במרץ האחרון הוענק לאלכס דנציג (76), היסטוריון, מחנך וחקלאי, שנודע כאחד מאבות מסעות הנוער לפולין, פרס הנשר על שם יאן קרסקי על שירות לאנושות. הפרס, שקרוי על שמו של לוחם המחתרות הפולני שחשף בזמן אמת את זוועות השואה בפני בעלות הברית במערב, הוענק לדנציג במעמד מרגש בוורשה, מה שלכאורה אמורה להיות אחת מפסגות חייו. רק דבר אחר היה חסר: דנציג עצמו, שנמצא בשבי חמאס בעזה כבר 211 ימים.
"קשה שלא להבחין בקרבה הרוחנית בין פטרון הפרס לבין זוכה הפרס", אמר בנאומו האב אלפרד ויז׳בייצקי, נציג אגודת יאן קרסקי בפולין. "שניהם אנשים המסוגלים להרחיב את זהותם. מול השואה, שבאמצעותה, כפי שטען, האנושות חטאה את החטא הקדמון בפעם השנייה, הפך יאן קרסקי עצמו ליהודי מבחירה. בדומה לכך, אלכס דנציג הוא יהודי בהכרה, המשרת את עמו ואת מדינת ישראל, למרות שמעולם לא הפסיק להיות פולני. קיבלת את הפרס הזה על טיפוח שיתוף פעולה משנה מציאות, על הישגים יוצאי דופן בתחום החינוך להיסטוריה. זוהי הכרת תודה על כך שיצרת כל כך הרבה איים של חברויות וקשרים, שלמרות שהם מגיעים ממסורות אידיאולוגיות שונות, מאמינים במציאות של עולם טוב יותר".
הכומר סיפר בנאומו לקהל על חטיפתו של דנציג. "אלכס נמנה עם קבוצת היהודים שנחטפו מקיבוץ ניר עוז, ונפל קורבן לאלימות שתמיד התנגד לה בתוקף. הוא איש של שלום, דיאלוג וידידות", אמר, והוסיף: "אלכס, חבר יקר, אני מצפה לבואך שוב ללובלין. נאכל קצת אספיק (מאכל פולני דמוי רגל קרושה), נצחק ונתהה איך לתקן את העולם, לפחות קצת".
ויז'בייצקי בקשר קרוב עם דנציג מאז שהשתתף בסמינר בהדרכתו של דנציג ביד ושם לפני כמעט 20 שנה. בעבודתו ביד ושם יצר דנציג סמינרים מקצועיים למורים לא יהודים, בייחוד מפולין, שעסקו בלימוד השואה. במסגרת הסמינרים הם למדו על השואה וטיילו בארץ, וגם לאחריהם המשיך ללוות את המורים בנושא, ביקר אצלם ונפגש עם התלמידים. דנציג מעולם לא הפסיק להיפגש עם תלמידים, גם לאחר שיצא לגמלאות ב-2018. מהביקור האחרון שלו בפולין חזר דנציג רק שבוע לפני שנחטף ב-7 באוקטובר.
ויז'בייצקי אינו החבר הפולני היחיד של דנציג. לטקס קבלת הפרס, שקיבל בשמו בנו יובל דנציג, הגיעו עשרות מחבריו של דנציג מכל רחבי פולין, גם ממרחק 400 קילומטר. לאחר שנחטף, קמה קבוצה מיוחדת הנאבקת לשחרורו בפולין הכוללת מורים, אנשי דת ורוח, עיתונאים ואנשי תרבות פולנים. חלקם הספיקו להכיר אותו וחלקם לא, אבל כולם מעידים שדנציג נגע בהם. בין השאר, הם מפעילים יחד עם משפחתו וחבריו בישראל דף פייסבוק בינלאומי למען שחרורו, עוסקים בהעלאת מודעות אליו ולשאר החטופים במדינה, מארגנים פגישות עם נציגי ממשלה ואנשי ציבור, יוזמים כתבות לתקשורת ומארגנים מסיבות עיתונאים והפגנות.
