22 אלף ישראלים בגבול הצפון יציינו את החג תחת רעשי התותחים של צה"ל, כוונות הפצמ"רים, הכטב"מים וטילי הנ"ט של חיזבאללה, וללא הכרה של מדינת ישראל. חצי שנה לתוך המלחמה, הם מעלים שלב במאבק ומקימים מטה – 'פורום מגן עוטף לבנון', במטרה לדרוש מהמדינה את מה שמגיע להם. 

ב-1 במאי, עם החזרה מהחגים, החל"ת של מירב בן זקן, אם יחידנית מקיבוץ כפר בלום, יסתיים. בן זקן היא מנהלת השיווק של המסעדה האייקונית של אצבע הגליל, 'דג על הדן'. חלק מחבריה, החיים בקיבוץ ואלו הצמודים אליו, שהמדינה פינתה, עומדים לקבל הארכה לחל"ת או זכאות מיוחדת לדמי אבטלה, כחלק מסל ההטבות למפוני הצפון, כפי שקבעה אותו המדינה.

חלקם מקבלים עוד שלל הטבות – בין היתר מענק נדיב של עד 5,000 שקלים למשפחה, שקידם שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. באופן גורף, גם עם לא מעט ביקורת על אופן הביצוע, מאז תחילת המלחמה המשפחות של חבריה פונו באופן מסודר מאזור הלחימה במימון המדינה, ונראה שכרגע, עם ההכרזה על בניית בתי הספר הזמניים, הפינוי שלהם גם יימשך  לתוך השנה הקרובה. 

קיבוץ שמיר. "לצפון לא מגיעים שרים" (צילום: אלבום פרטי)

מה שמפריד בין בן זקן לשותפה ממושב בית הילל המפונה, הם פחות מקילומטר וחצי. קילומטר וחצי שקבעו את הכל בחצי השנה האחרונה. "הייתה לנו ציפייה לקבל מענק או שחברי ממשלה לכל הפחות יענו לנו", אומרת בן זקן. "בחודשים הראשונים אפשרנו לעצמנו לקבל את היחס הזה, כי אמרנו שבראש סדר העדיפויות הדרום והיישובים צמודי הגדר, אבל היום זה ברור שלממשלה אין שום רצון לנהל את מה שקורה בצפון". 

"ירי צה"לי מסביב לשעון"

בחצי השנה האחרונה 19 יישובים בצפון, כולם ממוקמים על הטווח שבין 3.5 ל-8 ק"מ מהגבול, עתרו לבג"צ בדרישה שיורה למדינה לפצות אותם על הנזק שנגרם להם. כתב העתירה משתרע על פני מאות עמודים, אבל השורה התחתונה שלו ברורה – חייהם של 22 אלף ישראלים, מקיבוץ שמיר במזרח עד גשר הזיו במערב (לא כל היישובים בתחום הזה עתרו לבג"צ, אך כולם מתמודדים עם אותה בעיה) נפגעו במידה רבה ושונה של נזק בגלל הלחימה בצפון – בתעסוקה, בחינוך וברווחה של הילדים, ובאפשרות לחיות בביטחון בבתיהם.  

המדינה החליטה להכריז רק על היישובים הצמודים ביותר לקו העימות (עד 3.5 ק"מ) כאזורי מלחמה, ויצרה דימוי על כך שהמלחמה מתרחשת רק שם. ביישובי העימות הלא מפונים, שתחומי העיסוק של תושביהם, מערכות החינוך של ילדיהם והכבישים והשירותים הממשלתיים מעורבבים יחדיו עם של אלה שכן פונו, נוצרה תחושה שמסתכלים עליהם כאילו אצלם "העסקים כרגיל".

בקבוצות הווטסאפ של תושבי הצפון התלוצצו בתחילת השבוע שעבר על כך שאולי בזכות הכטב"מים האיראניים הם יקבלו מעט זמן מסך בזכות התופעה הרועשת והמפחידה שעוברת מעל בתיהם כ-3 פעמים ביום בממוצע. 

"בכפר בלום היו נפילות. טילים וכטב"מים", אומרת בן-זקן. "יש פה ירי צה"לי מסביב לשעון. נוצר דימוי מעוות שיש מקומות מסוכנים וכאלה שלא, אבל החיים שלנו בסכנה מיידית – ואנו זוכים להתעלמות מוחלטת". 

התושבים הנותרים, שאין להם הרבה אפשרויות שלא להיות כאלה, מתמודדים עם מציאות של חשש לחדירות מחבלים, ירי רקטות בכינון ישיר ותלול מסלול, שיגור כטב"מים לאזור, חסימות צבאיות לצירי גישה למקומות המגורים והעבודה, ובעיקר ירי מאסיבי, הגנתי והתקפי של צה"ל, שמוצב בסמוך ליישובים. 

