דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו באייר תשפ"ד 23.05.24
30.4°תל אביב
  • 30.6°ירושלים
  • 30.4°תל אביב
  • 27.1°חיפה
  • 30.0°אשדוד
  • 35.7°באר שבע
  • 40.5°אילת
  • 35.7°טבריה
  • 27.8°צפת
  • 32.5°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
דעות ופרשנויות

פרשנות / עם האנטישמיות הבוטה בקמפוסים ארה"ב תתמודד. הבעיה היא ברוב הדומם

כשמרד נעורים, חוסר ידע, ותמיכה אוטומטית במי שנתפס כחלש פוגשים גרעין קשה של שונאי ישראל, נוצרת המחאה האלימה בקמפוסים | בפורעי החוק תטפל המשטרה, אבל ישראל צריכה להתמודד עם ההשפעה שלהם על דעת הקהל הפרוגרסיבית

מעצרים של מפגינות פרו-פלסטיניות באוניברסיטת קולומביה שבקליפורניה (צילום: AP Photo/Richard Vogel)
מעצרים של מפגינות פרו-פלסטיניות באוניברסיטת קולומביה שבקליפורניה. כולנו אוהבים לתמוך ב"אנדרדוג" (צילום: AP Photo/Richard Vogel)
רותם אורג
רותם אורג
כתב אורח
צרו קשר עם המערכת:

מופעי האנטישמיות המבחילים שראינו באוניברסיטאות קולומביה, ייל, NYU ורבות אחרות בימים האחרונים, הם איום על הביטחון הפיזי של יהודים וישראלים. ההיסטוריה לימדה אותנו לקחת ברצינות את מי שמאיימים עלינו, והדרך בין קריאות כמו "לשרוף את תל אביב" ו"להרוג עוד ציוני", לאלימות של ממש היא קצרה (ובמקומות מסוימים גם נחצתה). אין בטור זה שום ניסיון להפחית מהפגיעה ומהפחד שחווים ישראלים, יהודים ותומכיהם במרחבים האלה.

ניתוח דמוגרפי של אוכלוסיית ההפגנות, בהן נשמעו קריאות כאלה, עשוי ללמד אותנו משהו על הדינמיקה שלהן. בכל סרטון ותמונה שראיתי, הייתה דומיננטיות של שתי קבוצות – ערבים-אמריקאים, שהזיקה שלהם לסכסוך היא לאומית, ובהתאם גם תפיסותיהם הלאומניות, ולבנים צעירים, ככל הנראה מבתים מבוססים מאוד (מי שנהנה ממלגה לא יכול להרשות לעצמו להפגין ולא להתכונן לבחינות).

יש ארבעה גורמים חברתיים שראוי להסתכל עליהם: יציאה מהבית (עוד במהלך גיל ההתבגרות), יוצרת תחושה של פריקת עול, בשילוב עם התמודדות ראשונה עם "העולם האמיתי"; נטייתם של אנשים צעירים להציע פתרונות "גדולים" ו"מהפכניים"; מרד נעורים ישן וטוב; כיוון שסטודנטים באוניברסיטאות הללו מגיעים מכל רקע אפשרי, אין להם דבר במשותף זולת הערכים שלהם. בהתאם, ערכיהם הופכים להיות מה שמגדיר אותם, וכך נוצרת דינמיקה חברתית שכדי לשמור על עצמה מעודדת קונפורמיות וחוסמת כל דיון שמערער על ערכיה. אחד הערכים האלו, הוא התנגדות למלחמה.

השילוב של ארבעת הגורמים האלה, מתודלק בידי שנאה אותנטית לישראל וליהודים מצד "הגרעין הקשה" של המפגינים, מייצר את האירועים שראינו.

