דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי ט"ו באייר תשפ"ד 23.05.24
29.2°תל אביב
  • 27.1°ירושלים
  • 29.2°תל אביב
  • 25.2°חיפה
  • 27.7°אשדוד
  • 27.5°באר שבע
  • 33.6°אילת
  • 27.1°טבריה
  • 23.1°צפת
  • 28.8°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
יום הזיכרון לשואה ולגבורה

"אין גבורה גדולה מזו, לקום מהאפר ולבחור בחיים": סיפורה של שכונת קריית ביאליסטוק ביהוד

קריית ביאליסטוק בשנות ה-50 (צילום באדיבות ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל)
קריית ביאליסטוק בשנות ה-50. "הקימו חיים נורמליים תוך כדי המלחמה הפנימית" (צילום באדיבות ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל)

מבין 200 אלף היהודים שחיו בעיר ביאליסטוק וסביבתה, נותרו 1,000 ניצולים אחרי מלחמת העולם השנייה | חלקם בחרו לשמר את חיי הקהילה הענפים של העיר ולהקים בישראל את שכונת קריית ביאליסטוק, שמאוחר יותר צורפה ליהוד | בני הדור השני ממשיכים כיום את ההנצחה שבה החלו הוריהם

ניצן צבי כהן
ניצן צבי כהן
כתב לענייני עבודה
צרו קשר עם המערכת:

"האהבה של יהודי ביאליסטוק לעיר שלהם הייתה ייחודית מכל קהילות יהדות פולין שלאחר השואה, הם היחידים שבחרו להקים לה יד ושם בדמות קהילה חיה, שכונה עבור בני העיר והאזור שעלו ארצה", מספר זאב בלגלי, המתגורר בקריית ביאליסטוק שביהוד, שבעוד שלושה חודשים יחגוג את יום הולדתו ה-100. 

בלגלי היה בן 15 בזמן שפרצה מלחמת העולם השנייה. הוא היה תלמיד הגימנסיה העברית תחכמוני, שבה לימדו בעברית עד הכיבוש הרוסי בשנת 1939, ולאחריו נאסרו הלימודים בשפה העברית וההוראה הוסבה ליידיש.

זאב בלגלי."האהבה של יהודי ביאליסטוק לעיר שלהם הייתה ייחודית" (צילום: ניצן צבי כהן)
זאב בלגלי."האהבה של יהודי ביאליסטוק לעיר שלהם הייתה ייחודית" (צילום: ניצן צבי כהן)

"שם, בביאליסטוק, הייתי רוויזיוניסט", משחזר בלגלי את ימי נעוריו. "הייתי הולך עם החולצה החומה של בית"ר. אני עוד זוכר כשז'בוטינסקי הגיע לנאום בבית התיאטרון. אותנו, את הקטנים, שמו לשמור שהשמאלנים לא יבואו לזרוק ביצים. אבל בכל פעם שהיו ליהודים בעיות, השמאלנים והימנים נהיו לאחד. בלי הבדלים. אי אפשר היה לעשות פוגרומים בביאליסטוק כמו שהיו בזמנו. היינו מאוחדים ולא יכלו לעשות לנו שום דבר". 

לדברי בלגלי, ביאליסטוק הייתה עיר מיוחדת. "יותר ממחצית תושביה היו יהודים, הם היו הלב של העיר". העיר, לדבריו, הייתה רוויית תרבות, פעילות פוליטית, חיי רוח יהודיים שהנהיגו אישים בולטים כמו הרב שמואל מוהליבר, מייסד חיבת ציון, ונחום צמח, מייסד הגימנסיה העברית תרבות.

"אם לווילנה קראו 'ירושלים דליטא', אז ביאליסטוק הייתה ירושלים של כל אירופה. שלום עליכם כתב עליה: 'אין יהודים עניים בביאליסטוק' הקהילה היהודית בעיר הייתה כמו משפחה, העשירים עזרו לעניים. כל שבוע היו דואגים שלכולם יהיה אוכל, שיוכלו לשבת עם מפה לבנה ולעשות את השבת והחג. ואת האופי המיוחד הזה רצינו לשמר כאן, בקריית ביאליסטוק". 