"אלכס נוגע בהמון אנשים, גם כשהם לא מכירים אותו", מספרת אורית מרגליות, קולגה לשעבר של דנציג בדסק פולין ביד ושם, שהפכה במרוצת השנים לאחת מחברותיו הקרובות ביותר. "הוא מאוד מאמין בדיאלוג ישראלי–פולני, והוא עוסק בזה כל חייו. עברו דרכינו בסמינרים 2,500 פולנים. מורים, אנשי מוזאונים, פוליטיקאים, ראשי ערים ורשויות, כמרים ואנשי דת ועוד. רבים מהשותפים הפולנים שלנו התחילו לפעול אחרי הסמינרים, פתאום נפתחו להם העיניים", היא מספרת. "הוא המשיך לנסוע עצמאית גם לאחר שפרש. הוא היה בקרקוב, בוורשה, הוא השתתף בכנס לתרבות יהודית בקז'ימיש. אני מארגנת השתלמות מדריכים בוורשה ביוני. אני יודעת שאם הוא היה פה, הוא היה מבקש להצטרף ולהעביר".
"כשאלכס נחטף, זה התפרסם מאוד מהר בפולין", מספרת מרגליות. "הייתה תקופה שהיו המון כתבות עליו, וגם היום כל פעם שיש ידיעה או כתבה לגביו זה רץ גם שם. הוא היכה שם המון גלים. בפייסבוק יש המון סרטונים של פולנים שמדברים עליו, חלקם גם מפורסמים. העליתי עכשיו במוצאי ליל הסדר פוסט על 200 יום בשבי עם תמונה של הכיסא הריק ששמנו עבורו, ואחת החברות מפולין כתבה תגובה מאוד מרגשת. זה ככה כל הזמן. מנהל האתר באושוויץ כתב לי לא מזמן ושאל אם יש חדש".
הקבוצה הפולנית שנאבקת לשחרורו:
"הסיפור שלו מרגש הרבה אנשים כאן"
דנציג נולד בוורשה ב-1948, ועלה בגיל 9 לארץ עם הוריו ואחותו ניצולי השואה. לניר עוז הגיע עם הגרעין שלו בשומר הצעיר. שם נולדו ארבעת ילדיו ושם חי עד ליום חטיפתו. באותה מידה שהוא ישראלי ציוני, דנציג הוא פולני. הוא מדבר פולנית שוטפת, בקיא בתרבות הפולנית בעבר ובהווה, וחובב ספורט פולני, ספרות ושירה פולנית. הוא הרבה לבקר בפולין, גם סביב משימת חייו, החינוך לזיכרון השואה, וגם כדי לבקר חברים במולדתו השנייה.
"הוא גם דמות עבור הפולנים, הסיפור שלו מרגש הרבה אנשים. מבחינת האנשים כאן, פולני נחטף", מספרת מרתה רבזדה, עיתונאית, סופרת ואשת רדיו מוורשה, וחברה בקבוצת החברים הפולנים של דנציג.
מי שקיבצה את החברים בפולין הייתה דורותה קוזז׳בסקה, מורת דרך פולנייה שעובדת באפריקה, גם היא מחבריו הפולנים של אלכס. "היא התקשרה ואמרה שהיא חוזרת מאפריקה לפולין כדי לאסוף חברים של אלכס בפולין ולנסות לייצר לחץ כדי לקדם את שחרורו", מספרת רבזדה. כך נוצרה קבוצה של עיתונאים, מורים, אנשי דת ואומנים שפועלים למענו.
"זה קרה די מהר, בערך שבוע אחרי החטיפה", מוסיף אדם מושאו, מחנך ומרצה להיסטוריה של פולין, יהדות פולין והשואה וחברו של דנציג מקרקוב. "בימים הראשונים היינו בהלם. לא ידענו מה אמורים לעשות. שמרנו על קשר עם אורית מרגליות, אבל לא הבנו באמת את האירוע. היינו צריכים מישהי כמו דורותה שתחזיק אותנו. אבל ידענו שיש לנו פה תפקיד". בין חברי הקבוצה, מלבד קוזז׳בסקה, רבזדה ומושאו, בולטים גם השחקנית דורותה סלמון, העיתונאית אנה מריולה רוז'נסקה ואיש החינוך יאנוש ברדז'יק.