מאבקם של תושבי היישובים האלה התחיל לתפוס כותרות רק לאחרונה, בין היתר כי רבים מהתושבים שהתפנו עצמאית התחילו לחזור לאזור רק בדצמבר-ינואר. בהתחלה הייתה להם ציפייה שהמצב יירגע, או יגיע לאיזשהו פתרון, אך ככל שהלחימה נמשכה ללא סיום נראה באופק, המצב הכלכלי התחיל לדחוק.

"כשמדברים על סוף המלחמה, אני יודעת שאני ארצה לחזור לעבודה שלי, אבל אין פה כמעט עבודה באזור, ואם יש – איזה מעסיק ייקח אותי עכשיו לעבודה זמנית?", תוהה בן זקן. "אנשים פה ייפלו לעוני ולחוסר שליטה מוחלט על החיים". 

"אין שיעורי חשבון כי לא הצליחו להביא מורה לחשבון"

"הסתובבנו חודשיים ברחבי המדינה עד שנגמר לנו הכסף", אומר גלעד יהודאי, חבר קיבוץ שמיר. סיפורו הוא סיפורם של רוב התושבים שנמצאים קרוב לגבול, אך לא פונו. החסכונות מוצו, הדירות יקרות, ולרובם יש ילדים קטנים שלא הצליחו להתחבר למסגרות חינוך אחרות בגלל שלא פונו רשמית, ואת אלה הפרטיות נהיה קשה לממן.

כיום, המסגרות עבור ילדיהם ביישובים חלקיות, מספר השעות בהן מצומצם, שכבות גיל מעורבבות בכיתה אחת, ובשאר הזמן רבים מהילדים נשארים לבד בבית, צמודים למרחבים המוגנים.

"אין אצלנו שיעורי חשבון כי לא הצליחו להביא מורה לחשבון", אומר יהודאי. הוא מספר שבקיבוץ התקשו עד היום לקבל מענה בתחום החוסן. "איך שעושים תוכניות הן מתבטלות. אין בריכה ואין הליכה לנחל או חורשה, כי אסור להתרחק ממקום ממוגן". 

יהודאי עובד במפעל של הקיבוץ, אבל אשתו, יועצת ארגונית למספר חברות באזור, לא עובדת מאז תחילת המלחמה ומקבלת סיוע צנוע מהקיבוץ. מרכזי החיים של הקיבוץ – קופות החולים, מרכזי הקניות והשירות בקריית שמונה אינם פעילים, והדבר דורש מהמשפחות שנותרו באזור לנסוע למרחקים עבור מה שהיה עד המלחמה ממש ליד הבית.

"נולדתי וחייתי פה תחת כל מלחמות לבנון" אומר יהודאי. "היו הפצצות והיה קשה, אבל אף פעם זה לא היה כל כך ארוך, ובטוח שלא היה יחס כאילו אין מלחמה. לצפון לא מגיעים שרים. אין אמנים ששרים במקלטים. כלום". 

התושבים הלא מפונים הגיעו כבר מספר פעמים לוועדות הכנסת, וגם כמה ח"כים הגיעו לבקר. "במקום שאנחנו עומדים כרגע – יש לנו אפס תוצאות", אומר יהודאי.

שר הנגב והגליל יצחק וסרלאוף, שאמון על קידום האינטרסים של התושבים, הגיע לאזור רק לאחרונה, הביא עימו סולידריות והמליץ להם לצעוק חזק יותר בתקשורת. כלל המשרדים, הפוליטיקאים ובכירי הצבא, מעבירים לתושבים את המסר שמה חשוב כרגע זה המפונים והלחימה מעבר לגבול, ולכן הם פשוט צריכים לחכות. 

בדיון האחרון שנערך בעניין בבג"צ, השופטים דרשו מהמדינה להבין אילו מחויבויות יש לה כלפי אלה שלא פונו מתוקף צו צבאי, אבל עדיין נמצאים בקרבת אזור לחימה. המדינה טרם חזרה עם תשובה, אך מה שחשוב כרגע לתושבים הוא החלטת ממשלה. הדרישה פשוטה – הכרה בפגיעה הכלכלית, המשפחתית והחברתית של תושבי האזור, שתגולם במענקים ופיצויים, ולקיחת אחריות מצד המדינה על מילוי הצרכים המינימליים של תושבי היישובים הלא מפונים – שירותים ממשלתיים ואזרחיים, רפואה, כוח אדם להוראה, מסגרות חינוכיות הולמות ותמיכה רגשית וקהילתית.