בערב פסח קיבלנו ברכה מצולמת מקיבוץ בארי: "תודה למתנדבים שסייעו לסיים את עונת הקטיף עם 3,000 טון פרי". בקבוצת המתנדבים שלנו התקבלה הברכה בהתרגשות. מובן שאיש לא הודה בכך. התודה הגיעה שעות לפני פתיחת ליל הסדר של הקיבוץ בכיכר החטופים. התאפקתי מלשגר את ההודעה לכל מי שגיחכו ליכולות המקצועיות שפיתחנו כחקלאים בני 200.
מה לנו ולטללי השחר בפרדסי עוטף עזה?
טמבלים!
אלה שורשינו. השיר "באה מנוחה ליגע" הוא באמת שירת חיינו. הבוץ טבעי לציפורנינו ממש כמו הפרנץ' הצרפתי. ובעצם יותר. המלחמה הזו, ב-7 באוקטובר, רק הסירה את שארית קרם הטיפוח היקר מכפותינו וחשפה את שורשי חיינו.

קטיף עגבניות שרי בחממה. שירת חיינו (צילום: תמי בר לב)

ואולי כל זה החל כבר לפני כשנה וחצי. עם המחאה. חשוב להזכיר כבר עכשיו, שהתרומה הגדולה ביותר לבארי, הגיעה, להערכתי, מקבוצת "לוחמי כיפור 1973", שקמה עם המחאה. אלה שהובילו את הטנק מהצפון בואך קפלן. הם קבעו בשלב מסוים את אוהלם בבארי. כלומר, השכימו שלוש פעמים בשבוע וירדו, במכוניות פרטיות, אליהם.

הקבוצה שלנו, בניגוד אליהם, גיוונה בפרדסים. קטפנו הדרים ועגבניות ופלפלים ואבוקדו, בשורה ארוכה של מושבים וקיבוצים בעוטף. ישע, שוקדה, מבטחים, בארי, רעים ואחרים.

לקבוצת המתנדבים כמה חוקים פשוטים: לא מרכלים החוצה, לא מדברים פוליטיקה (צילום: תמי בר לב)

הקפדתי שלא להיסחף ל'פיתויי' חקלאים ממשקים פרטיים במרכז, שגייסו לעבודה פועלי חינם, מתנדבים. "בכל זאת יש הבדל", כתבתי להם בפייסבוק, "בין מטעי כפר שמריהו למטעי כפר עזה". "יא מטומטמת", ענו, הזרימו רעל רשתות לסיכול רשעים כמוני.

***

ההתחלה הייתה במסעדת 'האחים' בתל אביב. שטפתי כלים במטבח הגדול בקומת המרתף, עם התמחות בתבניות ובסירי ענק, שמהם נופקו כ-20 אלף מנות ביום לחיילים. מדי בוקר נלחמתי על עמדתי המיוחדת: כיור נירוסטה עצום עם סירים ענקיים מסביב. כך העברתי, במרתף, את החודש הראשון למלחמה.

לקטיף התגייסתי רק אחרי שחבר שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור, שלח לי תמונות מקטיף שאליו הצטרף בעוטף עזה. "רק איתך", אמרתי לו, "אני מרגישה בטוחה לרדת לשם". וזה מה שעשיתי. כך התחלתי לקטוף בעוטף.

מסביב הייתה המלחמה עדיין במלוא עוזה. עשן כבד עמד מעל עזה. הכבישים חרושי שרשראות טנקים שדהרו עליהם; שלדי מכוניות היו פזורים בשדות. הרבה מהדרכים היו חסומות. 232, כביש הדמים, היה אדום. וכול הזמן בומים סביב. אי אפשר היה להגיע לשם בהתנדבות יחידים. איך תיסעי בדד במקום שבו דוהרים ג'יפים ואופנועים מסומנים בדגלי המדינה כדי להבדילם מכלי המתקפה של הנוחבות? "אחים לנשק" ו"לוחמי כיפור 1973" ריכזו את עבודת המתנדבים באותם הימים באזור. המדינה לא הייתה שם.