הכניסה לשכונה. היוזמה להקמתה עלתה בקרב קבוצת עסקנים בני העיר (צילום: ניצן צבי כהן)
הכניסה לשכונה. היוזמה להקמתה עלתה בקרב קבוצת עסקנים בני העיר (צילום: ניצן צבי כהן)

"אני היחיד שאימו נותרה בחיים"

ב-1941, כשנכבשה העיר על ידי הנאצים, היה בלגלי בדיוק במחנה הבראה בליטא, בו השתתפו כ-140 נערים ונערות, רובם המכריע יהודים. למזלם, הדרך חזרה לביאליסטוק נחסמה, וילדי המחנה נשלחו מזרחה לפנים ברית המועצות ושוכנו במקום בטוח באזור הרי אורל, שם עברו את תקופת המלחמה תחת השגחתו של המנהל היהודי של מחנה ההבראה, סמואל מרקוביץ'. בלגלי, שהיה בגיל גיוס, התגייס לחיל הים של הצבא האדום ולאחר המלחמה שב לביאליסטוק, שם מצא את אימו ואת אחותו כשהן בחיים. אביו נרצח.  

"מכל ילדי המחנה היהודים, רק ארבעה זכו להתאחד עם קרוב משפחה מדרגה ראשונה, ואני היחיד שאימו נותרה בחיים", הוא משתף. "אמרתי לאמא: 'אנחנו עולים רק לארץ'. עלינו על סיפון ספינת המעפילים 'האומות המאוחדות', וב-1 בינואר 1948 הגענו ארצה".

בארץ התגייס בלגלי לשירות ב'הגנה' והיה ממקימי חיל האוויר הישראלי ומהצוות שהרכיב את מטוסי הספיטפייר הראשונים ששימשו במלחמת העצמאות. בהמשך עבד כאזרח עובד צה"ל, ולאחר מכן עבד 45 שנה בתעשייה האווירית, שם כיהן גם כיו"ר מועצת העובדים. 

האנדרטה לזכר קדושי ביאליסטוק. "החוויה המשותפת לכל תושבי השכונה הייתה הגעגועים למשפחה" (צילום: ניצן צבי כהן)
האנדרטה לזכר קדושי ביאליסטוק. "החוויה המשותפת לכל תושבי השכונה הייתה הגעגועים למשפחה" (צילום: ניצן צבי כהן)

"כבר בשנות ה-50 קניתי בית בקריית ביאליסטוק, אבל עברנו לכאן רק אחרי מלחמת יום כיפור בשנת 1976", הוא מספר. "כביאליסטוקאי, הייתי מעורב. חלק מהחברים שלי מקבוצת הנוער שעברו את המלחמה בהרי אורל התגוררו כאן. היו כאן חיי קהילה עם ועד פעיל מאוד. בשנות ה-90 נבחרתי בעצמי ליו"ר ועד השכונה. הוועד שלנו תמיד עבד עם הלב, עשה פה אירועים, פעילות חברתית ותרבותית, והרבה מאוד פעילות הנצחה וזיכרון". 

אלף ניצולים מתוך 200 אלף יהודים

ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בביאליסטוק כ-60 אלף יהודים, וביישובי המחוז סביב התגוררו עוד כ-140 אלף מהם. מכולם שרדו לאחר השואה כ-1,000 ניצולים בלבד.  

מיד עם כיבוש ביאליסטוק, ריכזו הנאצים כ-2,000 יהודים בבית הכנסת הגדול בעיר, נעלו את דלתותיו והעלו אותו באש.

באוגוסט 1941 הוקם הגטו בשטח קטן וצפוף של העיר, ורוכזו בו כ-50 אלף יהודים. יהודי היישובים במחוז סביב ביאליסטוק רוכזו בנובמבר 1942 ונשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

באקציה הראשונה מהגטו, בינואר 1943, נרצחו כ-1,000 איש בגטו עצמו וכ-10,000 נשלחו לטרבלינקה. עם תחילת אקציית החיסול בגטו ב-16 באוגוסט, פתחו אנשי המחתרת במרד, רובם צעירים חניכי תנועות הנוער בעיר, כשהם חמושים במקלע אחד, רובים בודדים, כמה עשרות אקדחים ובבקבוקי תבערה תוצרת בית.

מרבית הלוחמים נהרגו והגטו חוסל, אך עשרות בודדות הצליחו לפרוץ מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. היה זה המרד המזוין השני בגודלו שאורגן בשטחי פולין הכבושה, אחרי מרד גטו ורשה שהתחולל מספר חודשים קודם לכן. 