"הרעיון היה ליצור כמה שיותר השפעה. להשתמש בכל מה שיש לנו. קשרים בתקשורת, בממשל, מה שאפשר כדי להמשיך לעורר מודעות ולדפוק בדלתות", אומר מושאו. "אנחנו מנסים לייצר כמה שיותר פרסום על אלכס, כל מה שאפשר", אומרת רבזדה. "כתבות בעיתונות, טלוויזיה, רדיו, רשתות חברתיות. הקמנו את עמוד הפייסבוק יחד עם אורית, היו כתבות בכל העיתונים הגדולים בפולין, ועדיין יש מפעם לפעם". החברים בוורשה יצרו קשר עם TVN, אחד הערוצים הגדולים בפולין, והערוץ שידר כתבת טלוויזיה גדולה, כולל תמונות מביתו של אלכס בניר עוז. הקבוצה יצרה גם קשר עם דנציג הבן. "הוא היה בוורשה כמה פעמים, ואנחנו ארגנו פגישות עם עיתונות ועם פוליטיקאים. היה לנו חשוב שיובל יפגוש כמה שיותר אנשים".
אומן בשם דריוש פצ'קובסקי, שלא מכיר את דנציג אישית, יצר גרפיטי שלו עם כיתוב למען שחרור החטופים, שרוסס בכל רחבי ורשה. אנשי ציבור ושחקנים ואומנים מפורסמים, מכל רחבי המדינה, צילמו סרטונים קצרים על אלכס וקראו לשחרורו, ביניהם מנהל מוזאון אושוויץ בירקנאו ד"ר פיוטר ציבינסקי, העיתונאי גז'גוז' גאודן, המשורר ויטולד דומברובסקי, השחקן ולודג׳ימייש פרס ועוד. "הוא סיפר לי שבנעוריו הוא היה מאוהב באחותו הגדולה של אלכס", מספרת רבזדה על פרס בחיוך, מתפלאת על כך שדנציג מגיע לכל מקום. "בסרטון הוא סיפר שהוא מעולם לא פגש את אלכס אישית, אבל מייחל לשחרורו".
אדם שהוא גשר: "הוא לא מסכים בלהט, אבל הוא יודע איך לדבר"
רבזדה פגשה את דנציג בתחילת דרכה ברדיו הפולני, לפני כמעט 15 שנה, בנובמבר 2010. היא שידרה תוכנית דוקומנטרית ברדיו הפולני, שלימים התפרסמה מאוד, שעסקה בריבוי זהויות. כשקראה כתבה על דנציג במקרה, הבינה מייד שהוא מרואיין מושלם עבורה. "קראתי על אלכס בעיתון פולני, על הפעילות שלו והדיאלוג שהוא מנהל בנושא השואה והיהודים בפולין. כתבתי לו, והוא הגיב כמעט מייד בחיוב. דיברנו בסקייפ והסכמנו להיפגש. נפגשנו במרץ 2011, כשהוא הגיע לוורשה, והקלטנו את התוכנית".
"הוא דיבר על הזהות הפולנית, היהודית והישראלית שלו, ואיך הן מתקשרות יחד. ההקלטה איתו הייתה ארוכה מאוד. משהו כמו 3 שעות. הוא היה מרתק כל כך. נפגשנו והקלטנו שוב, ככה זה התחיל. הוא היה נקודת ההתחלה בקריירה שלי בעצם".
גם מושאו פגש את דנציג באותן השנים, כשהיה מורה להיסטוריה בתיכון. עוד לפני שהשתתף בסמינר ביד ושם בירושלים, הוא היה פעיל בנושא החינוך לזיכרון השואה, וערך את מחקר הפוסט דוקטורט שלו בנושא. "הגעתי לסמינר, ואלכס העביר חלק מהשיעורים, בפולנית., בזמן הסמינר הוא ישן איתנו במלון, מכיוון שהוא גר רחוק, והיינו נפגשים גם בערבים. ההתרשמות שלי ממנו הייתה שהוא צבר שמאל-סוציאליסטי טיפוסי. קשוח, פשוט כזה, חשבתי שהוא חושב שאני מעין סנוב אינטלקטואל אירופאי כזה. הוא שמר מרחק".