בדרכים בימי מלחמה. אי אפשר להגיע לעוטף בהתנדבות יחידים (צילום: תמי בר לב)

לוחמי כיפור, הקבוצה הראשונה שאליה הצטרפתי, ניהלו את הכניסה לאזור בשיירה מוקפדת. מה יש להם אלה, גיחכתי לעצמי, מתקדמים לאורך הגבול, על ה-232, כמו שיירת ברווזים במטווח… תרגיעי, צבטתי את עצמי, אלה קצינים בכירים בדימוס – מח"טים, מג"דים, אלופי פיקודים, מפקדי סיירות. הם מבינים בזה טוב ממך. וכך אמנם היה. אגב, זה הפרופיל הרווח שפגשתי ואני פוגשת מאז ועד עתה בקטיף בעוטף עזה. לא פגשתי רבנים. עבדתי, כתף אל כתף, עם אלופים, מפקדי סיירת מטכ"ל ומוסדניקים בדימוס.

יום אחד, מותר לצחוק עלי, הבנתי, ורק בסופו, שקבוצת הקטיף שהייתי עמה ביום ההוא, התבססה על 'המועצה לשלום ולביטחון'. לצידם נשכבתי על האדמה, ידיים על הראש, כשקריאת צבע אדום פילחה פתאום את פרדס המנדרינות שקטפנו בו – הפרדס שמקושר לקרובי משפחת ביבס, שתינוקותיהם הג'ינג'ים נחטפו. היה די מצחיק לעמוד עם שלמה אהרונישקי, המפכ"ל לשעבר, שבדיוק הזרים מנדרינות מהשק שקטף לתוך ה'דולב' (מיכל פרי גדול), כשפצמ"רים התחילו להתפוצץ לידנו.

גילי פורן-חורב, "המפקדת", בעבודה (צילום: תמי בר לב)

שבועות אחדים אחר כך, השגתי קביעות בקבוצת הקוטפים שמובילה מאז פרוץ המלחמה גילי פורן-חורב, "המפקדת שלנו". הקבוצה שמורכבת, איך לומר, מאנשים "שכולם מכירים" – מפקדים לשעבר, פרשנים, יזמים, אמנים, עורכי דין… רובם מוכרים מדיווחי החדשות של השנים האחרונות, והתרבות הקבוצתית שלהם מבוססת על כמה חוקים פשוטים: לא מרכלים החוצה; לא מפרסמים; ולא מדברים פוליטיקה. לא מדברים על צרות, ולא על דאגות. שום דבר שדורש שכל או הגות מאתגרת. העיקר הוא הקטיף. אז קוטפים ושותקים. רק לפעמים חוגגים חרש עם הפלייליסט שערכה תמי בר לב ומצאה דרך להשמיעו לכולנו, כשהטלפון מונח בתוך דלי ישן שהתגלגל בפרדס והיה לתיבת תהודה.

מוסיקה ועבודה. זה הכול. אין בלבולי מוח. רק בומים של הפגזות צה"ל, זמזום הליקופטרים, פה ושם פצמ"ר ואזעקת צבע אדום שעולה מתוך הפרדסים. מוזר. קריאת צבע אדום בלב פרדס. לא ברור מאיפה היא באה ולא ברורה יכולת ההגברה הפנטסטית של הקול הזה. אבל פתאום: צבע אדום! צבע אדום!

אמרתי: "צרורות?" וכבר הייתי מוכנה להתגלגל למסתור בבוץ. אבל השר לביטחון פנים בדימוס הפתיע. אפילו לא פסק מלקטוף. לא דמם לשבריר שנייה. ושוב צרורות. ואחר כך קולות אמבולנסים מהכביש הסמוך. אבל הוא קוטף. אז גם אני. ככה פשוט

מה עושים? אספר, לדוגמה, על הפעמים שהאזעקה עלתה כשקטפתי על יד עומר בר לב. אני על האדמה, יושבת על ארבע, קוטפת פרי מהענפים הנמוכים. עומר לקח על עצמו את הענפים הגבוהים. אני אוהבת לקטוף איתו כי הוא שותק. אף מילה. כלום. עובד ושותק. זה נהדר בעיניי. כשה'צבע אדום' עלה, הרמתי אליו את הראש. עין בעין. הוא התעכב לשבריר שנייה כשוקל את צעדיו והמשיך לקטוף. בפעם האחרונה שקטפנו יחד התגלגל אלינו פתאום רעש צרורות-ירי. ממש חילופי אש קרובים. היינו אז בקיבוץ רעים. לא רחוק מאתנו, הנוחבות הקימו מארב ביום הנורא ההוא. ועכשיו, חילופי אש מנשק כזה לידנו?