מקימים את קריית ביאליסטוק

היוזמה להקים יישוב בארץ ישראל עבור שורדי התופת בני העיר וסביבתה, שישמש גם מוקד זיכרון לקהילה היהודית הענפה שנספתה, עלה בקרב קבוצת עסקנים בני העיר בארץ, והם חברו לצורך הגשמת החזון לקהילת בני העיר בארצות הברית.

בשנת 1949 התכנסה "ועידה כלל ביאליסטוקאית עולמית", ובה הוסכם לקדם את התוכנית. הפעיל ראלף ווין רתם את הנדבן ילד ביאליסטוק יוסף אלפרט, והשניים הקימו את 'קריית ביאליסטוק פונדיישין' קרן לאיסוף תרומות לטובת הקמת היישוב. 

ילדי קריית ביאליסטוק בשנות ה-50. "גדלנו בגן עדן ממש, עם המון חופש" (צילום: ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל)
ילדי קריית ביאליסטוק בשנות ה-50. "גדלנו בגן עדן ממש, עם המון חופש" (צילום: ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה בישראל)

המיקום לא נבחר במקרה. 700 הדונמים שהוקצו על ידי קק"ל להקמת היישוב היו סמוכים לאזור המושבה הנטושה יהודיה, בה התגוררו בסוף המאה ה-19 קבוצת "הביאליסטוקאים" – 60 חניכיו של הרב שמואל מוהליבר מביאליסטוק, שנענו לקריאתו ועלו ארצה לסייע למתיישבי פתח תקווה. 

"ביאליסטוק עירנו, עיר ואם בישראל, עיר של תורה והשכלה, אהבת ישראל, צדקה וחסד, כישרון המעשה ותבונת כפיים", נכתב במגילת הייסוד של הקרייה, שהוקראה בטקס הנחת אבן הפינה ב-28 בספטמבר 1950. "יהודים יסדוה, בנוה ושכללוה, ויוציאו מוניטין לתוצרתה ולמסחרה עד קצווי ארץ ואיים רחוקים; ותהי ראשונה לכל תסיסה ורעיון של שחרור לאומי וחברתי: בתוכה עמדה עריסת 'חיבת ציון'; בה פרחה התרבות העברית לכל גווניה. חלקה רב בבניין ארצנו ומאות מבניה ובנותיה עברו חלוצים לפניה ציונה. יהי רצון שתשרה על היישוב הזה רוחה של קהילת ביאליסטוק. רוח הנאמנות והמסירות לקודשי האומה וקניינה. רוח העבודה והיצירה, חדוות המעש והמפעל, ויקויים בו מקרא שכתוב: 'וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה' (שמואל ב' פרק ז', 10)".

מגילת הייסוד של קריית ביאליסטוק. "ותהי ראשונה לכל תסיסה ורעיון של שחרור לאומי וחברתי" (צילום: ניצן צבי כהן)
מגילת הייסוד של קריית ביאליסטוק. "ותהי ראשונה לכל תסיסה ורעיון של שחרור לאומי וחברתי" (צילום: ניצן צבי כהן)

לבניית הבתים נבחרה החברה להתיישבות 'רסקו'. 100 הבתים הראשונים, בני שני חדרים, מטבח, סלון ושירותים, נבנו בשנת 1950, ובתוך שנתיים נבנו עוד 100 בתים נוספים לצד כל אחד מהם דונם ורבע אדמה לצורכי משק עזר. עלות הבנייה הייתה כ-230 אלף דולרים, שנאספו על ידי קהילת יוצאי ביאליסטוק בארצות הברית, קנדה וצרפת.

רחובות הקרייה החדשה, שהסתפחה עד מהרה ליישוב יהוד שהוקם לצידה, נקראו על שמות אישים יהודים בני ביאליסטוק, בהם מייסד תנועת חובבי ציון, הרב מוהליבר, מנהיג המרד בגטו, מרדכי טננבאום, הגיבור יצחק מלמד, שבמהלך האקציה הראשונה בגטו שפך חומצה על פניו של קצין נאצי, שלמה קפלנסקי, ממנהיגי פועלי ציון, ויוסף חזנוביץ', ממקימי הספרייה הלאומית של ישראל.

עד שנות ה-60 התגוררו במקום כ-250 משפחות, בהן לפחות אחד מבני המשפחה היה בעל שורשים בביאליסטוק, והוקמו במקום בית כנסת, בית עם, גנים ומעון לילדים, בית ספר, מרפאה, ספרייה ומפעל טקסטיל זכר לתעשיית הטקסטיל הענפה שאפיינה את העיר ביאליסטוק ואת תושביה היהודים. בנוסף הוקמה מול בית הכנסת אנדרטה, וניטעה חורשה לזכר קהילת ביאליסטוק שנספתה בשואה ולהנצחת המרד.