"פתאום, ערב אחד, הוא שאל אותי: אתה יודע מי הבקיע את הגול הראשון בנבחרת פולין בכדורגל? כן, עניתי. לאון ספרלינג (שחקן כדורגל יהודי פולני מקרקוב שנספה בשואה) השיג את הפנדל, יוסף קלוץ (גם הוא שחקן יהודי מקרקוב שנספה בשואה) הכניס. זה היה ב-28 במאי 1922, דקה 27, בעיטה מהאגף השמאלי למרכז". המשחק המדובר היה משחקה השלישי של נבחרת פולין אי פעם, נגד נבחרת שוודיה, וניצחונה הראשון. "הוא התרשם, וכך התחלנו לדבר יותר". מאז הפכו דנציג ומושאו לחברים, ונפגשו עוד פעמים רבות, בפולין ובישראל. מושאו אף ביקר בניר עוז כמה פעמים. בביקורו בפולין בספטמבר האחרון נפגש דנציג עם מושאו ועם רבזדה, וזו הייתה פגישתם האחרונה לפני שנחטף.
גם מרגליות מעידה כמה דנציג היה משמעותי בחייה. הם הכירו לפני כמעט 25 שנים, כשמרגליות עברה את קורס המדריכים ביד ושם. "אני כמעט 100% פולנייה, ממשפחה מאוד אנטי פולנית, בניגוד אליו, שאהב את הפולניות. רציתי לצאת מהרצאה שלו באמצע, כי כל כך כעסתי. היו לנו המון חיכוכים. אבל מאז 2006, כשהיינו יחד בדסק פולין, זה הפך לחברות מטורפת. דיברנו כמעט כל יום, הוא אחד מהחברים הכי קרובים שלי", היא מספרת.
"אלכס הוא אחד האנשים הכי משכילים שאני מכירה, והוא אדם שהוא גשר, בין אם זה בין יהודים וישראלים לפולנים, ובין אם זה בתוך החברה הישראלית. הוא יכול מאוד לא להסכים להרבה דברים, והוא לא מסכים בלהט, אבל הוא יודע איך לדבר. זה היה לו חשוב, תמיד היו לו חברים מכל הסוגים. בדברים מסוימים אנחנו ממש הפכים. אני צעירה ממנו ב-30 שנה, אני ירושלמית דתייה מזרם הכיפה הסרוגה, שבאה מבית ימני. לכאורה, אין סיבה שקיבוצניק מהשומר הצעיר שיכול להיות אבא שלי יתחבר אליי. אבל זה עבד. למרות שלאורך השנים 'הלכנו מכות' על הרבה דברים, אלכס תמיד אומר לי שאני התלמידה הכי מוצלחת שלו".
מושאו ורבזדה מספרים שכבר ב-7 באוקטובר הם החלו לדאוג לדנציג. "יש לי קרובת משפחה יהודייה שגרה בארה"ב", אומרת רבזדה. "היא כתבה לי בבוקר שבת, סביב השעה 11, שקורה משהו בישראל. הייתי בקרקוב בטקס פרסי רדיו שהיה אז, וכתבתי ישר לאלכס, שאלתי איפה הוא ואם הוא בסדר".
דנציג לא ענה להודעה. "אחר הצוהריים התקשרתי לרוברט זוכטה, אחד מחלוצי חינוך השואה החשובים בפולין וחבר מאוד קרוב של אלכס. הוא לא ידע שום דבר, והתחלנו להילחץ. דיברנו עם אורית, וככה ידענו".
"בבוקר צלצלה אלי חברה מאוקראינה ושאלה אם ראיתי מה קורה בישראל", אומר מושאו. "הדלקתי טלוויזיה, וראיתי בחדשות את מה שקורה. זיהיתי את האזור מהפעמים שהייתי בניר עוז, וכתבתי לאלכס. הוא לא ענה לי, וראיתי שהוא אפילו לא מחובר. השמועות התחילו לרוץ בפולין לגבי החטיפה שלו, אבל רק מאוחר יותר אורית אישרה לנו שזה מה שקרה".
