העצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם תתקיים הערב (ראשון) ב-20:00, במעמד נשיא מדינת ישראל וראש הממשלה, נכבדים וניצולי השואה. הנושא המרכזי של הטקס יהיה "רְאו, היו קהילות ואינן עוד: הקהילה היהודית ושִברה".
הערב תיערך ב-19:30 גם עצרת בקיבוץ יד מרדכי, במעמד נשיא המדינה ויו"ר האופוזיציה. עצרת הנעילה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה תתקיים מחר ב-20:00 בבית לוחמי הגטאות. הטקס יציין 80 שנה להשמדת יהדות הונגריה.
אלה ששת מדליקי המשואות בעצרת המרכזית ביד ושם:
אריה איתני – נולד במילנו, איטליה, ב-1927, בן למהגרים מהונגריה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה חויבו היהודים בעלי האזרחות הזרה לעזוב את איטליה, ומשפחתו שבה להונגריה והתגוררה בעיר אֵגֶר. ב-1944 גורשו לאושוויץ, וכל בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים מלבדו. הועבר מאושוויץ למחנה קָאוּפֵרינג ועבד בעבודות כפייה. עם פינוי מחנה קָאוּפֵרינג הוצאו האסירים לצעדת מוות. הוא הגיע למחנה אָלאך, ויצא לחופשי אחרי שכוחות צבא ארה"ב שחררו את המחנה, ושב לאגר. ב-1946 עלה על סיפונה של אוניית המעפילים "כנסת ישראל", וב-1947 הגיע לארץ ישראל. התגייס להגנה ונלחם במלחמת העצמאות, ובהמשך היה ממייסדי קיבוץ האון. נישא לרינה ניצולת שואה מפולין, והשניים הביאו לעולם שני ילדים, שמונה נכדים ושבעה נינים.
מיכאל בר-און – נולד בקרקוב, פולין, ב-1932, בן למשפחה חסידית. עם כיבוש קרקוב בידי הגרמנים בספטמבר 1939 התעללו הכובשים באבי המשפחה חיים ותלשו את זקנו ופאותיו. ב-1941 הוכנסה המשפחה לגטו קרקוב ומשם הועברה לעיר מיינדזיז'ץ פודלסקי, שבה השתכנה באורווה. בת דודתו של מיכאל, ברונקה, באה למיינדזיז'ץ פודלסקי מוסווית כנוצרייה והבריחה את מיכאל ואת כל אחיו לעיירתה בּריגֶל, ומשם עבר לגטו בוכניה, משם לעיירה פיבניצ'נה ולעיר קושיצה בהונגריה. הם עברו לבודפשט וב-1944 ניסו לברוח לנַג'וָרָד, אבל הוכנסו שם לגטו. הם ברחו ממנו והגיעו לרומניה. משם הפליגו לאיסטנבול, וביולי 1944 הגיעו ברכבת לארץ ישראל. הוא למד במוסד חינוכי של אגודת ישראל במגדיאל, שימש מדריך לנערים ניצולי שואה, התגייס לצה"ל ושירת בתפקידי פיקוד, בהם ראש ענף אישות וקבורה במלחמת יום הכיפורים. למיכאל ולחיה שלושה ילדים, ונכדים ונינים רבים.
ראיסה ברודסקי – נולדה בשרגורוד, אוקראינה, ב-1937, למשפחה מסורתית. עם פלישת גרמניה הנאצית לשטחי ברית־המועצות ביוני 1941 נבזזה המסעדה שבה עבד האב. הוריה הועסקו בעבודות כפייה. אל גטו שַרגוֹרוֹד הוכנסו יהודים שגורשו מבסרביה ומבוקובינה שבצפון־מזרח רומניה. כך צורפה לבית המשפחה משפחת פליטים, והצפיפות גדלה. במרס 1944 שחרר הצבא האדום את שַרגוֹרוֹד. ראיסה למדה מתמטיקה ושרטוט ועבדה בתור מורה למתמטיקה. היא לימדה בבית ספר בניהול אחיו של הפרטיזן האוקראיני גריצ'אניי, שפעל עם אביה בתקופת השואה. ב-1990, עם פתיחת שערי ברית־המועצות לעלייה חופשית, הגשימה עם משפחתה את חלומו של האב ועלתה לישראל. היא החלה לפעול בתור אשת עדות בעמותת ניצולי השואה "זיכרון", ועמדה בקשר עם התלמידים ששמעו את עדותה. היא משתפת אותם בזיכרונותיה ומסייעת להם בלימודי ההיסטוריה. לראיסה וסמיון שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים.