"כולם הכירו את כולם. הבתים היו תמיד פתוחים"

מאיה חדד (לבית צ'רני), גדלה בשכונה והעבירה בה את ימי ילדותה. שני הוריה, גיטלה לבית כץ, שנולדה בעיירה ואשילקוב שליד ביאליסטוק ויוסף צ'רני (יליד ורשה) ברחו בימי המלחמה לפנים ברית המועצות והכירו בסמרקנד. "כשהסתיימה המלחמה, הם החליטו לחזור לפולין. הם לא ידעו אז בכלל על הפתרון הסופי. כשהבינו מה שקרה, שוורשה הרוסה לגמרי ולביאליסטוק אין למה לחזור, עברו לוורוצלאב, בה נולדתי בשנת 47'. אבל המצב הפוליטי בפולין הוסיף להיות רע, ואחרי שמדינת ישראל קמה, אבא שלי לא רצה שהילדים שלו יוסיפו לגדול בין גויים והחליט לעלות לארץ", היא מספרת. 

"היה אז קול קורא לכל יוצאי העיר ביאליסטוק וסביבתה להירשם על מנת לקבל דירה בשכונה. התושבים שילמו עבור הבתים באופן הדרגתי מדי חודש, והקרקע הייתה של מנהל מקרקעי ישראל", היא מספרת.

מאיה חדד. "היה לי חשוב לשמר את המורשת של השכונה שלנו והסיפור של האנשים שהקימו אותה" (צילום: ניצן צבי כהן)
מאיה חדד. "היה לי חשוב לשמר את המורשת של השכונה שלנו והסיפור של האנשים שהקימו אותה" (צילום: ניצן צבי כהן)

המשפחה הקימה את ביתה בקרייה בשנת 1952. "השכונה הייתה אז קטנה בהרבה ממה שהיא היום. הבתים נבנו עם תשתית לחשמל, אבל לקח זמן עד שחיברו אותם לרשת הארצית, ואבא שלי, שהיה חשמלאי, עשה את כל עבודות החשמל בקרייה את תאורת הרחוב ואת חיבור הבתים.

"לשכונה היה ועד עצמאי ומוסדות בית כנסת שבהתחלה היה עשוי עץ, גן ילדים, מרפאות. בשלב מסוים בנו גם ארבע חנויות, ואבא שלי רכש אחת מהן. הוא עבד כחשמלאי, ואמא עבדה בחנות.

ילדותה, היא מספרת, הייתה נעימה. "כילדים גדלנו בגן עדן ממש, עם המון חופש. לא הייתה אלימות מסביב, כולם הכירו את כולם. הבתים היו תמיד פתוחים ואף אחד לא נעל. רובנו היינו בני אותה שכבת גיל, ולא הייתה אז טלוויזיה. כולנו היינו כל הזמן בחוץ". 

רון לונדון. "למרות התלאות, היו גם הרבה הומור ושמחת חיים" (צילום: ניצן צבי כהן)
רון לונדון. "למרות התלאות, היו גם הרבה הומור ושמחת חיים" (צילום: ניצן צבי כהן)

"השכונה הייתה ממש כמו משפחה", מספר גם רון לונדון (69), אף הוא בן המקום. "נוצרו כאן חברויות מאוד חזקות, והיום כל מי שאני פוגש שגדל פה, זוכר את זה כתקופה שבה לאף אחד לא היה כלום אבל לכולם ביחד היה את הכל. לכל בית היה צמוד דונם של משק עזר שבו גידלו עצים, גינת ירק, לול תרנגולות. הייתה לנו אפילו עז. אני זוכר שהייתה לנו תחרות בין החבר'ה מי מגדל את גינת הירק הכי מוצלחת. עד היום החברים הכי טובים שלי הם אלה שגדלו איתי כאן בבית הספר היסודי". 