מרגליות, ששומרת שבת, התעדכנה גם היא רק בערב. "הייתי אצל אחותי בקיבוץ כפר עציון. הטלפון היה כבוי בשבת. האחיין שלי גויס כבר ב-8:15 בבוקר, ועברו בקיבוץ בכל הבתים ואמרו להדליק טלפונים. לא ממש קלטנו מה קורה עדיין. רק במוצאי שבת עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשקורה משהו בעוטף, והתקשרתי לאלכס. הוא לא ענה, ושלחתי לו ווטסאפ. שישמיע קול. רק אז, קלטתי שהוא נראה לאחרונה ב-9:30 בבוקר. היה לי את הטלפון של מתי (בנו של דנציג, ה.י) עוד מאז אירוע הלב שהוא עבר לפני 4 שנים. מתי כתב לי: קרה פה אסון, אני לא יודע מה עם אבא, המצב לא טוב. היו לי מיליון הודעות מפולין. מכל השבת. זה היה ממש מטורף".
המשיך בדיאלוג למרות עוינות הממשלות: "הוא ממש הרגיש ששתי המדינות שלו מתפרקות"
לאחרונה, סביב משבר היחסים בין ישראל ופולין והפסקת המסעות, דנציג היה ביקורתי מאוד לגבי המדיניות של שתי המדינות. "הוא היה מאוד מתוסכל מכל מה שהתרחש בישראל, וגם ממה שהתרחש בפולין, במיוחד מהיחס של הממשלה לשואה ולהיסטוריה", מספרת רבזדה, "הוא ממש הרגיש ששתי המדינות שלו מתפרקות".
דנציג, שייחל להחלפת השלטון בפולין, היה למעשה כבר חטוף כשהדבר קרה. "אני אהיה כל כך שמחה לספר לו על כך. אני יודעת שזה ישמח אותו מאוד. אנחנו במצב אחר מאז הבחירות. לגבי ישראל, נראה שהייתה לו סיבה טובה להיות פסימי".
מושאו מספר שמורים רבים, במיוחד אלה הפעילים בחינוך לזיכרון השואה, המשיכו לפעול לאורך 8 שנות השלטון השמרני בפולין כנגד הממשלה, שהכחישה את מעורבות הפולנים בשואה. "העובדה שהיה שם חבר, אלכס, שהמשיך להגיע ולהיפגש, למרות שכבר פרש לגמלאות, שהשתתף בפגישות הרשמיות והלא רשמיות, הייתה בזה תמיכה עצומה. המשכנו לפעול גם בלעדיו והמפגשים היו מרוממים מאוד בזכות מה שהוא יצר".
"הוא היה כל כך אמיתי, גם כשהדברים שאמר היו מעוררי מחלוקת. הוא לא ניסה לרצות אף אחד. זאת הנקודה החשובה שאני מעריצה לגבי אלכס", מוסיפה רבזדה. "היכולת שלו לתקשר עם אנשים ללא קשר לגילם, ההשכלה שלהם או תפיסת העולם שלהם. הוא אדם כזה, זורם, קל לתקשר איתו, שובר מכשולים בין אנשים ובונה גשרים. זאת החוזקה שלו ולכן הוא מצליח לייצר דיאלוג בין פולנים לישראלים".
"הקשר עם הממשלה היה בעייתי, אבל אלכס מאוד כעס על זה שפה בישראל אמרו וכתבו על 'הפולנים'", מספרת מרגליות, מהצד הישראלי. "מקרוב ראינו שיש את הממשלה ויש את האנשים. ראינו את החבר'ה שלנו בפולין מפוטרים מהעבודות שלהם כי הם לא הסכימו ליישר קו, כי הם נלחמו על המורשת היהודית פולנית ועל הזיכרון היהודי פולני. ראינו אותם לא מוותרים ולא מפסיקים להילחם. אצלנו, החברות עם השותפים בפולין מאוד התחזקה סביב הממשלה הקודמת שם וסביב המאבק על האמת. גם עכשיו, פולין וצ'כיה הן המדינות הכי בטוחות היום ליהודים. ובפולין לפחות, אני חושבת שבהחלט יש קשר לקשרים שאלכס יצר. היו שם הרבה עצרות בעד החטופים, יש הרבה אנשים חשובים שמדברים בעדנו. והקשרים האלה, מראש, הכל לזכותו של אלכס".