מה עושים? זו הייתה הפעם הראשונה שפניתי לעומר במילים. אמרתי: "צרורות?" וכבר הייתי מוכנה, בליבי, להתגלגל למסתור בבוץ. אבל השר לביטחון פנים בדימוס הפתיע. אפילו לא פסק מלקטוף. לא עצר לשבריר שנייה. ושוב צרורות. ואחר כך קולות אמבולנסים מהכביש הסמוך. אבל הוא קוטף. אז גם אני. ככה פשוט.

עומר ותמי בר לב. לא מפסיקים לקטוף (צילום: אלבום פרטי)

אחר הצהריים, בתל אביב, למדתי שבקיבוצים שכנים עצרו את עבודת המתנדבים, וקבצו אותם למסתור. שמועה על חדירת מחבלים נפוצה מפה לאוזן, אבל לא הגיעה לאתרי החדשות. אז ומי יודע, מה באמת קרה שם ביום ההוא?

בתעודות שלה אמא הופיעה תמיד כ"חקלאית", זה היה שם המקצוע שלה, גם אחרי עשרות שנים בעיר. בשמונה בבוקר, מדי שבת, היא הייתה מעירה את כולנו שנצא לעבוד בגינה. ניכשנו עשבים, קטפנו לימונים וחפרנו תעלות מים סביב גזעי הוולנסיה בחצר הקדמית של הבית

לא מתביישת לספר, שבדרך חזרה לתל אביב, אני תמיד נזכרת באמא שלי, חסיה ורדי, ניצולת השואה שלחמה באזור במלחמת העצמאות. הייתה קשרית תחת אש, וגם נמנתה, באותה התקופה, עם גרעין המייסדים של קיבוץ ניר יצחק שבדרום העוטף. בתעודות שלה היא הופיעה תמיד כ"חקלאית", זה היה שם המקצוע שלה, גם אחרי עשרות שנים בעיר.

בשמונה בבוקר, מדי שבת, היא הייתה מעירה את כולנו שנצא לעבוד בגינה. מריבות גדולות פרצו אז גם עם אבי. מה את רוצה בשבת בבוקר? אבל דבר לא עזר. ניכשנו עשבים, קטפנו לימונים וחפרנו תעלות מים סביב גזעי הוולנסיה בחצר הקדמית של הבית, שיכורים מניחוח פריחת ההדרים וריח קציר השדות שמעבר לכביש. אני חושבת שככה הוטמעה בי עבודת החקלאות כצורי לנפש.

כל כך גאה הייתה אמא שלי, כשטיילנו בילדותי באזור העוטף, וירוק חקלאי מילא את השטח. החקלאות הישראלית היא סמל לתקומה. מי היה מעלה בדעתו שקמפיינים פוליטיים יציגו את הקיבוצניקים של העוטף כ"אשכנאצים בוגדים"?

בעבודה. קוטפים ושותקים (צילומים: תמי בר לב)

"חשוב להבין שאנחנו נמצאים כאן, בבארי, באזור הכי דמוקרטי-ליברלי בישראל", אמרתי לנטאלי אמירי, הכתבת-כוכבת של הטלוויזיה הגרמנית, כשראיינה אותנו בפרדס בארי, לכתבה שהכינה למהדורת החדשות המרכזית של ARD. היא בת למשפחת מהגרים מאיראן, שהפכה לאחת העיתונאיות החשובות באירופה. "האנשים שהתיישבו כאן, בקיבוצי האזור, עשו כל חייהם למען השלום. למען זכויות אדם. ותראי מה שקרה להם".

ותראו מה שקרה לנו. קבוצת אנשים, לא ילדים, ממרכז הארץ, שמגיעים מדי שבוע לפרדסים ולמטעי האזור המוכה, וקוטפים. ומקשיבים לאלה שנותרו כאן. קוטפים ומקשיבים. ומחבקים.

רונית ורדי היא עיתונאית ויזמית חברתית