אלגרה גוטה – נולדה בבנגאזי, לוב, ב-1928. באפריל 1941, עם נסיגת הבריטים מבנגאזי ולפני הגעת כוחות הצבא האיטלקיים, פרעו כמה מתושבי בנגאזי ביהודי העיר ושדדו חנויות ובתים יהודיים. תחילת 1942 גירשו האיטלקים את רוב יהודי בנגאזי, שמנו כ-3,000 נפש, למחנה הריכוז ג'אדו, יותר מאלף קילומטרים ממערב לבנגאזי, בלב מדבר לוב. בין המגורשים היו אלגרה וכל משפחתה, מלבד שני אחיה הגדולים יוסף וראובן שברחו, התגייסו לצבא הבריטי ושרתו באיטליה ובארץ־ישראל. ב-1943 שחררו הבריטים את מחנה ג'אדו. אלגרה ובני משפחתה שבו לבנגאזי. בספטמבר 1948 ברחה המשפחה באישון לילה לטריפולי ובעזרת אנשי הסוכנות היהודית הועברה לנפולי שבאיטליה. משם נסעו בני המשפחה ברכבת למילאנו. בנובמבר 1948 הפליגה המשפחה מבָּרי שבאיטליה לישראל באונייה "טטי". המשפחה עברה לבית עולים בבנימינה, משם – ליפו העתיקה ולאחר כשנה – לחולון. באפריל 1952 נישאה אלגרה לאהרון ג'ינו גוטה ז"ל והם השתקעו בתל אביב. לאלגרה ולאהרון ג'ינו גוטה ז"ל שני ילדים, שלושה נכדים ושישה נינים.
פנינה חפר – נולדה בנושפאלאו, רומניה, למשפחה בת 21 ילדים. בשנת 1940 הועבר האזור לשליטת הונגריה. עם כניסת הגרמנים להונגריה במרס 1944 הושתו על היהודים גזֵרות והשפלות. בני המשפחה הוסעו לגטו סילַג'שוֹמיוֹ. כעבור שלושה שבועות גורשה המשפחה לאושוויץ. רוב בני המשפחה נרצחו בתאי הגזים, והיא נותרה עם אחותה בלומה. בסוף 1944 הועברו פנינה ובלומה לברגן־בלזן. הן הועברו לעבודת כפייה בבית חרושת לנשק בזַלצוֵדֶל, וב־14 באפריל 1945 שחררו אותן חיילי צבא ארצות־הברית. הן עברו ליוגוסלביה, ובנובמבר 1946 הפליגו באוניית המעפילים "כנסת ישראל". הן גורשו לקפריסין ובספטמבר 1947 הגיעו למחנה עתלית. עם שחרורה עלתה פנינה לירושלים ולמדה בסמינר למורים. היא נישאה ליעקב, ויחד יצאו לשליחות ביטחונית וחינוכית בתוניסיה. כעבור זמן מה לימדו בני הזוג בבית ספר יהודי בארגנטינה, וכשחזרו לארץ ניהלה פנינה את בית הספר הממלכתי־דתי "משואות" בבני ברק. פנינה היא אשת עדות פעילה, ובכל שנה היא חוגגת את יום שחרורה עם כל המשפחה. פנינה ויעקב הביאו לעולם שלוש בנות, 16 נכדים ויותר מ־45 נינים. שלוש בנותיהם ממשיכות את המסורת והן מורות בישראל.
איזי קביליו – נולד בסרייבו, יוגוסלביה, 1928. היה חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" ושר במקהלת הילדים בבית הכנסת הגדול בעיר. בינואר 1941, חודשים אחדים לפני פלישת הגרמנים, עמד איזי לצאת לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער, אך בלחץ סבתו ואימו ביטל את הפלגתו. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את יוגוסלביה. בספטמבר 1941 גירשו אנשי אוּסטָשֶה, הלאומנים הקרואטים ששלטו במדינת קרואטיה העצמאית בחסות הגרמנים, את סבו וסבתו של איזי למחנה יָסֵנוֹבָץ, ושם הם נרצחו. אברהרד בא לביתם של איזי והוריו, ליווה אותם לביתו, הסתיר אותם במרתף, השיג להם מסמכי זהות מזויפים והבריח אותם לעיר מוֹסטָר, שהייתה נתונה לשליטה אזרחית קרואטית ולשליטה צבאית של איטליה. ממוֹסטָר המשיכו בני המשפחה וברחו לעיר ספּליט, וממנה גורשו למחנה ריכוז ליד דוּבּרוֹבניק. במרס 1942 גורשו למחנה ריכוז באי ראבּ. לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית בספטמבר 1943 פשטו פרטיזנים מתנגדי הנאצים על האי והעבירו את היהודים בסירות אל היבשה. איזי והוריו הגיעו לאזור קרואטיה, ששחררו הפרטיזנים. הם עלו להרים ושם חיו בקרב הפרטיזנים, ואיזי אף לחם בשורותיהם. האב הכין לוח שנה עברי לציון החגים. בדצמבר 1948 עלתה המשפחה לישראל. איזי התגייס לצה"ל ושירת ביחידה קרבית. למד אדריכלות בטכניון והיה לאדריכל. במשך שנים היה פעיל עלייה, קליטה והנצחה ושימש יו"ר התאחדות עולי יוגוסלביה. עד היום איזי הוא איש עדות המספר את סיפורו לפני קהלים מגוונים ביד ושם. לאיזי ולבת זוגו עודדה שתי בנות, ענת וגיליה, חמישה נכדים ושישה נינים.