בתוך כל העבודה הקשה, למרות הדיאלוג ושיתוף הפעולה שדנציג קידם ולמרות הביטחון היחסי שהיא מאפשרת ליהודים היום, האווירה בפולין עדיין מתוחה. "דורותה ואני השתתפנו בפודקסט. סיפרנו על אלכס, מה שהוא עושה ולמה הוא חשוב", מספרת רבזדה. "היו לזה כל מיני תגובות, וחלקן היו מגעילות ומרושעות".
מושאו מוסיף שיש היום הרבה פעילות אנטישמית ואנטי ישראלית. "חלק מזה מובל על ידי מנהיגי הלאומנים הפולנים שמנצלים הזדמנות לצבור כוח. ויש כמובן גם פרו פלסטיניים משמאל. יש משני הצדדים אנשים בורים שלא מבינים כלום. יש גם ליברלים שמבקרים את הממשלה הישראלית והאופן שבו היא מתמודדת עם המלחמה, ובו זמנית מגלים הזדהות וחמלה לקורבנות הישראלים, ויש בכל הצדדים גם אוהדים מושבעים של ישראל".
מושאו, שמדריך בקורס שלו סטודנטים להיסטוריה באתרים יהודיים בקרקוב ובגטו, מספר שבאוניברסיטה חוששים שבשנה הבאה לא ייפתח הקורס, כי ייתכן שלא יירשמו אליו סטודנטים. "לא משנה מה הם חושבים על ישראל או על ממשלת ישראל, הסיפור הזה הוא על פולין. האנשים האלה היו אזרחים פולנים, יהדות פולין הייתה חלק משמעותי מההיסטוריה של פולין מאות שנים עד שנרצחה. כמחנך לנושא השואה, לדעתי זה אבסורד וזה מגוחך. אבל בהחלט יש אווירה כזו".
גם לפי הגישה של דנציג, הוא מדגיש, אי אפשר ללמוד על השואה בלי להכיר את התרבות וההיסטוריה הפולנית. "יהודים לא הופיעו בפולין משום מקום כקורבנות רצח עם. הם חיו שם ותרבותם פרחה שם במשך מאות שנים. צריך להכיר את התרבות הזו. אבל חייבים להכיר גם את התרבות הפולנית שבתוכה התרבות היהודית התפתחה. הוא היה שואל: כשאתה מבקר בפריז, אתה הולך לקתדרלת נוטרדאם? ברור. אז למה כשאתה מבקר בקרקוב לא ברור מאליו שתבקר בטירת ואוול בקרקוב? לפני 30 שנה האמירה הזאת הייתה מהפכנית בישראל".
מאמינים שאלכס עוד חי: "ימשיך להיות מורה לחיים"
דנציג, שעבר לפני מספר שנים ניתוח לב וצורך תרופות באופן קבוע, מסר למשפחתו דרישת שלום עם אלה שחזרו בנובמבר. הם סיפרו שהוא במנהרה, ושאינו מקבל את התרופות שהוא צריך. מאז לא התקבל ממנו אות חיים. גם גיסו, איציק אלגרט, עדיין חטוף בעזה.
"יש בתוכי התנגשות בין ריאליזם ואופטימיזם", מודה מושאו. "החלק הריאלי שבי אומר: הוא בן 76, יש לו בעיות בלב, הוא שם כבר חצי שנה. האם הוא מקבל את התרופות שלו? אני לא יודע. מצד שני, מאחר שלא הגיעו ידיעות או חדשות, אני ממשיך להאמין".
"גם אני", אומרת רבזדה בדמעות. "במיוחד מכיוון שאני חשה קשר חזק עם אלכס. מאז ומעולם היינו בקשר לאורך כל השנים. אני עדיין חשה את הקשר ואני מרגישה שהוא חושב עליי. אני תופסת את עצמי בזמנים שונים לאורך היום חשה את הקשר עם אלכס. עדיין. לכן אני מאמינה שהוא עדיין חי. אני מתגעגעת אליו מאוד. הוא היה ועודנו מורה לחיים עבורי, ואני מקווה שימשיך להיות".