למזלנו, כשמדובר באנטישמיות בוטה כזו, אמצעי ההתמודדות הם ברורים. במדינת חוק, וארה"ב היא עדיין מדינת חוק, אם אתה מטיח ביהודי אמריקאי "תחזור לאירופה" (כפי שקרה בקולומביה), אתה גזען ותיענש בהתאם. אם אתה מכה תלמידה אחרת (כפי שקרה בייל), אתה תושעה מהלימודים. אם את מתפרצת לבית פרטי של מרצה ומתחילה לצרוח עליו (כפי שקרה בברקלי), חופש הביטוי שלך לא תקף. מי שמנצל את חופש הביטוי, קודש הקודשים של החברה האמריקנית, כדי לאיים, לסכן ואף לפגוע באחרים, יגלה מהר מאוד שבעולם האמיתי למעשים יש השלכות.

אבל בדיוק בגלל זה, לא הם הבעיה ב-ה' הידיעה. את מי שקוראים לאלימות, מתפרצים לרכוש פרטי (עוד פרה קדושה בחברה האמריקנית), ומשבשים לחלוטין סדר יום ציבורי – קל יחסית לבודד ולהוקיע, ובמידת הצורך להעניש. הבעיה האמיתית היא ב"רוב הדומם": הקבוצה שבה נמצאים צעירים ליברלים ופרוגרסיבים בארה"ב, שלא מכירים מספיק את הסכסוך ועוקבים אחרי חדשות חוץ באופן שטחי, אבל נטיית ליבם היא לתמוך בחלשים. אני מתאר אותם כ"תומכי דוד", העומדים מול גוליית.

שימו את עצמכם בנעליהם: האם לא הייתם מזדהים עם הפגנה נגד מלחמה שבה נהרגו, כך שמעתם, מעל 30 אלף בני אדם? האם לא הייתם רוצים שמקום העבודה או הלימודים שלכם יפסיק להשקיע בחברות המעורבות לכאורה בפשעי מלחמה? האם לא הייתם כועסים על הממשלה אילו הייתה מעבירה מיליארדי דולרים לנשק ותחמושת למלחמה שנמשכת מעל חצי שנה בצד השני של העולם?

כולנו אוהבים לתמוך ב"אנדרדוג", בדוד הקטן והחלש מול גוליית, ה-Big Bad Guy. לרוב, זה גם הדבר הנכון מוסרית לעשות: ראו את אוקראינה במלחמתה מול רוסיה, או את טייוואן מול סין. אלא שעבור ישראל, זה לא המקרה – אנחנו חזקים, אבל לא "הרעים".

בסדנאות ההסברה שאני מעביר, תחת הכותרת "איך לדבר ליברלית", אני מלמד איך להתמודד עם הפרדוקס הזה – לא לנסות לשכנע שאנחנו הקורבן (לנוכח היקפי הנזק בעזה, זה יהיה מאוד קשה), אלא לחתוך את הקשר הגורדי בין Strong לבין Wrong. לשכנע, לא את האנטישמים האלימים, אלא את "הרוב הדומם" שלא מכיר כמעט בכלל את הסכסוך, שזה שישראל היא מעצמה אזורית שנתמכת על ידי ארה"ב, לא בהכרח הופך אותה לגוליית של המזרח התיכון.

לפני שבועיים ביקרתי בקונגרס האמריקני, והצגתי בפני חברי קונגרס והצוותים שלהם את הטענה הזו בדיוק. נפגשתי בכוונה עם הפוליטיקאים היותר ביקורתיים, היותר "קשים" מבחינת ישראל, אלו שהקולגות שלי במשרדי ממשלה אמרו לי "תוותר עליהם, חבל לך על הזמן".

מבין האנשים שביקרתי במשרדיהם, לפחות שניים – הסנאטור רפאל וורנוק וחברת הקונגרס שרה ג'ייקובס – שהודיעו בעבר כי הם תומכים בהגבלת הסיוע הצבאי לישראל, הצביעו בעד חבילת הסיוע של הנשיא ביידן, ללא הגבלות. מה שעובד עם חברי קונגרס וסנאטורים יעבוד גם עם רוב הסטודנטים באוניברסיטאות, לפחות אלה שלא קוראים "מהים עד הנהר, פלסטין תשוחרר".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!