יוסי חן (חיניץ) הוא אחד משני ניצולי השואה שעודם בחיים מגטו לחווה, שבו פרצה אחת המרידות הראשונות בגטאות נגד הנאצים. מתוך כ-2,000 יהודים, כ-500 הצליחו להגיע בחיים ליערות שסביב העיירה. מהם שרדו את המלחמה בין 90 ל-100 איש בלבד.

חן היה בן 6 בפרוץ המרד ב-1942, ורק בשנים האחרונות החל להעיד בפני קהל. "בעיירה הזו היה משהו מיוחד, שלא קורה כל כך בעם היהודי, וזו האחדות", אמר בשיחה עם 'דבר'.

"השוטרים בגטו היו חברי תנועות הנוער הציוניות"

יהודים חיו במשך מאות שנים בעיירה לחווה, ששוכנת בבלארוס כיום ובעבר השתייכה לפולין, בסמוך לנהר הפריפיאט, ליערות ולביצות. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, מבין כ-3,000 תושבים בעיירה כולה, כ-1,500 היו יהודים. בשנת 1939 נכבשה העיירה על ידי הצבא הסובייטי. במהלך מבצע ברברוסה, שהחל ביוני 1941, כבשה גרמניה הנאצית את העיירה. מועצת היהודים (יודנראט) הוקמה בה ב-9 ביולי 1941, וכעבור כ-9 חודשים, ב-1 באפריל 1942, הוקם בה גטו שאליו, נוסף על יהודי העיירה, נשלחו מאות יהודים מעיירות וכפרים בסביבה. הגטו הוקף בגדר תיל ושיכן מעל 2,000 יהודים.

הנאצים מינו את דב לופטין, יו"ר ההסתדרות הציונית בלחווה, לעמוד בראש היודנראט בעיירה. חיי הגטו התאפיינו בשקט יחסי. הנאצים שלחו את היהודים לעבודות כפייה מחוץ לגטו, שדדו רכוש והשפילו, אך לא רצחו את תושבי הגטו בחודשים הראשונים. הברחות מזון לתוך הגטו מנעו מוות ברעב, למרות צפיפות קשה.

לפי חן, לופטין הצליח לשחד קצין בצבא הגרמני על מנת שימנע פגיעה בגטו, בזמן שיחידות האיינזצגרופן החלו במסע של השמדת היהודים באמצעות הובלתם לבורות חפורים ביער, ורציחתם בירי. ידיעות על הנעשה בבורות הגיעו לעיירה, ואיתן גם הדילמה מה לעשות אם יגיעו הנאצים לבצע רצח שיטתי ביהודי הגטו.

יוסי חן (צילום: יד ושם)

בימים כתיקונם, העיירה רחשה פעילות תרבותית ופוליטית בכל הקשת הדתית היהודית ובכל הקצוות הפוליטיים מבית"ר ועד הקומוניסטים, ואילו בתקופת הגטו, מספר חן, התרחש שינוי, כך שהמחלוקות המסורתיות לא שיחקו תפקיד חשוב. "בלחווה הייתה אחדות דעים. המרד נעשה באישור ובהנהגה של היודנראט. תמיד היהודים מתחלקים לשני מחנות או יותר, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, כמו המחלוקת לפני 2,000 שנה, של צדוקים ופרושים, או חסידים ומתנגדים. בלחווה ידעו להתאחד בזמן המרד. השוטרים בגטו היו חברי תנועות הנוער הציוניות. תכנון המרד נעשה בשיתוף פעולה מלא בהנהגת אנשי היודנראט והמשטרה היהודית".

בחודשים שהתקיים בהם הגטו, התארגנה בו גם מחתרת, בהובלת יצחק רוכצ'ין מבית"ר. "יש שאומרים שהיה אקדח אחד בגטו, אבל אף אחד שניצל לא ראה אותו בעיניים. לדעתי לא היה אפילו אקדח אחד, וכל התכנון למרד התבסס רק על נשק קר כמו גרזנים, מקלות וסכינים", אומר חן.

ראש היודנראט מסרב לבחור את היהודים שיינצלו

ב-3 בספטמבר 1942 כותר הגטו מכל הכיוונים. בשעות הערב התקיים ויכוח אם להתמרד עוד בלילה, כעצת רוכצ'ין, או לפי דעת האחרים, להמתין ולבוקר ולבחון אם עבודות הכפייה יתחדשו, כסימן שמבשר על המשך שגרת החיים בגטו. "בעצם החליטו שלא להחליט, וכך הגיע הבוקר", אומר חן. הגרמנים הציעו ללופטין לבחור 30 יהודים אשר הובטח לו כי יינצלו, אך הוא סירב להצעה. לפי חן, הוא השיב להם "או כולם או אף אחד".

