ולהתנסות בענפי הספורט השונים כחלק מתהליך השיקום הפיזי והנפשי. "שמענו סיפורים מטורפים מה שהולך שמה. חברה אחרי פציעות עם סיפורי גבורה מדהימים", אומרת קלמן. "כאשר אני נפצעתי, לקח לי הרבה זמן עד ששמעתי על בית הלוחם. אז היה לי את הצורך שהם יכירו איזה אפשרויות יש להם".