כילדים, הוא נזכר, לא דיברו מסביבו רבות על השואה. "הרבה מההורים, כמו אבא שלי שגויס לצבא האדום והוצב בסיביר, עברו את המלחמה בצד הסובייטי. גם שם כמובן לא היה פשוט, אבל לא כולם עברו את זוועות השואה ואת המחנות. היו בהחלט גם כאלה שכן, והיו לי חברים שסיפרו לי שההורים היו מתעוררים מסיוטים. אבל החוויה המשותפת לכל תושבי השכונה הייתה הגעגועים למשפחה, והתחושה שנשארו בודדים בעולם. זה היה מאוד נוכח, וזה גם חלק ממה שדחף אותם לחיים קהילתיים יותר כאן בארץ. אבא שלי ממש עד סוף ימיו המשיך לחפש עוד מישהו ששרד ממשפחתו. חלם לפגוש אותם. אבל למרות התלאות, היו גם הרבה הומור ושמחת חיים".

היכל ההנצחה בשכונה. רחובות הקרייה החדשה נקראו על שמות אישים יהודים בני ביאליסטוק (צילום: ניצן צבי כהן)
היכל ההנצחה בשכונה. רחובות הקרייה החדשה נקראו על שמות אישים יהודים בני ביאליסטוק (צילום: ניצן צבי כהן)

לדבריו, השתיקה לגבי מה שאירע שם, הושפעה בין היתר מהסטיגמה וחוסר האמון בהם נתקלו רבים מהשורדים. "הייתה אז התפיסה של 'הלכתם כצאן לטבח', שמות גנאי כמו 'סבונים'. אלה היו תגובות ששיתקו את האנשים אחרי כל מה שעברו". מה שפתח את הסכר, לדבריו, היה משפט אייכמן. רבים מתושבי השכונה נסעו לירושלים לשמוע את המשפט, ואחריו החלו לספר את סיפוריהם. 

לדברי חדד, לקח לה שנים ארוכות לבחור ולעסוק בעצמה במה שהיה שם. בשנת ה-50 למרד ביאליסטוק התארגנה משלחת מתושבי ובני השכונה לפולין, והיא בחרה שלא להשתתף בה.

"רק בשנת 2000, כשלמדתי במכון אבשלום קורס על אלף שנות יהדות בפולין, התחלתי להבין מה בדיוק היה שם, לטוב ולרע. שיש היסטוריה משמעותית מאוד גם לפני השואה, וזה השפיע עליי מאוד, ואז יצאתי למסע לפולין, בין היתר לביאליסטוק ולעיירה בה אמא שלי נולדה. בהמשך עבדתי גם בחדר ההנצחה בשכונה, והיה לי חשוב לשמר את המורשת של השכונה שלנו והסיפור של האנשים שהקימו אותה. היום אני גם בקשרים ענפים עם פולנים שפועלים שם להנצחת סיפורה של קהילת יהודי ביאליסטוק". 

"למרות כל מה שעברו, הקימו קהילה לתפארת"

"עם השנים האחריות להנציח הלכה ועברה אל בני הדור השני", מוסיף לונדון, שעומד כיום בראש ארגון יוצאי ביאליסטוק והסביבה. הארגון ממשיך את המסורת הנהוגה בשכונה, לקיים מדי שנה טקס אזכרה ב-16 באוגוסט – יום תחילת האקציה הגדולה לחיסול הגטו ותחילת המרד.

"בעבר היינו מקיימים אותו מול האנדרטה, וכיום אנחנו מקיימים אותו בהיכל ביאליסטוק, מה שהיה פעם בית העם. החלום שלי הוא להפוך את הבניין הזה למוזיאון גדול שישרת גם פעילות קהילתית, ולחבר לנושא בני נוער וצעירים. זו משימה לא קלה שדורשת גיוס משאבים, ולצערנו בשנתיים האחרונות במקום לסייע, העירייה נאבקה בנו בניסיון להפקיע את המבנה לשימושים אחרים. לשמחתי, ראש העירייה הנכנס, אמנון סעד, הבטיח לסייע לנו. אנחנו משתפים כיום פעולה גם עם שבט הצופים השכן לנו, ועם בתי הספר מסביב, שמביאים לכאן כיתות כדי לעבור פעילות בחדר הזיכרון". 

"חשוב לי לספר לא רק את סיפור השואה והמרד בביאליסטוק, אלא גם את סיפורה של הקהילה היהודית המדהימה שחייתה שם, ולא פחות מכך, את הסיפור של הקרייה, כי יש פה גם סיפור גבורה של הניצולים, שלמרות כל מה שעברו הקימו משפחות וקהילה באמת לתפארת. הקימו חיים נורמליים תוך כדי המלחמה הפנימית. אין גבורה גדולה מזו, לקום מהאפר ולבחור בחיים. זה לא פחות מגבורת לוחמי הגטאות".  

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!