מעט לאחר כניסת אנשי ה-SS וחילות הסיוע שלהם לגטו, פרץ המרד. חן מספר שאנשי היודנראט היו הראשונים שהציתו חלק מבתי הגטו, ובמקביל החלו אנשי המחתרת להכות בכל נשק קר שהיה בידיהם. "בגרזנים, בנבוטים, בפטישים, בכל דבר שבא ליד. הדבר העיקרי שהשיגו באותו רגע הוא שיבוש התוכנית הגרמנית". רוכצ'ין נעץ גרזן בראשו של גרמני, ונורה למוות דקות לאחר מכן.

חן מספר שהתגובה היהודית עוררה מהומה. "השערים נפרצו, הגרמנים ירו לכל עבר ואנחנו התחלנו לרוץ ולברוח. מי שנפל נפל, ומי שלא המשיך לרוץ". הוא מעריך שהמרד עצמו נמשך בין 30 ל-45 דקות בלבד, אך הצליח להפתיע לחלוטין את הגרמנים, שלא היו ערוכים לבצע מרדף באותו היום. "אנחנו היינו מחולקים בגטו לשני חלקים. בגטו הגדול היו 1,300 איש ובגטו הקטן 700. מהקטן לא נשאר אף אחד. מהגדול ברחו בין 500 ל600 איש, ויצאנו בחיים קרוב ל-100". לפי מקורות גרמנים, הרגו היהודים במהלך המרד 14 גרמנים וחיילים בחילות הסיוע.

הישרדות בביצות וביער

במהלך המהומה בגטו ניתקה ידו של חן מיד אביו, והוא רץ לבדו מחוץ לגטו אל היער, דרך מטחי הירי של הגרמנים. היריות לא פגעו בו, אך פגעו במאות יהודים אחרים. לאחר כחצי שעה של ריצה, באחד השדות, הבחין חן בדודו, ואיתו בילה את שתי היממות הבאות, עד שפגש באביו שנמלט גם הוא מהגטו.

חן מספר על המרדפים של הגרמנים אחר הנמלטים מהגטו: "ביום הראשון הם היו די המומים, אבל בימים שלאחר המרד, הם כל הזמן נכנסו ליער. הם הציעו תשלום של קילו סוכר או קילו מלח למי שיביא ראש של יהודי. רבים היו מוכנים לעשות את זה, והיו שרצחו יהודים בשביל זה. שלושה ימים אחרי הבריחה, שמעתי ירייה אחת, ודוד שלי, הירש לייב, נהרג כשהוא מחזיק ביד שלי. הוא נפל ממש לידי ומת. אבא שלי תפס אותי וזרק אותי אל מאחורי אחד השיחים. שכבנו שם עד שהגיע מישהו וחיסל את הדוד, לא לפני ששאל אותו אם יש לו דולרים ואז ירה בו עוד כמה פעמים".

ההישרדות מחוץ לגטו הצריכה סיוע ליהודים הנמלטים. לצד האיכרים שהסגירו יהודים או צדו אותם בעצמם, פעלו אחרים להצלתם. "אני חושב שדי הרבה לא יהודים השתתפו בהצלה שלי, ואני לא מכיר אותם", אומר חן. "בשבוע הראשון ניזונתי רק מגרגירי שיבולת שועל שגדלו בין הביצות, ומשתיית מי ביצה. בשלבים מאוחרים יותר היינו צמודים לפרטיזנים וגם לאיכרים שלפעמים נתנו פרוסת לחם או חתיכת גבינה. גם להם לא היה הרבה, ואיכשהו שרדנו".

חן חי ביערות קרוב לשנתיים, עד לשחרורם בידי הצבא האדום ביולי 1944.

מהיערות לבית הספר העממי בחולון

חן מספר שמרבית השורדים מהעיירה עלו לישראל, כשחלקם הגיעו רק כמה שנים לאחריה. הוא עצמו עלה עם אביו על האונייה אקסודוס, שהבריטים גירשו לגרמניה, בטרם התאפשר להם לעלות לישראל.

הם התיישבו בחולון בשכנות לדודתו מצד אביו. חן למד בבית ספר עממי ולאחר מכן בבית הספר החקלאי כדורי. "התגייסתי לנח"ל, עברתי קורס קצינים, שירתי מעל 20 שנה, ואז עברתי לעבוד במוסד, בישראל וגם בעולם", מספר חן על חייו בישראל. כיום חן מתגורר ברמת השרון. הוא נשוי לנחמה כבר 62 שנים ויש להם 3 בנות ו-9 נכדים. לדבריו, הוא החל לתת שיחות ועדויות באופן קבוע רק לפני כ-5 שנים.